אוניברסיטת חיפה 17.11.2025

שבוע חמישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

אתמול חזרנו ל"שאלת המרק" של פרלוב - האם לתעד את המרק או לאכול אותו, הפעם דרך מושגי הסובייקט והאובייקט. ברגע שהוצגו המושגים של סובייקט (מלטינית:מונח-מתחת) ואובייקט (מונח-לפני) ויחסי ההכרה שביניהם, לתלמידים והתלמידות כבר צצו המון שאלות מעולות בראש. כמו: האם בן אדם אחר ממני הוא אובייקט או סובייקט, האם אני יכול להיות בו זמנית סובייקט ואובייקט (של תפיסה מסוימת), איך אני יודע שהאובייקט הוא כפי שהוא נתפס אצל הסובייקט ועוד שאלות אלה הביאו אותנו לנסח את המשבר של דקארט, המביא אותו לכתוב את ההגיונות, במושגים של סובייקט ואובייקט. הוא ראה שהאובייקטים אינם כפי שתפס אותם תחילה, ולכן כל תהליך התפיסה שלו, עם האובייקטים שלו, מוטל בספק. 

בהמשך לזה, דנו בציור "לאס מנינאס" של ולאסקז וראינו איך המשחק של נקודות המבט, ההשתקפויות והפרשנויות מוביל לשאלה מי האובייקט ומי הסובייקט של היצירה. זה איננו סתם דיבור בעלמא, אלא מתודה אמנותית חתרנית ממש. 

מושגי הסובייקט והאובייקט הביאו אותנו גם לקריאה ב"בורחס ואני" של בורחס, שם נוצר איזה פיצול בסובייקט ונשאלת השאלה - כשאני מדבר, מי מדבר?

לאחר ההפסקה ביקרו אותנו לילך, מעיין ועברי, בוגרי דרך רוח, שסיפרו לתלמידים על כתיבת עבודת גמר ועל תחרות כתיבת החיבורים הפילוסופיים.

כתרגיל כתיבה, כל אחד כתב על פעם שהוא חשב שיש לו ודאות בנושא מסוים וגילה שטעה (שנהב כתבה על הפעם שגילתה שהאקדמיה לעברית החליטה שעלינו לכתוב "קופסה" ולא "קופסא", הלל על שגילתה שאפשר להשתנות, שני על כשגילתה שלא יכלה לסמוך על חברתה הטובה ועוד ועוד סיפורים יפים ומעוררי מחשבה).

חזרנו לקריאה שלנו ב"הגיונות" ולצעידה בשביל הספק הרדיקלי, הפעם קראנו את "טיעון החלום" שעורר מהומה גדולה בכיתה כשכולם הבינו עד כמה הבעיה חמורה ולבסוף ביקשו מאיתנו להבטיח שדקארט מצליח למצוא בסוף ודאות, כי אחרת לא יוכלו לישון בלילה. 

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

המשכנו את מסענו בנבכי הבחירה החופשית מול הדטרמיניזם, ופגשנו פילוסוף חדש ומעניין ושמו מ. פוקו.

גל הציגה לתלמידות קטעים מרתקים מתוך כתביו, והתעורר דיון ער על אופיו של החופש ועל הדרך שבה החברה מתייחסת לשולייה - האם היא מעלימה אותם, או דווקא נותנת להם קול?

ייקח לנו עוד קצת זמן לפצח את ההוגה המרתק הזה, אבל ההתחלה היתה מבטיחה.

בחלק השני, פתחנו בהמשך הדיון שהתחלנו בשבוע שעבר, על בחירה חופשית מול דטרמיניזם, כאשר הגענו להסכמה מסוימת שרוב בני האדם מצויים על אחד הקצוות של הציר האנושי הזה.

לאחר מכן המשכנו, וסיימנו, את קריאת אדיפוס, הזדעזענו למראה סופו הנורא ולבסוף הגענו לקתרזיס מסוים שהתבסס על הדרך המפותלת שעשינו ביחד ועל ההבנה שגיבשנו, שהגיבור  הטראגי מביא על עצמו את גורלו במעשיו שהם חופשיים, ופוסע במודע אל אובדנו.

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

פתחתי את השיעור (עדי) בהצגה כללית חוזרת של סוגת המסה, ובהצגה מקדימה מינימלית של ״לירות בפיל״ מאת אורוול. ביקשתי מהכיתה לקרוא את הטקסט קריאה אישית, ובסוף הקריאה לבחור קטע מסוים בטקסט שבו זיהו תנועה בין אישי לבין אוניברסלי, ולנסות לנתח אם ואיך חוויה פרטית הופכת בקטע לרעיון עם משמעות ציבורית רחבה.

קיוויתי להשתמש בתרגיל הכתיבה כדי לחדד את הקריאה של הכיתה בסוגת המסה וכדי לאסוף דוגמאות לאיך בפועל אפשר לנסח מהלכים דומים.

אחרי הקריאה הספקנו לשוחח רק מעט, אבל היה מעניין לשמוע את הדוגמאות שהביאו התלמידים למשפטים בודדים בטקסט שמקפלים בתוכם את שני הקטבים שביניהם נע הטקסט. 

לאחר הקריאה באורוול והפיל האימפריאליסטי פנינו לדיון בדייוויד יום . התחלתי (קובי) בהסבר קצר על האבחנה בין רציונליסטים, שמייצגם המרכזי הוא דקארט, לבין האמפיריציסטים, שמייצגם המרכזי הוא יום. עמדנו על העיקרון של יום שמקור הידיעה הראשוני הוא החושים וסמכות הידיעה היא החושים בליווי התבונה. כדי להבין עד כמה יום משמעותי לתרבת המדעית חשוב להבחים בין מושג הרושם ומושג ה.. מושג שלו.  ערכנו דיון בכך ולאחר מכן פנינו לדיון בשאלת היחסים במציאות, יחסים שאין להם ביטוי אמפירי  ולכן השאלה מה מצדיק אותם בשימוש שלנו בהם ביום-יום.,כאן כמובן מגיעים לדיון בסיבתיות. כהקדמה לכך ערכנו מה זה אומר סיבתיות, מה מבין בין סיבתיות לקורלציה, מה היא אינדוקציה, מה ההבדל בין נסבר פסיכולוגי להסבר לוגי. 

בכיתת הספרות הערבית של עלי קאדרי ויעל אבוקרט

את השיעור התחלנו בהזכרות בשיעור שלפני שבועיים- אירוס, פילוסופיה ואהבת החכמה. 

התחלנו בשאלה: “מי זוכר מי זה אירוס, ולמה דיברנו עליו כשדיברנו על פילוסופיה?” שמחנו לראות שהם זכרו את ארוס ומקורותיו- חצי אל חצי אדם ובנם של השפע והעוני הוא תמיד מתמלא ואז הופך לחסר, ואת הקשר של זה לתשוקה, תשוקה ליפה והטוב ולכן גם אהבת החכמה. אבל תשוקה לחכמה איננה אחיזה בידע. הפילוסוף נמצא בדיוק במקום הזה: בין בורות לבין ידיעה מוחלטת, במקום שבו יש תנועה ולא פתרון. דנו בשאלה מה זה להיות "באמצע"? והאם היינו רוצים אילו יכלנו לדעת באמת לדעת הכל? מה זה אומר על חיי היום־יום שלהם? אחר כך התפתח דיון על השאלה האם אי פעם נוכל באמת לדעת משהו? האדי אמר שאפשר לדעת עובדות למשל. ראשית ניסינו להבחין בין עובדה לאמת, ויותר מכך, הפננו לתשומת לב את מוגבלות האפשרות שלנו לדעת עובדות, ואת יחסיות הפרספקטיבה. למשל כולנו יכולים לדעת שאנחנו בכיתה אבל יש משהו שעלי לא יכול לראות וזה את עצמו, עלי בחיים לא יוכל לראות את הכיתה כפי שאנחנו רואים אותה הכוללת את עלי. דברנו על נקודות מבט, והכרנו להם את המושגים סובייקטיבי ואובייקטיבי. ערערנו על ההנחה של האדי וטענו שנוכחות בסיטואציה וחוויה של "עובדה כלשהי" איננה הופכת את הנוכח ליודע. ציירנו זבוב על הלוח, זובבה בערבית, והאדי החליט לקרוא לו "זבולון". האם זבולון הזובבה שנוכח כאן יכול לדעת באמת מה קורה כאן? יכול להעיד על איזו אמת גדולה רק כי הוא כאן? מה אנחנו לעומת היקום כולו ואפילו מורבות של סיטואציה קטנה כמו נוכחות בכיתה? אחר כך שאלנו אם אי אפשר לדעת אז למה לחפש? למה לא לוותר מראש, והתשובה הכללית שעלתה מהם היא משמעות. סיכמנו, פילוסופיה היא לא ידע שצוברים או תואר שמשיגים - היא אורח חיים של מי שנמצא תמיד באמצע הדרך.  ובכל מקרה גם אם לא יודעים, ניתן לסבור סברות שנותנות איזה כיוון. אהבת החכמה, אם כן, אינה החזקה בחכמה אלא הרדיפה אחריה - 

לא השגת היעד אלא ההליכה לקראתו. דיברנו על אמירתו של סוקרטס "אני יודע שאינני יודע" ופילוסופיה אינה לימוד של תשובות מוכנות, אלא אומנות של שאילת השאלות. 

הדיון על ידיעה ואפשרויותיה לקח אותנו להפסקה. 

אחרי ההפסקה, חזרנו לארוס- אירוס משתוקק לטוב, ואוהב חכמה, אם כך הוא משתוקק לחיים הטובים, ומהם החיים הטובים? שאלה שהפילוסופיה שואלת מזה 2500 שנים. 

נתנו להם תרגיל כתיבה: שיחשבו טוב על השאלה: מה הם "חיים טובים" ויכתבו. ניכרה פתיחות כוללת, כולם כתבו ורצו להקריא. הכיתה הפעם הכילה רק שתי חדשות והשאר ותיקים, והם לקחו את הכתיבה במלוא הרצינות והחשיבות. 

איזה יופי של תשובות, שונות ומגוונות הם ענו, רובן מלאות יצירתיות ומורכבות. הן תיארו, והוסיפו וגיוונו. ואחרי הקראה של כל אחד הקשינו ושאלנו: אז מה הם החיים הטובים במילה או שתיים? תנו כותרת לכל מה שהקראתם עכשיו, ואז כתבתנו את הסיכום או הכותרת והכנסנו לקטגוריה. הקטגוריות שהצטברו על הלוח ענו בערך על מגוון האסכולות הפילוסופיות שדנו בשאלה הזו. כתבנו על הלוח בקטגוריות את סוגי התשובה. למשל: נחת, העדר סבל, חיי אושר, להיות בשלום פנימי, שביעות רצון ושמחה בחלקך, שלמות עצמית, שיש אתגרים אבל אפשרות לעמוד מולם. חיים עם משמעות וטעם, חיי הגשמת חלומות, ייחודיות, חירות חשיבה, פיתוח אופי טוב ומאוזן כנגד דברים שלא תלויים בנו. בקיצור היה שם הכל , סטואה, סרטר, אפיקורוס, אריסטו ומה לא… על זה נדבר בפעם הבאה… 

חלק כתבו קצר, חלק האריכו, חלק חסרי בגרות וקצרים בסבלנות וקשב, אבל הרוב הקשיבו בסבלנות גם אם מאולצת לפעמים. כל אחת ואחד מקריאים משפט אחרי משפט ועלי מתרגם לעברית. 

רימה כמובן השליטה סדר ושקט מופתי קשוח כשהיא מקריאה את יצירתה הפואטית הארוכה והמפותלת, הכתובה בשפה שלא בטוח שאפשר להבין גם אם זו שפת האם שלך, ומאתגרת את עלי, משורר ככל שיהיה, בתרגום דבריה. 

מסביב, ישנן גם התלמידות שקשה להן עם תשובות ארוכות, ואומרות לעצמן… או משדרות בקול רם "נווו… קצרי… למה כזה ארוך.. הבנו את הקטע" ולפעמים גם עם צחקוקים. והדהים אותי, שרימה- לא רואה אותן ממטר, אולי היא נפגעת מבפנים ואולי לא, אולי היא מתנשאת, או דווקא חשה חסרת ביטחון, את זאת לא נדע, כי יהיה אשר יהיה מה שעובר עליה, היא מעלה את מבטה הקשוח, אומרת ללא מילים "אני אקריא עד הסוף ואתן רק מעכבות את כולם, כי אני לא מקריאה כשאין שקט מוחלט ואני לא מוותרת על משפט מהמטעמים הספרותיים שרחקתי ביצירתיות" עיניה הגדולות החומות והרציניות מעזות לתפוס את המקום שמגיע לה, ולהביע את שהיא רוצה. היא לא רואה אף אחד ממטר. או לפחות משדרת זאת בהתנהגותה. הצפייה בסיטואציה הזו, בשבילי, היא קודם כל נחת, התפעלות וגאווה על הנוכחות הזו שלה, ועל הדרך שהיא עשתה. השנה גם מעזה לדבר הרבה יותר בעברית שזה בכלל מדהים וממלא את הלב. ואז אני מתמלאת השראה והתפעלות מהאומץ שלה להיות נוכחת בביטחון ולא לדפוק חשבון, ממלאת את הלב בשמחה ואם להודות בכך, גם בקנאה. הלוואי עלי בשיעור פלמנקו להעיז להכנס כך לאמצע מעגל בכלל, לעשות את הקטע שלי, ואני עוד לא מדברת על סיטואציה שבה לא כולן מסביבי מפרגנות, אלא פשוט מחכות שאסיים ושיגיע תורן להמשיך לרקוד "ולדבר" כי זה מה שבאתי לעשות, וכי באתי להתבטא- חזון ברמה גבוהה! אופי לשאוף אליו, רמה סטואית גבוהה! איזו עוצמה יש בבחורה הזו, הרימה הזו, מדהימה. היא תבוא לידי ביטוי ושהעולם יקפוץ.  ולא יכלתי שלא לחשוב על הסיפור על פירון הסקפטיציסט שהיה מדבר ואם התלמידים או הנוכחים הסתובבו והלכו הוא ממשיך בשלו, הוא עושה את מה שראוי לעשות בלי קשר לתוצאה. ולבסוף אני כה מתרגשת מהמחשבה, מהו המקום הזה "דרך רוח" עבור רימה. יא אללה, איזה מקום להיות בו. "דרך רוח"  ולמידה וכתיבה הם בית, בית בשבילה. חלק מהתשובות שלה ושל אחרים לחיים טובים היו האפשרות להיות מי שאתה. רימה יא רימה, הלוואי וכל יום שעובר תוכלי להיות ולהגשים את מי שאת, בכלל, ובדרך רוח בפרט, אולה רימה!! Oleeeee !!