אוניברסיטת ק״ש בתל חי 26.10.2026

שבוע רביעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת ק״ש בתל חי.
בכיתה י' של אליעזר בקליש ואלעד נבו
בערב האחרון שלפני הבחירות נפגשנו למפגש הרביעי של השנה החדשה בדרך רוח. והפעם - מפגש כפול על מחשבות סוקרטיות. בחלק הפילוסופי אליעזר הציג את דמותו של סוקרטס, המאפיינים של פועלו ומהלך חייו. אליעזר הציג את את הוויכוחים הפילוסופים שהתרחשו בהודו הקלאסית בהם מי שהפסיד בויכוח צריך לאמץ את הדעה שאומתה. האם אנחנו מוכנים לשנות את דעתנו? האם שינינו את דעתנו בעבר? האם גם במערב הייתה מחויבות כזו לעקרונות פילוסופיים? בעיני סוקרטס פירוש הדבר היה לחיות על-פי האמת שאתה חותר אליה, לממש בהתנהגותך את דרך החיים הנכונה בעיניך, ובעיקר לתת לעצמך דין-וחשבון על מעשיך: רק אלה הם החיים שראוי לחיותם. כדי להתנסות בחשיבה הסוקרטית קראנו חלקים מהדיאלוג "קריטון", בהקראת התלמידים. קריטון מציע לסוקרטס לברוח ושלא לקבל את גזירת המוות. סוקרטס שואל את קריטון שאלות, ביניהן - בדעה של מי צריך לבטוח ולקבלה? החכמים או ההמון? נותרנו עם שאלה זו ותחילת הדיאלוג פתוחים בינתיים.
בחלק הספרותי סיימנו לקרוא את הספר של ארתור מאקן. במפגש הקודם קראנו על סוחר עתיקות שמשקר ומרמה כדי להשיג את מבוקשו, אך טוען כי הוא פועל בצורה מוסרית. בסוף הסיפור הסוחר מתאר מדוע מעשיו מוסריים הם, והוא מציג את עצמו כמי שהולך בדרכו של סוקרטס. קראנו את הטקסט והתבוננו בתיאור מערכת המוסר שמר ברטון מציג:
1. ללא מערכת אתיקה אי אפשר לנהל עסק כשלי
2. אושר הוא בעל ערך
3. אושר הוא דבר רצוי
4. אדם המעניק אושר – הוא אוהב אדם
5. ראוי לשבח אדם כזה
6. ראוי לשבח ככל שהוא מיטיב עם אנשים רבים יותר
7. מי שגורם לאומה שלמה להיות מאושרת, ראוי לשבח במידה המרבית
8. המעשה באמצעותו הוא מעניק אושר – הוא המעלה הגבוהה ביותר
דנו על מערכת המוסר המוצגת והתלמידים הציעו דרכים משלהם להתמודד עם תפיסה זו ובכלל עם תפיסות ערכיות, מה שהוביל לדיונים מעניינים על תפיסות מוסר באופן כללי והגישות שיוצגו להם לאורך השנה.
בחלק האחרון של המפגש התחברנו לסוגיה האחרונה שעלתה בשיעור פילוסופיה על היחס בין חכמים להמון ואת הדעה של מי יש לקבל והתחברנו לבחירות שהתקיימו יום למחרת.
בכיתה יא' סיון קיפניס ואילה ליבנה
בשיעור הקודם סיימנו לקרוא ולשחק בהיגיון הראשון של דקארט, ואת השיעור הנוכחי פתחנו בשחזור: מה הייתה המוטיבציה של דקארט? מהי הדרך? מהם שלבי הספק, ואילו סוגים של ידיעה מתערערים בכל שלב? בסוף השחזור פנינו להיגיון השני וקראנו בו את הגרסה הפחות נוצצת של הקוגיטו (נרשמה אכזבה שהמילים עצמן, "אני חושב משמע אני קיים", לא הופיעו בטקסט). דיברנו על ארכימדס ועל הנקודה המשותפת לו ולדקארט. תוך כדי קריאה תהינו: האם המספר דקארט אמין? האם סערת הנפש שעליה הוא מדווח אכן אותנטית?
כשהגענו לחלק שבו דקארט שואל "אבל מה אני?", עמדנו על המשמעות של הקוגיטו: הוודאות היחידה שנותרה אחרי הספק איננה הגוף, השם או העולם, אלא עצם פעולת החשיבה. ה"אני" של דקארט הוא "דבר חושב": דבר שמטיל ספק, רוצה, מדמיין וחש.
משם עברנו לשעווה. כמחווה לדקארט ולספרו כיבינו את האור, עשינו "מדיטציה" לאור הנר, ואילה הקריאה באוזנינו את הקטע הרלוונטי. התבוננו בשעווה מתרככת, נמסה ומאבדת את צבעה, את ריחה ואת צורתה, ושאלנו יחד עם דקארט: האם זו אותה שעווה, ואם כן, מה בה נשאר? סיימנו באנשים שבחלון, אבל הספקנו רק לקרוא את הפסקה ולומר עליה משפט או שניים.
בשיעור השני קראנו יחד את סיפור נרקיסוס, סיפור שמבקש להסביר תופעות בעולם, בטבע ואצל בני האדם. הוא מסביר כמובן את ההד: אכו, שנגזר עליה לחזור רק על סופי מילותיהם של אחרים, נמוגה עד שנשאר ממנה רק הקול. דיברנו על סוגי האהבה שאפשר למצוא בסיפור, על אהבה נכזבת, ושאלנו אם מה שנרקיסוס חש הוא אהבה או תשוקה. מכאן הגענו לאהבה שאינה מאוזנת ולהרסנות הטמונה בה. אכו ונרקיסוס הם שני קצוות של אותו חוסר איזון: היא אוהבת בלי "אני", ואין לה אפילו מילים משלה. הוא אוהב רק את ה"אני", ואינו מסוגל לראות אדם אחר.
בתום הקריאה הוציאה אילה את התלמידים לעבודה סביב נבואת טירסיאס: כשנשאל "האם הילד יאריך ימים עד לזקנה בשלה", ענה הנביא: "בתנאי שלא יכיר את עצמו". השאלות היו:
מה לדעתכם אומר המשפט הזה? מדוע זה התנאי לאריכות ימים?
האם אתם מסכימים איתו? איזו "הכרה" של עצמי היא בריאה ואיזו מזיקה?
לשאלות האלה הוספנו את הקטע מהערת המתרגם, דורי מנור, שבו דקארט מתואר כ"נרקיס הצולל לתוך עצמו", וביקשנו מהתלמידים לענות: האם הדימוי של נרקיסוס משבח את דקארט או מבקר אותו?
הזמן לא אפשר לנו לדון בתשובות. את מה שנשאר הקדשנו לצפייה ביצירות אמנות בהשראת נרקיס, מקאראווג'ו ועד הצלם הישראלי עדי נס. בדקנו עד כמה העבודות נאמנות לסיפור או מוסיפות עליו, למשל הצילום של עדי נס מתאר את נרקיס כנער ישראלי שרוכן מעל שלולית בצד המדרכה, אבל התמונה מזמינה לראות בה את ההתאהבות של החברה הישראלית בדמות הצבר.
בכיתה יב' מירב מידן ואורי מרגלית
את השיעור התחלנו בשיחה קצרה על הסרט 'חצות בפריז' שראינו שבוע שעבר והצגנו קטע קצר בו נפגש הגיבור עם אמנים סוריאליסטים, אשר סיפור החזרה בזמן נראה להם הגיוני לחלוטין. סצנה זאת אפשרה לעשות את המעבר לתורתו של דיוויד יום ושאלה מדוע בכלל לחשוב שהמציאות תתנהג תמיד אותו דבר.
עשינו היכרות עם דמותו של יום והתחלנו לקרוא את הגדרתו על סיבתיות כפי שהיא מופיעה בקיצור של הספר מסכת על טבע האדם שיום כתב. קראנו על הדוגמא שיום מביא על אדם ראשון, בעל תבונה אך חסר כל ניסיון מהעולם, שלדעת יום לא יוכל להבין מה יקרה לכדור ביליארד הניתז מכדור אחר. ביצענו תרגיל כתיבה בו נשאלו התלמידים אם הם מסכימים עם הדוגמא של יום ונדרשו לנמק מדוע.
משם עברנו ללמוד על דעותיו של יום על ההכרחיות של היחסים הסיבתיים ואת הצורך שלו להוכיח את עקרון אחידות הטבע (שהטבע תמיד פועל באותו אופן), אשר מוביל אותו למסקנה אודות בעיית האינדוקציה וחוסר היכולת להסתמך על כל טענה עובדתית שיש אודות העולם. חששתי שחלק זה ישעמם את התלמידים אך להפתעתי המהלך של יום דווקא סיקרן אותם ונמשיך לעסוק בו גם בשבוע הבא ובהשפעות מהלך זה על הפילוסופיה של קאנט.
בספרות המשכנו לפרק השני של דון קיחוטה. הם התבקשו לקרא את הפרק ולכתוב מה קורה במציאות ומה בדמיונו של הגיבור. דברנו על הפערים שיש לדמויות שיוצרות סיטואציות קומיות מעט ועל דמותו של דון קיחוטה שהוא 'מעופף' אבל לא רע ואפילו אנחנו מזדהים וחומלים עליו, בד בבד עם המבט האירוני.
קראנו את ראשית הפרק לראות את האופן שבו המספר שב ומופיע לפנינו. בהתחלה דון קיחוטה מדבר אל הביוגרף שיכתוב את קורותיו של האביר דון קיחוטה ואז המספר שמבקש לשתף פעולה ומדבר על כותבים מדומיינים אחרים מלבדו ואיך הוא הולך ותר בגנזי לה מנצ'ה אחרי פרטים מהביוגרפיה של דון קיחוטה.
לבסוף הם נתבקשו להיות יצירתיים ולכתוב מאורע שיוצר פער בין מציאות מדומיינת בראש של גיבור לעומת מציאות סובבת: היה קטע על מופע תיאטרון שבו הקהל והשחקנים היו בובות בראשו של השחקן ראשי, נסיעה באוטובוס עם נוסע מדומיין ושומר בשער של תל חי ש"נלחם" בנכנסים כי הוא לוחם דגול שמציל את גבולה הצפוני של המולדת. היה מעניין...

תגובות