מכללת תל-חי 19.01.2026

שבוע 13 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית תל חי. 

בכיתה י' סיון קיפניס ואילה ליבנה

איזה שיעור היה לנו! כזה שלא מציית לתכניות שהכנו מראש אלא הולך לטיול במחוזות רחוקים ומופלאים. אחרי סבב שלומות והנאות מהשבוע האחרון, שהתכוונו לחבר לשיעור השני (על תועלתנות) התחלנו לקרוא ביחד את הסיפור "המפנים את עורפם לאומלאס" של אורסולה לה-גווין. כל תלמיד הקריא בתורו וכיוון שהשפה לא מאוד נגישה עצרנו להסביר ולדבר מדי כמה משפטים. היה משמח לראות שהפעם כולן-כולם התמודדו עם ההקראה, אף על פי שניכר שלחלק היה לא קל.

הסיפור נפתח בתיאור ארוך של עיר מעניינת המתכוננת לאירועי חג הקיץ. האווירה עולצת, הסוסים נרגשים והנערים והנערות מלאי עזוז, מתאמנים בעירום. התיאור האידילי נמשך, אך נאמר שלתושבי העיר אין מכוניות או מסוקים, אבל יש רכבות תחתיות. שאלתי מדוע. תלמידה חדה השיבה - אולי כדי שלא יוכלו לצאת ממנה? בתוך רצף התיאורים המהללים את יופי העיר ובריאות תושביה החלו לשים לב כמה תלמידים לזרמים קלושים מאוד שמרמזים על סוד או משהו אפל חבוי. הם זרקו השערות - הם כלואים בעיר? יש להם עבדים? הם חלק ממכונה גדולה? שאלתי, איפה אתם מזהים את הרמזים האלה? עיניים שחורות, חוסר תקשורת, המילה אבל, מקום ללא רגשות אשם - הן שאלו, מה, אין בו שום רוע, או שהם לא מגדירים את זה כרוע ולכן לא חווים רגשות אשם?

תיאור של האופן הפשוט בו מתייחסים תושבי העיר לעירום ולמיניות עורר ראשית מבוכה בכתה, ולאחר שצלחנו אותה איפשר לנו לפתח שיח חשוב הבוחן גם את המבוכה שזה עורר ולהתבונן על האופן בו החברה מתייחסת לנושאים אלו. גם היחס לסמים בעיר אומלאס פשוט יותר, יש רק השפעה, ללא התמכרות. האם ירצו תושבי העיר לקחת סמים במקום בו כל צרכיהם מסופקים? לכן יש גם בירה :)

שאלתי - האם היו רוצים לחיות שם? רק שתיים השיבו שכן. כל היתר חיברו בין אתגרים ואפילו סבל למשמעות בחיים. תחושת השמחה הקבועה המתוארת בסיפור, הובילה מבחינת כל היתר להרגשה של קיפאון ולבסוף לדיכאון. מבחינתם עדיפה תנועת החיים הסיזיפית, המאמץ, השינויים. השתיים שרצו לגור באומלאס השיבו שהן סומכות על עצמן שהיו מייצרות משמעות פנימית ופשוט נהנות מהיופי.

ככל שהמשכנו לקרוא יותר -  יותר תלמידים חיכו לטוויסט בעלילה. לא יכול להיות מקום בלי שליט, בלי כעסים, בלי מוגבלים, מישהו בוודאי משלם על זה מחיר.

לפני שיצאנו להפסקה ביקשתי שיתאפקו ולא ימשכו בקריאה לבדם. כשחזרנו מההפסקה שאלתי מי עמדה בבקשה ורק שלוש הרימו ידיים. שמחתי שזה המרד שלהם :)

כשהגענו בקריאה המשותפת לחלק המספר על הילדה הכלואה במרתף בתנאי גהינום, שבסבלה משמרת את אושרה של העיר כולה, הרגשתי את האי-נוחות של התלמידים והתלמידות - עלי. הם הביעו כעס על המצב, על הסופרת שהוליכה אותנו לכאן. שאלו הרבה שאלות על הילדה ועל האנשים שבאים לחזות בה. דיברנו על הזעם והדמעות שחלק מתושבי העיר מביעים, ושאלנו אל מי הוא מופנה? אל עצמם? אל הילדה? אל יתר תושבי העיר? ובכל זאת, התושבים לא עושים דבר, אי אפשר לשחרר את הילדה, הם מבינים זאת ואף מוצאים לכך הצדקות. דיברנו על מקרים בהם אנחנו מוצאים הצדקות, למשל כשאנחנו רוכשים מוצרים שיוצרו בסין בסדנאות יזע. כמה תלמידים נזכרו בשיעור משבוע שעבר, בדילמת הקרונית ובתועלתנות וערכו השוואה רלוונטית לסיפור הנוכחי.

בסוף הסיפור, כאשר קראנו על אלו שקמים והולכים, מפנים את עורפם לאומלאס, ביקשתי מהם להעלות רק שאלות, לא מסקנות או פרשנויות. שאלו: למה הם הולכים ולא מורדים? אולי כשהם הולכים הם מפחיתים את משקל הסבל מהילדה? אולי כשהם הולכים הם דווקא מוסיפים משקל? איך הם יודעים לאן ללכת? למה הם לא חוזרים? האם הילדה מתחלפת? האם מי שעוזב הוא איש טוב? האם תושבי העיר האחרים שמחים שהם עוזבים? עוד ועוד שאלות שהתאפשרו הודות לסוף הפתוח של הסיפור.

ורק בסוף השיעור, רגע לפני שנפרדנו, הסכמתי לשמוע פרשנויות. ואו! בכמה מחשבות מעניינות התחדשתי. הן הציעו קריאות כל כך יפות ומקוריות שלא הייתי מעלה בדעתי.

התכוונו, סיון ואני, לעשות כל כך הרבה היום. בסוף, יצא שעשינו כל כך הרבה, פשוט מאוד אחר.

בכיתה יא' מירב מידן ואורי מרגלית

מטרת שיעור הפילוסופיה היום הייתה לסיים את החלק של יוון העתיקה, ולפתוח את הדלת עוד קצת לנושא הדילמות והגישות אתיות, בו נעמיק אף יותר בשיעורים הקרובים באמצעות הוגים הקרובים יותר לתקופתנו.

בשיעורים הקודמים התמקדנו בטקסט 'אתיקה ניקומאכית' של אריסטו, כאשר השיעור הנוכחי התמקד בשאלת הרצון במעשה המוסרי. שאלה שהובילה אותנו מהר מאוד לשאלת האחריות המוסרית. דיברנו על כך שכפייה, מבחינת אריסטו, הינו מעשה שמתחילתו ועד סופו, אין לרצון של האדם חלק בו ואילו גם במעשים של אי-ידיעה וגם במעשים של לחץ ואיומים עדיין עומד האדם מול בחירה שהאופן להכריעה לפי אריסטו נובע לשם התכלית הגבוהה יותר. בדוגמאות הפשוטות ובתרגילים שהעליתי בשיעור ראיתי כי האינטואיציות המוסריות של התלמידים מצליחות לקלוע לדעתו של אריסטו, אך בנקודה זו הדגשתי את טענתו של אריסטו כי קל לשבת בכיתה הרגועה ולשפוט מעשים של אחרים בסיטואציות מורכבות. מתוך כך, פגשנו מושגים מפתח נוספים לבחינת המעשה המוסרי – שבח וגנאי, מחילה וסליחה. חתמנו עם חזרה קצרה על תפיסת האושר של אריסטו, שמבקש מהאדם לממש את תכליתו וכותב בסוף ספר י' ב'אתיקה' - "מי שמפעיל את שכלו ומטפח אותו הריהו שרוי, כפי שמסתבר במצב הטוב ביותר, והוא גם האוהב ביותר על האלים... ואם כן, מסתבר שאותו אדם גם מאושר מכל."

לפני המעבר לשיעור הספרות, בסוף השיעור הפילוסופיה, הדגשנו כי המחשבה הפילוסופית יכולה לשמש אותנו בכתיבת המסה, (שיכולה להיות עם נטייה ספרותית או פילוסופית). הדגשנו  שבחוויה האישית עולות דילמות מוסריות רבות וניתן לכתוב את המסה באופן שתתייחס לדילמות מהחיים תוך בחינה ומחשבות דרך טקסטים ותובנות פילוסופיות.

בשיעור ספרות קראנו את הסיפור לפני שער החוק מאת פרנץ קפקא. לאחר הקריאה בקשנו מהם לכתוב בעזרת מתנעי כתיבה בשקט, כל אחד עם עצמו לפי המתניעים הבאים:  חווית הקריאה שלי בסיפור הייתה .../ שמתי לב ש... / אני חושב.ת שהסיפור מדבר על... הם הקדישו את הזמן לכתיבה ואז התחלקנו לשלשות בהם הם נתבקשו להקיא את התשובות בסבב (תשובה ראשונה כולם, אח"כ שנייה וכו'). בהמשך נבחר נציג שידבר לפני הכיתה ויציג דברים שנאמרו.

לאחר ההצגה התפננו לשיחה על הסיפור. הם הגיעו לתובנות מעניינות ובעיקר העסיקה אותם השאלה למה הוא נשאר שם ? וגם: מה זה החוק? העלנו השערות. היו ניסיונות שזיהיתי להם כבאים מתחום הפסיכולוגיה/ פילוסופי וכדומה.

לשמחתנו הם נהנו מקפקא ומהאווירה הקפקאית ששורה על הסיפור.

בכיתה יב' של אליעזר בקליש ואלעד נבו

      אתמול התחלנו באופן רשמי התארגנות לקראת הבגרות בפילוסופיה. התחלנו את השיעור בכמה ענייני מנהלה, תאריכים, נושאים שאלות ויצאנו לדרך. על הלוח המילה מטאפיסיקה והתלמידים צריכים לחשוב על שאלות שנראות להם מטאפיסיות. חלק מהשאלות מטאפיסיות באופן מובהק וחלקן דורשות בירור, דיון ומחשבה לאיזה תחום הן שייכות. מושג נוסף נכתב על הלוח – 'אפיסטמולוגיה – ההבדל בין 'מה שיש בעולם' לבין 'איך האדם יודע את מה שיש בעולם'. הפתיח דומה לשיעור שעשינו כבר בעבר, בתחילת כיתה יא, רק שהתלמידים עברו כברת דרך מאז והמחשבה שלהם בשלה ובוגרת יותר.

      התחלנו ביחידת חזרה על המטאפיסיקה\אפיסטמולוגיה כפי שהיא מופיעה בהגותו של אפלטון. צללנו ישירות למשל המערה. התחלנו במשל: אילו שאלות עולות בכם בנוגע למשל עצמו (מבלי להתייחס כרגע לנמשל): מיהם האנשים שאוחזים בצלמים? האם האסורים יודעים על קיומם? מי שחרר את האדם שהשתחרר כך פתאום? האם הוא רצה לצאת מהמערה? האם החיים שלו מחוץ למערה בהכרח טובים יותר מאלו בתוכה? כל שאלה שכזאת יכולה למלא דיון שלם. מכאן עברנו לנמשל. פתחנו יחד כל מרכיב במשל והבנו את המקביל לו בנמשל. השתמשנו גם במשל הקו המחולק כדי לקבל זווית נוספת על תפיסת העולם המטאפיסית של אפלטון. התחיל דיון מעניין בכיתה שעסק באידאות, אידאת הטוב ומדוע אין אידאת הרע? עצרנו בנקודה זו, רגע לפני החלק שבו האדם חוזר למערה. נעסוק בזה בשיעור הבא.

     בחלק הספרותי התחלנו בקריאה במסה של שמעון אדף 'הזיכרון החי, מהם תנאיו?'. קראנו מספר פסקאות בהן מתאר אדף באופן חי וציורי את נופי ילדותו בעיר שדרות. הצמחים, המבנים, השכונות והזיכרונות. אלעד מסב את תשומת ליבם של התלמידים לכך שהפסקאות נפתחות בביטוי חוזר "אני זוכר...". זהו הבסיס לתרגיל הכתיבה שהכיתה מקבלת. כתבו פסקה או שתיים בנושא של המסה האישית שלכם והתחילו אותן באותו ביטוי 'אני זוכר\ת'. התלמידים יוצאים לכתיבה של כחצי שעה, כל אחד בנושא שלו, כל אחת מהזיכרונות האישיים שלה, מהילדות, מהעבר הרחוק יותר או הקרוב יותר. סיימנו את התרגיל בקריאה של 2 טקסטים של ניצן ושל עלמא, טקסטים יפים שמשקפים את התהליך שהן עשו בחודשים האחרונים. המסות שלהם מתחילות לקבל צורה ולהתגבש לכדי תוצר. כיף לראות את התהליך.