אוניברסיטת בן גוריון 01.01.2026

שבוע עשירי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

את השיעור אמש פתחנו בדיון בפרק ממראה שחורה שעסק בדירוגים. תהינו עד כמה הייצוג שונה קטגורית מעולמנו או שמא רק מציג נקודת קיצון של מה שכבר ישנו: באילו אופנים אנחנו מדרגים ומדורגים בחיינו? עד כמה הסוכנות שלנו מושפעת מכך? אושי הציע לכנות את צורת השליטה בעולם של מראה שחורה כ"אנרכיה של מוניטין", כאיזה המשך מדומיין לציר שמתח בשבוע שעבר בין אנרכו קומוניזם לאנרכו קפיטליזם. מן הייצוג הדיסטופי של מראה שחורה עברנו לדון בדיסטופיות ואוטופיות, וגם בכאלו שקשה לקבוע אם הן דיסטופיה או אוטופיה (כמו העולם שמציעה ז'קלין סטיבנס של מיקור חוץ לתא המשפחתי,  או זה שמציע הרצל באלטנוילד). מכאן עברנו אחרי ההפסקה למחשבה עתידנית ולעבודה בתוך הקופסא באמצעות "תרגיל בהפחתה". ביקשנו מהתלמידות לבחור דבר או מקום, להגדיר את שלושת המאפיינים העיקריים שלו, ולהפחית אחד. מה מתקבל? 

טליה ושני עבדו עם מושג האני, שמתאפיין כך אמרו בחיצוניות, תודעה ופנימיות. הן הפחיתו את החיצוניות בדרך יצירתית - כולן יראו כמו שני. האם זה יאפשר לנו לנוע מן החוץ פנימה? האם נתפנה סוף כל סוף משיפוט חיצוני?

עילי וליהי בחרו בספר, שיש לו תקציר ומספר מסוים של דפים אך אין בו תוכן - הדפים ריקים. מתקבלת צורה שמגבילה את הקורא-כותב לתבנית העלילה שבתקציר ולמספר העמודים הנתון, אך הקורא נדרש לכתוב את הסיפור כעין הקצנה מוחלטת של רעיון מות המחבר. היו שעבדו על הוצאה לאור, על תאטרון, וההצעות היו מעניינות ומשעשעות. 

את השיעור סיימנו בשיבה משמחת אל עלילות אליס בארץ הפלאות, וקראנו בצוותא את הפרק החמישי.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

בחצי הראשון של המפגש חזרנו (איתי, עדי) לעבודה בקבוצות על מושגים ספרותיים ועל הסיפור ״שישיפוש או המלצר של הדוד שלי״. ביקשתי מהתלמידות שיתכוננו להציג בפני הכיתה את המושג שלהן, להצביע על קטעים בסיפור שאפשר לנתח בעזרתו, ולהציע קריאה בסיפור שנשענת על האבחנות האלו. הספקנו לראות שתי הצגות מתוך השלוש: ״הזרה״ ו״נקודת מבט״. שמחתי שהתלמידות שיתפו פעולה ועלו לקדמת הכיתה להציג בצורה מסודרת וגם ניסו להתמודד עם השאלות ששאר הכיתה, תמר ואני הפנינו אליהן לגבי ההצגה. המושגים עצמם עדיין צריכים חידוד ואת זה נעשה בשבוע הבא. אני מקווה אז גם לפתוח את הדיון לאופן שבו שיעורי פילוסופיה וההגות עצמה מפעילים או מדגימים את השימוש במושגים האלו. 

בשיעור הפילוסופיה (איתי, תמר) רציתי לעשות כל מני דברים: לאפיין את הסטנדרטים הסוקרטיים לשיח כסטנדרטים אתיים, לשים לב לערכים של סוקרטס באופן כללי יותר, להיזכר במושג הארטה שפגשנו בשיעורי הספרות בשנה שעברה, ודרך כל זה לאפיין טענות ושאלות מוסריות. השיעור התארגן סביב שיח משותף, שלכל תלמיד/ה הייתה תרומה לו. חיפוש ערכים סוקרטיים מתוך האפולוגיה הפך למשימת בית ובינתיים דנו בעזרת דוגמאות על מידות טובות באופן כללי, על הקשר בין מידות טובות לבין ידיעה לבין התנהגות לבין בחירה ובין אלו לבין מוסר, על משפטים מוסריים בשונה ממשפטים לא מוסריים, על החשיבות של נקודת מבט והמודעות אליה בפילוסופיה בכלל ובפרט באתיקה. כשניסינו לגדר לעצמנו את התחום המוסרי בשונה מתחומי דעת אחרים עבדנו קשה ככיתה כדי לעגן את התואר "מוסרי" לא בניגוד ל"בלתי מוסרי", אלא לעומת "לא שייך לתחום המוסר". הסתכלנו על דוגמאות כמו "דוד הגיע ב-15:03", "דוד איחר ביחס לשעה שקבענו", "דוד מאחר כרוני", "לדוד יש עיניים כחולות", "דוד נתן לתקווה 100 שקל", "דוד קמצן", "דוד פזרן" – כל דוד וענייניו. ביחד אפיינו את ההבדלים ככה: שאלות מוסריות עוסקות באיך לפעול, איך להתנהג, איך לחיות – לא במובן של השגת מטרות ספציפיות אלא באופן עקרוני וכללי; טענות מוסריות הן לא רק תיאורים אלא שיפוטים/הערכות; הן לא נותנות ניבויים/חיזויים אלא ציווים/חובות; הן אולי סובייקטיביות יותר מטענות עובדתיות (אבל ראינו למשל שסוקרטס חושב שזה אובייקטיבי לגמרי), אבל לכל הפחות הן דורשות נקודת מבט ספציפית והכרה בה; אי אפשר לבחון אותן באופן אמפירי מתוך הניסיון (וכדי להכריע איך לבדוק אותן או לברר אותן צריך כבר להתחיל לגבש איזושהי עמדה לגבי מוסר, ולגבי מה מקנה ערך למוסר – למשל העמדה שמה שאלוהים אומר לעשות זה נכון, כמו שאותיפרון טוען, או שהשכל קובע, או שהרגש קובע, או שהערך הוא פראקטי לגמרי כמו שגלאוקון חשש). נקודה שהתעכבנו עליה היא שאינטואיטיבי לנו שטענות מוסריות הן בעלות תוקף כללי. באלה הימים זאת אולי "דל"פ", אבל קשה שלא לחשוב שהמגע שלנו עם ערכים הוא כזה שלקבל על עצמנו ערך x – סטנדרט התנהגותי מסוים – אומר גם לחשוב שהיה ראוי ונכון שכולם היו פועלים לפי x. ראינו שזאת לא כשלעצמה מגלשה מסוכנת להיתר לכפות על אנשים אחרים את הערך x – זאת כבר סוגיה התנהגותית. נמשיך לזרום ולחלחל בכמה ערוצים בהמשך – על סוקרטס, על אתיקה של מידות טובות וקצת גם על הכשל הנטורליסטי ומושגים אתיים בעוביים שונים.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(יעל) בחלק הראשון של המפגש המשכנו לקרוא את "בין לילה ובין שחר" של קנז. קראנו בסבב בנחת את תיאור ערב הריקודים בתנועה עד שבדל גיחוך על שפתיו של נוריאל עורר שאלה, והשאלה הובילה למיקוד תשומת הלב במשפט, והמשפט הוביל לדיון מרתק שהמשיך ללוות את הקריאה לאורך כל השיעור! המשפט שעורר בנוריאל גיחוך הוא "היא ידעה שהיפים עשויים להכאיב בלי-דעת, גם כשכוונתם לטובה, ואפילו מתוך חיבה וידידות, אבל תמיד בשל אותה שטחיות קלילה ואנוכית שהם שרויים בה". נוריאל העיר בצדק שיש שטחיות מסוימת גם באופן שבו המספר מתייחס ל"יפים" אלי ורחל, לעומת ההתבוננות המעמיקה יותר בנעמי ובאריק. אבל האין המשפט נכון בכל זאת? נסיון חיי מלמד שכן! לוויכוח בינינו הצטרפו התלמידים, ומפה לשם התגלגלנו לעסוק בשאלה שמטרידה אותי באופן אישי: מה זה אומר בכלל שמשהו הוא "עמוק"? הזכרתי את האמירה של ניטשה שאנשי יוון העתיקה היו "שטחיים מתוך עמקות", וניסיתי לשכנע את הכיתה לזנוח את מוסר העבדים ולהצטרף להתפעלות מאלי ורחל האולימפיים.

משפט נוסף, לקראת סוף החלק הזה בנובלה, עזר "להעמיק" את הדיון בשאלת היחסים בין העומק ופני השטח: המספר מתבונן בתשוקה שלו "לנחש את מחשבתם הכמוסה ביותר" של חבריו, "לאתר את ההבדל בין המתרחש בתוך-תוכם באמת, לבין ההצגה שהם מציגים לזולתם", ואז הוא מוסיף בסוגריים (סוגריים לאחר נקודה - מה שלכד את עינו של איתי!): "(אך עדיין לא הבנתי שבהצגה החברתית יש אמת שאינה פחותה מן המחשבה הכמוסה, וכי שתיהן מבטאות באופנים שונים, כמו בשתי שפות, אותו דבר עצמו.)". למה זה בסוגריים, שאל איתי? אולי אפשר לראות את הסוגריים כדרך לרתום את המשפט עצמו למשחק בין פנים וחוץ, בין מה שנחשב עיקר ומה שנחשב טפל, בין מה שנתפס כמהות למה שנתפס כקליפה, ומשם נתתי תרגיל: להגדיר במחברת את המושגים "שטחי" ו"עמוק", ולהדגים כל אחד מהמושגים על קטע מהטקסט שקראנו היום. ההגדרות שהתלמידים הקריאו היו מעולות, וביקשתי גם מהתלמידים שלא הגיעו היום להשלים את הקריאה ואת התרגיל בבית.

(נוריאל) אז את השיעור השני הקדשנו לחזרה על נושא נוסף לבגרות: דטרמיניזם ובעיית חופש הרצון. נושא שאין בו הרבה פרטים ואולי קל להבנה של הנחת המוצא שלו, אבל משום מה קשה להבין את ההשלכות או לקבל אותן. דבר שחזר על עצמו שוב ושוב. למרות נוכחות שאינה בשיאה, שיעור שני והעייפות הנגררת עקב כך ונושא שלבגרות (ומשום מה גורם ללחץ שגורם להבנה הפשוטה לברוח מהחלון), הכיתה השתתפה, הציבה שאלות והתנגדויות וערכנו דיונים מעניינים.

התחלנו בהגדרה מטאפיסית של הדטרמיניזם, על מבנה העולם, חוקיות העולם, היות האדם חלק מן העולם ובכך גם הוא כפוף לסיבתיות ולהכרח. הצבענו על כך גם שהדבר כן ברור לנו אינטואיטיבית ואנחנו גם מניחים כך בכל פעולה וחישוב שלנו. שום דבר מבחינתו אינו רנדומלי, וגם האמירה שאיננו יודעים למה משהו קרה, היא בעצמה ביטוי של הנחה של סיבתיות והכרח. הבעיה מתחילה כשאנחנו מנסים או לפחות לא להתעלם מההשלכות של הנחה שכזו, וגם לא לברוח כמו שלרוב אנשים וגן פילוסופים בורחים לשפה שכבר אינה "ממשית"-פילוסופית-ברת הוכחה. למשל לשפה מיסטית, להנחות על רוח ונפש, אידיאולוגיה פוליטית, רומנטיקה, אמירות כמו "נכון, אבל..." וכך הלאה. מבחינתי, ניסיתי להשאיר אותנו עם שפת המסגרת של הדטרמיניזם ועדיין לחפור איזו תעלה אל חירות כלשהי ולראות האם הדבר אפשרי בכלל.

עברנו על ההשלכות של הדטרמיניזם: מה זה אומר על שיקול הדעת שלנו? האם באמת יש אפשרויות הפרושות בפנינו? ויותר מכך, האם בכלל יש לנו יכולת וחופש לבחור מבין אפשרויות גם אם ישנן? מה מעצב אותנו מבפנים ומבחוץ? האם כל שאנחנו זה תגובה כימית תמידית ותו לא? משם המשכנו להשלכות על מוסר: האם יש אחריות מוסרית? האם הפושע המזעזע ביותר יכול פשוט להיתלות ב"כך נולדתי"? "כך חונכתי"? "זה כל מה שאני יודע"? "זה חזק ממני"? מהי אחריות מוסרית במצב דטרמיניסטי?

למרות ההנחה שהדיון בדטרמיניזם הוא מטאפיסי והדיון המוסרי הוא אחר ולכן אין צורך לחבר ביניהם, עדיין הצבענו על הבעייתיות בכך  ושאי אפשר באמת להגיד שהכול דטרמיניסטי ואז להפנות אצבעות שופטות לעבר בני אדם אחרים (אצבע שמשום מה כמעט לא מופנית כלפי עצמנו, אלא דווקא משתמשים אז בטיעון הדטרמיניסטי כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו ומה שעשינו).

ניסינו להבין האם עדיין יש מוצא? פנינו לדטרמיניזם הרך שלמעשה מדבר על חירות שלילית, כלומר חופש פנימי כל עוד אין כפייה מבחוץ, ראינו שזה לא ממש מחזיק שהרי גם הפנימי נקבע מבחוץ (גנים, תורשה, חברה, משפחה וכך הלאה), וכך גם זה שאני לא מודעים לחוקים או הסיבות לא מפריך את קיומם, לדוגמא מושג התת מודע ומשם שחינו אל שופנהאואר, ניטשה ופרויד וכל מיני דברים פרובוקטיביים.

כדי לדכא את מצב הרוח עוד יותר לקראת השנה האזרחית החדשה, הבאתי את הטענה היפה של שופנהאואר שהסובייקט מעצם הגדרתו תמיד מותנה על ידי האובייקט וכך גם העולם הפנימי ועולם המניעים תמיד כבול, כפוף ותגובתי. למה? בניתי לכיתה טיעון בעל פה מכך שהאדם הוא סובייקט, התכונה המהותית לאדם היא חשיבה (התחברנו לדקארט), חשיבה היא תמיד פעולה של מחשבה על תוכן כלשהו, תוכן כלשהו זה אובייקט, אם חשיבה תמיד צריכה תוכן כלשהו כדי להתקיים כתכונה, אזי החשיבה תמיד חייבת אובייקט לחשוב עליו, ואם חשיבה שהוא התכונה המהותית לסובייקט חייבת אובייקט כדי להתקיים, אזי הסובייקט, קרי האדם מותנה תמיד על ידי אובייקט. היינו בכיבוי אורות ממש (למרות ניסיונות ההתנגדות בכיתה).

לבסוף הבאנו כמה טענות נגד הדטרמיניזם/התמודדות עם הדטרמיניזם, כזו למשל טענתו של יהושע ברלין שאיננו באמת חיים כך, גם אלו שמאמינים בכך לא מנהלים את חייהם בפועל על פי זה ומניחים חירות, וגם הבאנו דוגמה למצב שבו לאדם יש אחריות מוסרית גם אם יש תנאים מכתיבים, למשל אדם שמחליט לעשות פעולה מסוימת, ולא יודע שאם היה בוחר אחרת מישהו היה כופה עליו לבחור את הפעולה הזו. במצב כזה למרות שהוא תחת הכרח ולא באמת היו לא אפשרויות אחריות (כי מישהו היה כופה עליו אם היה מנסה לבחור אחרת), עדיין תהיה לו אחריות מוסרית.

עכשיו לכו תנסו לערוך "רשימת החלטות לקראת השנה החדשה".