אוניברסיטת בן גוריון 04.02.2026

שבוע 15 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

שיעור חצי ספונטני.

החצי המתוכנן כלל עבודה על האפיסטמולוגיה של דיויד יום. כאן השיערו נחלק לשניים.

חלק ראשון על אמפיריציזם ורציונליזם, ומשם לידע מולד ומשם לשאלות בפילוסופיה של המתמטיקה ולמקורן של הוודאויות הלוגיות ולדקדוק גנרטיבי ולהדגמה של כללי דקדוק בשפה הבינלאומית אספרנטו.

חלק שני: לימוד מוקפד של דיויד יום. רשמים, אידיאות, שאלת הטוב: האם הטוב הוא מושג שנרכש בצורה אמפירית דרך החושים, או ממקור אחר?

ואז אחרי ההפסקה המסות מבצבצות.

אחת מהתלמידות שכותבת על גזענות בקשה שנדבר על הנושא.

ככה.

לי זה התאים; השיעור על יום עם ההסבר של הדקויות הקטנות התיש את כוחי, ואור הסכימה לקפוץ למים.

פאנון?

התחושה היתה שיהיה קשה מדי רגשית.

קראנו את המסה של יונית נעמן: "האם תימניות חמות במיטה".

לא פשוט

טקסט לא פשוט רגשית

וגם אזכורים מיניים בכיתה של נוער שחלקו דתי לא החליק לגמרי טוב.

אבל היה משמעותי.

אור נצלה את העניין כדי לדבר גם על הנושא וגם להראות תוך כדי איך בנויה מסה.

ולהדריך את התלמידים בכתיבה שלהם.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

בחצי הראשון של השיעור רציתי (תמר) לחבר בין כמה נקודות: הבדלים בגישה פילוסופית של אריסטו לעומת סוקרטס, יחס בין האתיקה לבין המטאפיזיקה אצל אריסטו, מושג האושר והרכישה של הסגולה הטובה. בפועל עסקנו בשלוש הראשונות כשהעיסוק שלנו באושר נשאר, בהעדר היבט מעשי, קצת חסר אנארגיה (במובן האריסטוטלי). הדינאמיקה בכיתה הייתה יותר של הרצאה (אבל התלמידות/ים מאומנות/ים בהקשבה פעילה). עברנו למשל דרך יחסים בין פוליטיקה ואתיקה, ומהצד הזה חידוד של היחס בין יודאימוניזם לאגואיזם. ביססנו שהאושר הוא התכלית העליונה של החיים המוסריים ודיברנו על המאפיינים שחייבים להיות לאושר כדי שיוכל למלא את התפקיד הזה: שהכל שואף אליו, שהוא לא תכלית בדרך לתכלית אחרת ושהוא מספיק כשלעצמו. תוך כך כל התלמידות/ים נימקו אינטואיציות לגבי היחס בין "חיים טובים" ו"חיים מאושרים" – אף אחד/ת לא קיבל/ה את הזיהוי בין השניים. התגלו מושגים שונים של אושר וגם עירובים פה ושם בין היראויות וממשויות (היו מספר הזדמנויות בהן הדיון עבר לשאלה "האם חיים שנראים מבחוץ כמו חיים מאושרים הם חיים טובים?"). בהמשך לדיון בכיתה, היה חשוב לי לנסות לסבר את האוזן לגבי המקום שיכול להישאר לאינדיווידואליות בתיאוריה על "אדם באשר הוא אדם", שהאושר שלו/ה הוא דבר אחד אובייקטיבי שתוכנו נגזר מאותו היבט כללי ומשותף. נראה לי ששכנעתי שיכול להישאר מקום לאופי במובן מודרני של אישיות והדגשתי שבפירוש יש שם מקום מרווח לאינדיבידואל במובן לא "אינדיווידואליסטי", ולאתוס: אופי ביוונית, או הערכים שאדם מחזיק/ה והאיכויות שהוא/היא ניחן/ה בהן. אחר כך קראנו קצת בפרק א' של הספר הראשון באתיקה הניקומכית. ראינו שאריסטו מדבר על להיות אדם טוב כמו על להיות בעל מקצוע טוב: הטוב מצוי בפעילות מצטיינת וייחודית לפועלו, שמכוון להשגת תכלית מסוימת. חיברנו את הדברים למושגים שלמדנו בשנה שעברה מהמטאפיזיקה של אריסטו. דיברנו על אנטלכיה – על מימוש עצמי שהוא עצמו, או הוא בתוך, פעילות. נזכרנו שהנפש היא צורת הגוף החי. ביססנו שהאדם הוא/היא זואון פוליטיקון – חיה חברתית – וייחודי בכך שהוא/היא חיה רציונאלית, חושבת, מדברת, משכנעת – פוליטית במובן רחב. הדגשתי את החשיבות של אפיון האושר כדבר שלא תלוי במזל, למשל, ולא יכול להיות מלווה לפאסיביות או לבדידות (ואפילו לא להימצאות-לגמרי-לבד). על הפעילויות הרצויות לנו עוד לא הרחבתי, אבל פסלנו את האפשרות שחיים של רדיפה אחרי הנאה הם חיים אנושיים טובים, ונזכרנו בחשיבות של איזון – בין חיי עיון וחיים מדיניים, וגם בתוך הרגשות שלנו כפי שראינו בשבוע שעבר. בשבוע הבא נחדד את התבונה המעשית שלנו תוך עיסוק במנגנוני הטמעה של המידות הטובות (עד שנחזור למטאפיזיקה שלהן בחסות קאנט).פתחנו (איתי, עדי) את החצי השני של השיעור בקריאת השיר "אני מרחמת על הגינה" מאת המשוררת פרוע' פרוחזאד, שיר שאני מאוד אוהבת. קראנו אותו פעמיים וגם שוחחנו עליו קצת, לא דיון מחייב או מובנה, אלא רק איסוף רשמים וניסיון שלי לזהות טעמים שונים בכיתה (כמה מהתלמידות אמרו שהן אוהבות שהשיר ארוך ושיש בו דמויות והתרחשות, וששירים קצרים וחידתיים מעצבנים אותן), וגם לערוך מעין השוואה מצטברת בין השירים השונים שקראנו, דרך מאפיינים של מבנה ולשון. התעורר בקבוצה מעין ויכוח קטן סביב שתי שאלות: האם הגינה בשיר היא גינה, או מטאפורה לדוברת, וכן האם הדוברת שופטת את בני משפחתה או לא, ואם כן, איזה סוג שיפוט זה ומה מקורו.אחרי זה המשכנו לקרוא את "האורח", והפעם התמקדנו בכותרת הסיפור, שבצרפתית פירושה גם "אורח" וגם "מארח". דרך הכותרת והאפשרות שהיא מציעה של התחלפות בין תפקידים, דיברנו על החשיבות התרבותית של רעיון האירוח, ועל הווריאציות של אירוח, בחלקן משובשות, שמופיעות בסיפור: דארו שמגיש אוכל ומארח, עצם הלינה של האסיר בבית הספר, הקולוניה עצמה כווריאציה עקומה על התארחות, המצב של דארו כבן המקום אבל גם זר, וכן חיי אדם עצמם כמעין התארחות בנוף טבעי שקדם לו ואולי ימשיך אחריו, התארחות שמחייבת בכללי התנהגות כלשהם.בהמשך לשיעור פילוסופיה סיימתי את השיעור בשאלה מהו האתוס של הדמות דארו. האם אפשר לזהות או לשער מעין אופי, על פי הפעולות שהוא עושה והדברים שידועים לנו עליו? היו תשובות מעניינות, שנראה לי שילוו אותנו בהמשך כשנגיע לסוף הסיפור.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) שבוע לפני הבגרות במטאפיסיקה, עשינו מבחן לדוגמה/סימולציה עם חומר פתוח. נתתי לכיתה מבחן שייראה בדיוק כמו המבחן האמיתי כדי להתנסות בו ולהגיע למשהו מוכר יחסית בשבוע הבא. לאחר ששוב הסברתי מה יהיה מבנה המבחן ומה הציפיות, התחלנו בסימולציה. לכיתה הייתה חצי שעה לענות על שאלה אחת. לשמחתי הרבה, הייתה די מרוצה ממה שראיתי, הזמן היה די והותר ורוב התשובות היו טובות או מספקות מבחינתי. לאחר מכן, אספנו את השברים והעלינו על המוקד מתנדבות להקריא תשובות שלהן, היו מספר אמיצות ובחנו את התשובות, הצבענו על מה נכון ומה לא, מה חסר. יעל העירה על חשיבות הניסוח גם אם מבחינתי (נוריאל), התוכן מספק.

זה היה תרגול טוב גם מבחינה מנטלית, גישתי היא דווקא כאילו להלחיץ ולומר בקול את הפחדים שמסתובבים להן בראש, אני חושב שזה משחרר הרבה אוויר ולחץ בסופו של דבר. בנוסף שמחתי לראות שלהציב רף גבוה במהלך הלימודים, וכן לדבר במילים פלצניות ולעומק (יחד עם שפה נגישה ושפת רחוב), ובהרבה מובנים יותר כמו הרצאות אוניברסיטאיות, מביאים את הכיתה הרבה יותר מוכנה למבחן שהציפיות בו הן נמוכות יותר (יחסית).

כששאלתי האם ציפו ליותר גרוע, ענו שכן. ושוב הזכרתי לכיתה שהמבחן לא מנסה לחפש אותן, והאגו שלי לא בנוי על איך להטעות או להקשות; זה לא מה שעושה לי את זה כשאני מלמד פילוסופיה. מה שחשוב זה להראות שיש הבנה של רעיונות ומושגים, ויכולת לבצע רפלקסיה עליהם.

שיהיה לנו בהצלחה.

(יעל) בחלק השני המשכנו עם "בין לילה ובין שחר", והפעם התקדמנו בקריאה בסבב ליום השני והשלישי של החבורה בגדנ"ע. אמירה אחת של אריק בשיחה עם פסח עוררה הרבה שיח בכיתה: "היופי זה הדבר הכי נפלא שיש בעולם. זה הדבר היחידי שכדאי לחיות בשבילו". הרגשתי שהשיחה על המשפט הזה לא מוצתה, ושהיא מחזיקה הרבה ממה שמעניין, מעצבן, מעורר הזדהות ומעורר ביקורת בקריאה של התלמידים את הנובלה, ולכן בסוף השיעור חזרנו למשפט הזה, וביקשתי מהתלמידים לכתוב לעצמם במחברת איך הם מבינים אותו ומה הם חושבים עליו. בשבוע הבא נעשה הפסקה בקריאה לטובת מבחן בגרות, ובשבוע שאחריו נגיע סוף סוף לסוף של הנובלה.

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

המשכנו את הקו של הדיון במשלים ואלגוריות פוליטיות. הפעם התחלנו לקרוא את חוות החיות של ג'ורג' אורוול - בעברית ובערבית. התחלנו קצת בהקשר ההיסטורי של הסיפור, ברצון של אורוול, שהזדהה עם דמותו של ליאון טרוצקי, לבקר את משטרו של סטלין ואת הטיהורים הסטליניסטיים של 1936 - 1938 תוך כדי קיומה של הברית בין בריטניה וברית המועצות כנגד גרמניה הנאצית, ובאופן בו נקרא הספר, שראה אור ב-1945, בתקופת המלחמה הקרה, ובניגוד למגמותיו הראשונות של אורוול (שלא התאמץ יותר מדי לצאת נגד הקריאה הזו), כביטוי של עליונות מוסרית של הגוש המערבי. אחרי ההקדמה ההיסטורית הקצרה ניגשנו לקריאה של הפרק הראשון, התעכבנו על התיאורים של הדמויות השונות - ג'ונס בעל החווה, מייג'ור הזקן, הסוס בוקסר והסוסה קלוור והחמור בנימין, והתלמידות.ים ניסו לחשוב מה התיאורים הללו מלמדים על התפקיד שהדמויות הללו הולכות למלא בסיפור. בשיעורים הבאים נמשיך את הקריאה בסיפור.