אוניברסיטת בן גוריון 08.01.2026

שבוע 11 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

שיעורים מלאים גדושים ולימודיים השבוע בבן גוריון.

אנחנו מתחילים בסיכום מלא ודחוס של דקרט. חצי שעה ממוקדת וחדה הופכת לשעה ורבע ממוקדות וחדות במהלך של דקרט.

התחושה: האסימונים נפלו, הביטים  התישבו במקומם והחומר הובן.

החיסרון עד עכשיו היה פרגמנטריות יתר.

פה שעה

שבוע אחר כך שעה

כאן דקרט כדיון

ושם כקריאה

והנה, נוצר המסגור והשמחה עלתה כיוון ששאלות בתלמידים הראו שלא אבדו כיוונים.

אחר כך, אני מדגיש את המושג "ספק שיטתי" ואור לוקחת הובלה עם שוסטר של לוין.

מה בין הספק של דקרט לספק של שוסטר?

התלמידים מתמוגגים מהקריאה של הטקסט ואז מתחלקים לזוגות ויוצאים ליצור דיאלוג חופשי בין דקרט עצמו לשוסטר עצמה.

ואין עליהם!

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

בחצי הראשון של השיעור ההוראה הייתה בעיקר בידיים של התלמידות.ים ושל אפלטון. שוחחנו שוב על מאפיינים של התחום המוסרי, על דעות קדומות, על מצוי, רצוי וראוי, על דמותו של סוקרטס ועל ההאשמות שהאשמנו אותו בכיתה ושמליטוס האשים אותו בהן בבית המשפט. אחר כך פנינו לקריאה עצמאית באפולוגיה. הקריאה הייתה מונחית מטרה: לחפש ולהסביר עקרונות אתיים של סוקרטס, אם יש כאלה, וגם טיעון כלשהו של סוקרטס - לטובת כל טענה שהיא. רוב התלמידות.ים סיימו רק את המשימה הראשונה, אך עשו אותה היטב. היה נעים לשבת יחד בשקט ולקרוא לחוד. היה נעים גם כששוחחנו על המשפטים שתפסו את תשומת הלב - כמעט כולם/ן הסגירו לדיון לפחות שניים – וגם על טיעון או שניים. חשבנו על הדימון של סוקרטס ועל תפקודו לשלול אך לא לאשר. שמנו לב ביחד למרכזיות של האמת והידע בערכים של סוקרטס, בשונה משכנוע למשל או תועלת. לפני שיצאנו להפסקה התרעתי על משימת בית: לקרוא את המסה של עצמם/ן באותו אופן שבו קראנו את האפולוגיה - תוך חיפוש אחרי משפטים מתחום המוסר, ולחדד או לפתח את הרעיונות האלה. מעניין יהיה לראות אילו סוגיות אתיות כבר מעסיקות את התלמידות.ים או רלוונטיות, לדעתן.ם, לדברים שמעסיקים אותן.ם, וגם לראות איך והאם נוכל להתמודד עם הסוגיות האלה באמצעות תיאוריות אתיות שנפגוש.

בחצי השני של השיעור התלמידות הלכו והתמעטו. לשמחתנו רותם הצטרפה ועזרה לנו לשמור על צלם כיתה. התחלנו בפרזנטציה הקצרה של הקבוצה שתפקידה היה להסביר לנו את המושג "אינטרטקסטואליות". אני מקווה להמשיך לעבוד על כישורי ההסבר וההצגה בעל פה של הכיתה, כי יש עוד לאן להתקדם. ובכל זאת, גם בהצגות הראשוניות האלו לתלמידות היתה הזדמנות לקרוא טקסטים תיאורטיים קצרים ולנסות לנתח סיפור בעזרת מושג. את ההצגה הרשמית והמסודרת יותר של שלושת המושגים דחיתי למפגש הבא. ניצלתי את ההזדמנות לשיחה אישית-קבוצתית עם התלמידות שנשארו בנושא המסות שלהן, והקשבנו לפתיחה החדשה של תלמיד שהחליט שהוא מתנכר לטקסט המקורי שלו, וכותב טקסט חדש. המשימה האחרונה שלהם היתה להוסיף למסה דיאלוג, ומעניין היה לראות אילו סוגי דיאלוגים הופיעו, או איזה קושי הדרישה הזאת עוררה.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) השיעור הראשון של המפגש היה על הנושא האחרון שלנו לבגרות, ומבחינתי ומבחינת הכיתה היה זה כמו ללמד את כל הנושא מחדש. הנושא האחרון שלנו הוא דיוויד יום על סיבתיות, בעיית האינדוקציה והזהות האישית.

אני תמיד אוהב להצביע על כמה דיוויד יום הוא פילוסוף מרשים, עמוק, מהפכני, רדיקלי, רגיש, אנליטי ומצחיק. שלושת הנושאים שלנו בעבורי הם הליכה בפילוסופיה ספקנית מדכאת, אבל גם מקום לשחרור ותובנה עמוקה לגבי עצמנו והעולם בו אנו חיים.

משום מה, המילה בגרות מכניסה ללחץ עד כדי כך שנכנסים לבלבול עוד אפילו לפני שהתחלנו, דברים פשוטים להבנה הופכים למורכבים, לא מבחינים בין עיקר וטפל. למשך 25 דקות נתקענו על המשפט הראשון בשקופית הראשונה במצגת, על ההבדל בין רשמים למושגים. שמבחינתי היה רק הרקע לנושא המרכזי: סיבתיות.

אולם עם קצת תסכול מצידי, בקשה לנשום עמוק, אינסוף דרכים לנסח מחדש את ההסבר, ובקשה לתת שנייה להתקדם ואז מה שלא מובן עכשיו יהפוך למובן, ולאחר הקנטות וניסיון לשכך את הלחץ עם הוצאת חיוך וגם לתת לכיתה לשחרר קיטור, זה אכן עבד והצלחנו להתקדם הלאה. הלחץ גם עבד לטובה, הוא גרם לריכוז מלא בשיעור. הראיתי לכיתה את המהלך לגבי סיבתיות, מרשמים ומושגים, ירדנו לרשמים, מהאמצעים לחיבור בין רשמים ירדנו לסיבה ותוצאה, ומשם עסקנו בסיבתיות שהיא העיקרון המרכזי שמנהל את אופן התפיסה והחשיבה שלנו. ראינו למה אין היא הכרח לוגי (תמיד אפשר לחשוב על אפשרויות אחרות גם אם לא ריאליות או אמיתיות), אבל יותר "גרוע", אין הכרח אמפירי! למה? כי היה חשוב קודם כל להבין מה זה רשמים וההבדל ממושג!!! 

 טוב, אין הכרח אמפירי כי בעוד אנו יכולים לתפוס צבע, צורה, לחוש, להריח וכו', אנחנו לא יכולים לתפוס באופן חושי, קרי רושם, את הסיבתיות עצמה. כל שיש לנו זה עקביות זמנית של רושם א' ולאחר מכן רושם ב', את הקשר ביניהם אנחנו לא תופסים, אלא מסיקים או משלימים בעצמנו בתודעה, ולכן סיבתיות היא רק הרגל פסיכולוגי!

אבל זה מחמיר, בעיית האינדוקציה מראה שאנו מסיקים מן הפרט אל הכלל בטענות על העולם (במדע ובמוסר למשל), וטוענים את הכלל שבנינו כאילו היה כלל דדוקטיבי, כלומר דדוקציה שממנה נגזרת הכלל. אך טעות בידינו ואין תקף לטעון לכלל דדוקטיבי מהליך אינדוקטיבי. זה היה הרבה יותר קל להבנה לאחר שהבנו מהי סיבתיות ומה הביקורת של יום על מושג הסיבתיות.

משם צללנו אל דיכאון הזהות האישית, כמו שאין אנו תופסים סיבתיות, כך גם אין לא רושם חושי או תפיסה חושית של אותו "אני" שאמור להיות הדבר המתמיד והאחד בתוך כל רצף החוויות, הזיכרונות והניסיונות שלנו/חיינו. כל שיש זה שרשרת רשמים/אסוציאציות שאנחנו משליכים עליו חיבור סיבתי עקב סמיכות ודמיון ביניהם (כביכול), ומכאן שכל שיש זה דברים צפים ללא משהו שמחבר ביניהם ועליו הם צפים. העלינו גם את הביקורת על ההנחה הזו, שהרי בסוף מי זה שזוכר? שנושא את כל הרשמים הללו? ועדיין יום המבריק הצביע פה על משהו עוד לפני הפוסט מודרניזם ולפני ניטשה, אין שום אני, אותו אני שכל כך אוהבים לדבר בשמו, וכאן חזרנו וסגרנו מעגל עם הקוגיטו של דקארט.

לבסוף, במלנכוליה כיפית עברנו על ההשלכות של כל הטענות לעיל על הזהות העצמית, על מדע, על עולם חסר ודאות ויציבות ועל החברה ועל המוסר.

בסופו  של דבר היה שיעור טוב (ומצחיק כפי שאחת התלמידות אמרה) וגם וידאתי לאחריו שאכן הנושאים הובנו, ולשמחתי זה אושר.

(יעל)  בחלק השני של המפגש המשכנו לקרוא את "בין לילה ובין שחר". הפעם התמקדנו בשתי התמונות עם המורים, כל אחת קרינג'ית בדרכה. השאלות המרכזיות שהתלמידים (ונוריאל) העלו נגעו דווקא למספר: האם פסח עצמו עבר מטמורפוזה, או שזו עמדת המספר שהשתנתה ביחס אליו, ומה גרם לשינוי הזה? האם להאמין להצהרה "לא הבינותי למה כיוונו מבטי הערגה, המצועפת בטינה מתחסדת, שבנות הכיתה, ואף היפות שבהן, נתנו בפסח"?  האם המספר מצליח לחדור אל פנימיות נפשן של הדמויות, או מחפש בהן השתקפויות של עצמו, ובעצם איפה ימצא את עצמו אם לא באותן השתקפויות? ובאיזה אופן האפשרות המאיימת שפסח "הבין את מניעינו יותר משהבנו אותם בעצמנו" היא בעצמה השתקפות של המאמץ לכתוב את הסיפור? לסיום חזרנו אל פני השטח עם משימה: לקרוא באופן מדוקדק את התיאורים הפיזיים של אלי ושל פסח, ולהציע ליהוק.