אוניברסיטת בר אילן 09.11.2025

שבוע רביעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

השבוע עם כיתה י' המשכנו את הדיון על ביוגרפיה, זהות ופוליטיקה בעקבות רונית מטלון. התחלנו בניסיון להבהיר את המושג פוליטיקה זהויות, כדי להבין כנגד מה מתעצבת האופוזיציה שמציגה מטלון. חשבנו איזה זהויות חברתיות יש לנו, ומדוע יכולה להתעורר התנגדות לפוליטיקה זהויות. עצרנו לחשוב גם דרך 'חדר משלך' של וירג'יניה וולף - וסוג הפמיניזם שהיא מאפשרת, ומנגד - סוג הפמיניזם שהיא מותירה מאחור. הנשים בנות המעמד החברתי של וולף הן המוטבות של הפמיניזם הזה, אך אחרות לא. מנגד, ראינו שפוליטיקת הזהויות יכולה להוות 'צמצום של תיבת התהודה' במילותיה של מטלון, במובן שהיא מצמצמת את הזהות ל'גוני צליל' מסוימים בלבד. כך למשל המחשבה, שעלתה בכיתה, שרונית מטלון היא 'משתכנזת' הייתה הרמה להנחתה - הרעיון שהיותה אישה משכילה, סופרת ומסאית, הוא הפוך למזרחיות שלה הוא בדיוק הבעיה בפוליטיקה הזהויות אותה מטלון מציגה - צמצום פוליטי לסט עמדות קבועות מראש ה'נובעות' לכאורה מהזהות המזרחית.

לאחר מכן, במעבר חד, כפתיחה לעיסוק באתיקה צפינו בסרט ''מיס סאנשיין הקטנה'', עם השאלה - מדוע בחרנו בסרט זה כמבוא לאתיקה. הסרט עוסק באופן מורכב ולא טריוויאלי בשאלת היסוד האתית - כיצד לחיות.

שמחנו לראות לאחר הצפייה שהסרט עורר עניין רב, וכשביקשנו מהתלמידים לכתוב רגעים שנחרטו בזכרונם מהסרט התפתח דיון מעניין ולא ביישני, אם כי ראשוני, על למה רגעים כאלה או אחרים נגעו בהם. הבטחנו להמשיך את הדיון ולתת לכל אחד את האפשרות להציג את מחשבותיו, ולחשוב ביחד על הקשר לאתיקה. 

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

מפגש מאתגר. הכיתה הגדולה שלנו הייתה בנוכחות כמעט מלאה, פלוס אורחים מהעבר ומהעתיד, ובמסגרת האווירה השמחה אבל די כאוטית שהייתה בכיתה חווינו דבר שאנחנו לא ממש רגילים אליו - קשיי משמעת. בחלק הראשון תיכננו דיון מעמיק במחשבתו של דקארט, ושאלות מעניינות כמו איך אנחנו יודעים שמשהו הוא אמיתי הניבו תשובות מעניינות, אבל הקופצנות של הדיון שיבשה את כוונתנו להעמיק והאנרגיה של הכיתה הייתה רחוקה מאוד מהרהורים לאור האח. בניסיון להתאים את עצמנו לאנרגיה שלהם שלפנו את הדיאלוג "שוסטר" של חנוך לוין, שמספר תלמידים התנדבו להמחיז, ומתוך הופעתם מלאת ההתלהבות (" פאשן") חזרנו לשאלות: למה ביקורתיות נתפסת כערך? האם יש הבדל בין שוסטר ודקארט? אוסטרליה - יש או אין?

חזרנו מההפסקה לצפות בסצנה מלחיצה מהסרט "צ'יינג'לינג" של קלינט איסטווד עם אנג'לינה ג'ולי (מבוסס על סיפור אמיתי), בה אמא מתאחדת עם בנה שנעדר חמישה חודשים - אבל, כפי שהיא חוזרת ואומרת לשוטר (לשווא), זה לא הבן שלה. איך יודעים שמישהו הוא מי שהוא אומר שהוא? האם זה עניין של תבונה או של אינטואיציה? האם ניתן להגיע לוודאות בשאלה כזאת? ואיך אמור להיראות מפגש מחודש כזה בהנחה שהוא אמיתי? ההערות של התלמידים על הסצנה היו שימושיות ביותר בקריאת הטקסט שיר 23 באודיסאה. לא היה פשוט לשמור על ריכוז לאורך הקריאה, אבל בסוף, התלמידים שחוו בילד-אפ לקראת המפגש בין אודיסאוס ופנלופה מסוף השנה שעברה באו על סיפוקם (האורחים, פחות). סיימנו את השיעור מותשים, אבל בתחושת הישג, שלהם - שקראו את הטקסט, שלנו - ששרדנו.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

אמנון חוזר לניסוי הכדורים. מה הסיבה שברגע הפגיעה בין הכדורים, התוצאה תהיה תזוזה של הכדורים לשני כיוונים? מה היה אומר אדם הראשון אם היה מבצע את "הניסוי" הזה בפעם הראשונה? אדם, שלא הכיר את ניוטון, היה מספק הסבר אחר לתוצאה. למעשה, מה שיום אומר הוא שאם אנחנו מתבססים על הניסיון והחושים, אין אנו יכולים להשתמש בסיבתיות. אנחנו ממשיכים לקרוא בתקציר של מסכת על טבע האדם, והתפיסה של יום ממשיכה להתבהר בפנינו. יש לנו רעיון של "כוח" ורעיון של "אנרגיה". הם הסברים שמכסים על ה"הרגל" של הסיבתיות; של סיבה ותוצאה – סמיכות של אירועים החוזרת על עצמה. יוּם טוען שפשוט "התרגלנו" לחשוב באופן הזה. אין זה אומר, לשיטתו, כי אפשר לבסס מדע דרך החשיבה הזו.

עדיין עם יוּם, עוברים לנושא קצת חדש. לפתיחתו, אמנון מבקש להשיב לשאלה הפשוטה, "מהו ה'אני'?"

כרגיל בכיתה הזו, תשובות יפות ומפתיעות מצטברות על הלוח. אמנון מסמן את הסתירות המובנות שיש בתשובות הללו – "גם אובייקטיבי וגם סובייקטיבי"; "אינדיבידואל אחד בתוך קבוצה של אינדיבידואליים"; "כל אחד ייחודי, וכולנו ייחודיים – אז אף אחד מאיתנו בעצם לא ייחודי". אמנון מזכיר גם את האופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו ביחס לאחרים; האני כאוסף של השקפות חיצוניות. כאן מגיע החיבור ליוּם. מה יוּם היה אומר על האני? האם לשיטתו כלל יש אני? אמנון מניח לנו להתחבט ביחד, כשתוך כדי כך אנחנו מתחככים יותר ויותר בפילוסופיה שלו. התשובה מגיעה בספר של יוּם (בספר עצמו – לא בתקציר): סעיף ו, "על הזהות האישית". הקריאה, שתימשך גם בשיעור הבא, מעלה את ההשערה שהייתה לנו: יוּם טוען כי בהנחה שאנחנו מסתמכים רק על רשמים, לא ייתכן דבר כזה – אני.

לשיעור השני אנחנו מגיעים אחרי שקראנו את "יום מושלם לדגי בננה" בשני המפגשים האחרונים. אני מנסה מהלך הרפתקני במקצת למפגש שיסכם את הקריאה בו: אני פותח בהקרנת המונולוג המפורסם של אודי כגן, העוסק בהלם קרב ובפוסט טראומה. החיבור המיידי לסלינג'ר הוא כמובן סימור גלאס, והמערך של הסיבתיות שמרכיב את הסיפור הקצר (ובהקבלה להתייחסותו של יוּם לסיבתיות). במהלך הצפייה אני מבקש מהתלמידות לסמן את הרגשות המרכזיים שעולים ואת הגורמים העיקריים לטראומה שכגן מדבר עליה. אני מבקש גם לחשוב ולכתוב על תפקידו של הפסנתר, ועל תפקידו של הצחוק. לאחר הצפייה אנחנו נרגעים בעוד 3–4 דקות של כתיבה. בשיתוף עולים רעיונות יפים באשר לפסנתר ולצחוק. נגינת הפסנתר (והפסנתר עצמו כגוף) שעוזרת לכגן להגן על עצמו ברגעים החשופים; שמניחה את החשיפה במסגרת של אמנות; הנגינה שיורדת ועולה בהתאם לצורך הרגשי של הדיבור. והצחוק – כמה שמאפשר את הכובד של החשיפה והגילוי; את הלך הנפש הפתוח של הקהל שאינו נדרש להיות במבוכה נוכח הכאב של הזולת.

באשר לסיבתיות, התלמידות מזהות את הבושה כרגש העיקרי שעומד בבסיס הטראומה. חלקן אפילו שמות לב לשניות הספורות שבהן כגן מדבר על הקול הפנימי שאומר לו "אין לך זכות לחיות אחרי מה שעשית". אני מדבר על פציעה מוסרית, ומרחיב את הדיבור על פציעה מוסרית קולקטיבית; מספר שזה דבר שמעסיק אותי מאוד בחודשים האחרונים.

אנחנו עוברים לסימור, וכדי להעמיק מעט יותר בפרשנויות של הסיפור, אני מחלק לארבע קבוצות, כשכל קבוצה חוקרת הצטברות של רעיון מרכזי (נו, "מוטיב") אחד, ומציעה פרשנות. אני מסמן לעצמי שהזמן שמוקדש לתרגיל קצר מדי, ואנחנו מסתפקים ברובד מצומצם של פרשנות. זאת כדי להספיק לסגור את הקריאה בדיון קצר במותו של סימור המשורר – כנקודת ציון בפואטיקה של סלינג'ר, כחלק ממשבר הייצוג. סלינג'ר הורג את המשורר שבו, את סימור, משום שהשירה כשלה. היא אינה מסוגלת לתאר את זוועות המלחמה, את המציאות שאחרי המלחמה. כל שנותר לסימור לעשות בעולם כזה, הוא להמית את עצמו. ואז, כנגד הייאוש הזה, אני מבקש לטעון – בעזרתו של סלינג'ר עצמו – שהשירה עדיין קיימת גם אחרי המלחמה. אני פותח את ספרו של "המשורר הגדול ביותר של המאה העשרים" (לדברי סימור), וקורא לסיום את האלגיה הראשונה של רילקה. אנחנו טובעים ביופי של השפה ושל המוזיקה, בתרגום המופלא של זנדבנק, ונפרדים לשלום.