אוניברסיטת חיפה 05.10.2026

פתיחת שנה בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' עדי חבין ועומר בן דוד

פתיחת שנה, דו חדש, כיתה חדשה - מרגש וכיף מאוד! עדי ואני החלטנו להקדיש את השנה הנוכחית לשהות ממושכת ביוון (נעים שם! ויש ציזיקי גם), ובהצהרה החגיגית הזו פתחנו את המפגש. שוחחנו קצת על הישות הזו שנקראת דרך רוח, על זה שיהיה לנו מעניין ביחד, ואז ערכנו סבב היכרות, בו כל משתתפת בחרה אחת מבין שתי אפשרויות להצגה עצמית: תיאור יצירה שהיא אוהבת, או שאלה שמעסיקה אותה. פנים חדשות, שמות, שלל סדרות אנימה ושאלות על טבע האדם התערבבו להם בחלל החדר! 

אחר כך עסקנו, כמתבקש, במושג ה'ראשית': קראנו את מיתוס הבריאה במיתולוגיה היוונית, מתוך שבתאי, ופירקנו את הטקסט במספר שלבים: קודם כל, באמצעות שאלות הבהרה, לגבי מילים או משפטים שלא הובנו ('מה זה לבעול?', שאלה תלמידה בתמימות. הו, הטעם המתוק של השחתת הנוער!); אחר כך - תיארנו את עיקרי העלילה במילים פשוטות; ואז פנינו לשאלות פרשניות: איזו תופעה, או תופעות, המיתוס מבקש להסביר? במה הוא מזכיר את סיפור הבריאה המקראי, ובמה נבדל ממנו? ומה דעתנו על הסיפור, איך הוא משפיע עלינו?

מהמיתוס עברנו לראשית נוספת - זו של תלס, באמרה החידתית שלו: 'הכל מים'. למה מים? איזה מים? ומה הכוונה 'הכל?' - שאלות! תהינו ביחד והצענו מיני הצעות, אבל בעיקר התעכבנו על ראשית המחשבה הפילוסופית, ושיטת ההסבר השונה שהיא מציעה, ביחס לזו של המיתוס: הפער בין אחדות לריבוי; בין טיעון לסיפור; בין טבעי לעל-טבעי.

הקבוצה החדשה הייתה ערנית ומשתתפת, היה לנו כיף איתם. מחכים להמשיך את ההיכרות בשבוע הבא. יאסו! 

בכיתה יא' ענבל המאירי ודניאל פלדי

כמה משמח היה להיפגש שוב! התחלנו בסבב היכרות קצר (שמות ודבר יפה שראיתי בחופש, לכבוד אלינורה שהצטרפה אלינו), והמשכנו עם הצגת עצמי דרך חפץ שנמצא עלי/בתיק ומספר עלי משהו (עלו - מטען, ספרים של קאמי, ג'ינס, טלפון, קלמר... לכמה מאיתנו התרגיל היה רק טריגר לכתיבה על משהו אחר שמעסיק אותם, כמו האם אנשים שמשקרים לעצמם מודעים לשקר, או שהם כבר נכנסו עמוק לתוך הזהות הפיקטיבית שאימצו להם). משם עברנו להצגת המשימות שלנו לשנה זו (בגרות במטפיזיקה, עבודת חקר), ולהצגת הנושא השנתי שלנו - טבע, האדם. עשינו שמש אסוציאציות, שהעלתה שאלות ומחשבות (על היחסים בין האדם לטבע, על הומניזם, בודהיזם, משמעות...) וכל אלה לקחו אותנו לשיחה על ההבדלים בינינו לבין הטבע ועולם החי, ואם ועד כמה התודעה אכן מייצרת הבדל, על הנזקים שהאדם עושה לטבע ועד כמה גם הם טבעיים, על הניסיונות לשלוט בטבע, על הבדלים ביחסי אדם-טבע לאורך ההיסטוריה, הפילוסופיה, על שינויים בטבע האדם, ועוד. עם השאלות האלו צללנו לקריאת השיר "אווזי בר" של מרי אוליבר. קראנו אותו פעמיים (ברצף ובקריאת פופקורן עפ"י חלוקה למשפטים), והוא מיד עורר שיחה; על הדרישה החברתית "להיות טוב" שיכולה להיות מנותקת לגמרי מהעצמי שלנו, על אווזי בר ממשיים (והסולידריות ביניהם, והנדודים הארוכים כל כך) ועל הדימוי של אווזי בר והשימוש שלו בשיר, על הפנייה הישירה לקורא.ת שהיא גם אישית וגם כללית (כמו שהציעה שחר), על המשמעות שהליכה במדבר נושאת איתה, על אמפתיה ("ספר לי על הייאוש שלך ואספר לך על שלי") ותחושות בדידות ועל זיכרון היותנו חלק "ממשפחת הדברים". לתרגיל הכתיבה שתכננו לשיעור - מה מקומי במשפחת הדברים - לא הספקנו להגיע אז הנחנו אותו כמשימה לבית ונפתח איתו את השיעור הבא. 

בכיתה יב' גל לזר ויפעל ביסטרי

שיעור ראשון בכיתה י"ב, בית חינוך חיפה. עבורי, הכול חדש ומרגש, ואחרי שגל מחלצת אותי מארומה ומובילה אותי בבטחה אל האולם בבניין המדרגה, אני פוגש לראשונה את בית החינוך על צוותו ותלמידיו.

אחרי ההתכנסות אנחנו מגיעים לכיתה. שמונה תלמידות ותלמידים מתיישבים בדבוקה אחת בצד אחד של הכיתה. אני לומד מגל שזה סימן מבשר טובות, ואכן, במהלך ההיכרות שאנחנו מובילים לאחר שהצגתי את עצמי, אנחנו מתוודעים לאיכויות שלהן, כבודדים וכקבוצה. ביקשנו שכל אחד ואחת יכתבו על רגע אחד מהקיץ. רגע שהיה להם מעניין או חשוב, ושדרכו אפשר ללמוד עליהם משהו. גם אנחנו כתבנו כמובן, ושמחנו שאקורד הפתיחה הרשמי של השנה הוא כזה – כתיבה. השיתופים יפים. יש בהם הרבה הומור, התלהבות, שמחה מעצם השיתוף. אנחנו מנצלים את השיחה שמתפתחת כדי לדבר על חום ואינטימיות בתוך קבוצה; על קלישאות; על צורה לעומת תוכן; ועוד. בהפסקה הכיתה הופכת לחדר קריוקי חשוך ותוסס וגל, למודת ניסיון, דואגת שנחזור שתי דקות לפני הזמן כדי להדליק שוב את האור.

אחרי ההפסקה – שיעור. אני מוביל את הדיון בשיר שלוש סיבות של חזי לסקלי, דרך המתודה המוצלחת שכבר תוארה כאן בשנים האחרונות. הדיון ער, רגיש, נבון מאוד. לכולם ולכולן יש מה לומר על שנאה, על אהבה ועל מה שביניהן. בנקודות מסוימות גל מקשרת לדברים שנלמדו בשנה שעברה. אני מרגיש בבית. זו קבלת פנים מחממת לב מצד כולם – התלמידים, הצוות כולו והדינמיקה המעולה עם גל במהלך שני השיעורים. אנחנו נפרדים ונפרדות בחיוך, מהרהרים בסיבה הרביעית. 

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

אחרי המליאה התכנסנו בכיתה לכמה דקות, קבוצת התלמידים החדשה מכיתה י' ומנהלת בית הספר שהגיעה למעמד תחילת השנה. המנהלת דיברה לתלמידים במשך כמה דקות, קצת למקם אותם להסביר על הקשר בין דרך רוח לבית הספר, על הרצינות שהם צריכים להפגין להגיע בזמן וכולי, בין השאר אמרה שהיא כאן גב בשבילם, וגם מורי דרך רוח, ושהיא גם מקווה שהם יהוו מקור לגאווה.

לאחר מכן כמעט ללא דיבורים ביקשנו שנצא כולנו יחד לפעילות בחוץ. 

בחוץ הסתדרנו למשחק גיבוש של "ג'אגלינג קבוצתי". עמדנו במעגל, וכל תלמיד היה צריך לזרוק כדור למישהו תוך שהוא אומר את שמו בקול, עד שכולם קיבלו את הכדור פעם אחת. המטרה היתה שמי שזורק למישהו תמיד זורק רק לו ולמעשה גם מקבל את הכדור מאותו אחד. כך נוצר רצף קבוע, וכל אחד ידע ממי הוא מקבל ולמי הוא זורק. כבר במעגל, חשנו, או שנכון יותר נחתה עלינו ההבנה של הפער, בין תלמידי יב' הבשלים והבוגרים, שאיתם סימנו מחזור, לבין תלמידים כיתה י' צעירים שהגיעו זה עתה מהתיכון ולא בדיוק מבינים עדיין את המסגרת ומה זה דרך רוח. התלמידים לא היו אסופים: מדי פעם הוציאו טלפונים, ונתבקשו להחזירם לכיס ולא להיות איתם ולקח זמן להסביר להם שמדובר בשיעור ושנדרש מהם ריכוז למשימה כיתתית וגם ידיים פנויות. חלקם באו לחתוך מהמעגל ולהסתובב. בהמשך הוספתי כדורים בהדרגה, וכל כדור חדש הוסיף עניין והפתיע אותם. כשהיו כמה כדורים במעגל, נדרש ריכוז רב. זה משחק שאמור להיות מאוד מהנה, ומחבר, במיוחד עם הוספת הכדורים, אבל חלק מהם לא היו בנוכחות ולא בהתכווננות ובהבנה שיש עכשיו משהו שעושים יחד. כאילו בא להם ללכת להסתובב להם באוניברסיטה בזמן חופשי. על אף המשחק הכיפי שלא התחיל בלמידה תאורטית, לא הצלחנו להשלים את הפעילות עד הסוף, המשימה הכיתתית, שהייתה אמורה להסתיים בהחזרת כל הכדורים אליי, לא צלחה. רק איזה שניים מתוך שישה הגיעו ליעד. ולצערנו, כבר בפעילות המעגל מצאנו עצמנו מתעסקים עם בעיות משמעת, ובכנות זה היה מבאס. 

לאחר מכן התכנסנו בכיתה, ואז כבר הבנו שצריך להתחיל עם כללי המסגרת והכיתה, ודחינו את עיבוד הפעילות שתכננו לעשות לאחרי זה. כלל הכיתה הראשון והמקומם ביותר הוא שמפקידים טלפון בצד עם הכניסה לכיתה, ועוד דיברנו על נוכחות חובה, איחורים, וכולי. הם ממש התקשו לקבל את הכללים, אך הסברנו שאלה הכללים. ושוב, המעמד לא היה נעים. קודם מהפער שהם לא הפנימו שיש בין מסגרת בית ספר למסגרת כאן, הם רצו להבין, "למה לשים טלפון בצד, אם אמא שלי תתקשר?" ואז הסברנו שהם צריכים לומר להורים שלהם לא להתקשר במהלך שיעור ולכבד את השיעור שאין בו מבחינתנו שום מקום להסתמסות או יציאות וכניסות שאינן בגדר חובה או מקרה מיוחד. הסברנו שכאן זה לא בית ספר, זה לא חוק חינוך חובה, הם מגיעים ללמוד וגם להיות יחד בכיף בהפסקות, אבל בשיעור אנו לומדים ומתפנים לשיעור. היו כמה וכמה התחצפויות מאוד לא יפות ולא מכבדות. הסברנו שאנו לא מתכוונים להתמודד עם בעיות משמעת, שהופיעו בכמויות בשיעור זה, אך הבהרנו שזו היתה הפעם הראשונה ואחרונה שאנחנו מתנהגים כמו שוטרים או גננים. הם לא חייבים להיות כאן אבל מי שבא יתנהג יפה, ולא יפריע לשאר הכיתה. מלבד כמה דמויות חצופות במיוחד שבאמת העכירו את האוירה ולכולם, זיהינו גם את התלמידות והתלמידים שבאמת הגיעו לתכנית, ורק בהמשך השיעור כשעברנו לפעילויות הנוספות שמחנו לשמוע גם את הקול שלהם. 

בהמשך התפננו לעיבוד פעילות הכדור. התיישבנו במעגל לשיחה, ובה ערכנו הקבלה בין המשחק לבין השיחה בכיתה. דיברנו על כך שכמו שבמשחק צריך להיות קשובים למי שזורק לנו ולוודא שמי שאנחנו זורקים לו מוכן לקבל, ומה קורה אם זורקים כשלא מוכנים, וכך גם בדיון מקשיבים לחבר, ומוכנים לקבל את מה שאומר ולא רק שומעים, מקבלים את מה שאמר וממשיכים ממנו. כך המשכנו לדבר על דברים שהיו נחוצים במעגל עם הכדור כמו אמון הדדי, ואיך הוא נרכש, ומה שנדרש לשיעורים שלנו, למשל כבוד לדעה אחרת ופתיחות להגיע לשיעור בלי לדעת מראש, שהם בסיס ללימוד הפילוסופיה שלנו השנה. גם חלק זה של הפעילות צומצם מהצורך בשטח ולא בוצע כפי שהיינו רוצים. 

לבסוף, חילקנו לכל תלמיד באופן אקראי שאלה אחת מתוך מאגר שאלות, שעסקו בציפיות של התלמידים מעצמם, במה שהם מחפשים בתוכנית, בסדר העדיפויות, בחלוקת הזמן שלהם השנה, ובמשמעות של לימוד פילוסופיה וספרות מחוץ לבית הספר, בלמידה על עצמם ועל העולם, באתגרים ובחששות של היום הראשון, בשיפור העברית. מי שרצה הקריא בקול רם את השאלה שלו וענה עליה בפני הקבוצה. כיף שכמה מהתלמידות מלאות העניין, שקולן לפני כן לא קיבל את ההזדמנות להישמע, פינקו אותנו בתשובות שלהן ושמרו על הגחל המפוקפק בליבנו בוער.