אוניברסיטת חיפה 24.11.2025

שבוע שישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

התחלנו עם תקציר הפרקים הקודמים בדקארט, הפילוסוף הבודד שחווה משבר בעקבות הגילוי שחלק מהדעות שהחזיק בהן התגלו כלא נכונות, ובדרך שלו - של הטלת ספק רדיקלי, בכול, בלי לקבל כל דבר המוטל בספק. המשכנו בקריאה צמודה בהיגיון הראשון, כל אחד מהטיעונים - החלום, הדמיון, אלגוריית הציירים, האל הרמאי, השד המתעתע - עוררו הרבה שאלות (איילת, למשל, שאלה אם דקארט מטיל ספק גם בהכרה עצמה, רוני שאלה אם אפשר להמציא משהו שלא מבוסס על משהו שכבר קיים, ליהי - על ההשלכות האתיות בהינתן שאם אני לא יודעת מה אמיתי, אני גם לא יודעת באיזו פעולה לבחור, כל הדיונים היו סוערים, סוגיית ודאות האמיתות המתמטיות - שחוקי המתמטיקה והגיאומטריה הם לדקארט כמו הצבעים לציירים - אולי במיוחד :). התעכבנו על ההצהרה שלו - מעכשיו, אשהה את שיפוטי - וגם על הדרך שבה הוא מוליך אותנו כקוראים בדרך שלו - דרך השימוש החוזר בצירוף "אלא ש...". עם תרגיל כתיבה כזה המשכנו אחרי ההפסקה: כתיבת רצף שהפיסקה הראשונה שלה מתחילה במילים: אני חושב.ת ש..., השנייה - אלא ש..., והשלישית - אלא ש... מי שרצו שיתפו ברעיון או במשפט מתוך הרצף (שני, למשל, כתבה על משמעות והיחסיות שלה, אורי שיתפה במשפט - "לא ככה חיים החיים. לא ככה מתים המתים"). 

בחלקו השני של השיעור, קראנו את המסה (השלישית שלנו השנה) של וירג'יניה וולף, "מקצועות לנשים". דיברנו על הז'אנר המסאי (שני שאלה אם גם הכתיבה של דקארט נחשבת מסאית, והתעורר דיון קטן גם על מקומה של האות א' במילים שביחיד מסתיימות בה"א), והצגנו קצת רקע - על וירג'יניה וולף, על התקופה הוויקטוריאנית, על הגל הראשון של הפמיניזם, שבחן באופן ביקורתי את "תיאוריית הספרות הנפרדות" שהצדיקה את חלוקת העבודה בין נשים לגברים. כשקראנו את המסה, ימי אמרה שמאוד הוגן מצדה של וולף לכתוב שהיא לא הייתה צריכה את הכסף למחייתה, ושזה מציב אותה בעמדה שמאפשרת לה לכתוב יותר בקלות מאשר לאחרות את מה שהיא חושבת. העלות הזניחה של עצם פעולת הכתיבה דרך הדוגמה של וולף ביחס למחזות של שקספיר, לקחה אותנו גם לאחותו הדמיונית כפי שמוצגת ב"חדר משלך", ודיברנו הרבה על "מלאך הבית" - על השיר (שפטמור כתב לאשתו אמילי, ושנכנס לתכנית הלימודים בספרות אנגלית בבתי"ס, למרות התעלמות הביקורת ממנו) ועל רוח הרפאים ומשמעות המאבק בה. תרגיל הכתיבה לסיום היה לכתוב על רוח הרפאים שאני צריכה להרוג כדי להיות עצמי. שני כתבה על פרפקציוניזם, ימי - על היאחזות בצורך ביופי, שחר - על מודל הוונדרוומן, הלל - על סטנדרטים של לבוש ומראה בדור הזה.

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

בחלק הראשון של המפגש קראנו עם עופר את המסה ''מתי גיליתי שאני שמנה'' של המשוררת והסופרת בכל סרלואי. השיחה בכיתה הייתה מרתקת וכללה דיונים על פמיניזם, דת, חיצוניות, הבעיה הפסיכופיזית ומוסכמויות חברתיות. הכרנו את סימון דה בובואר ואת האופן בו תופסת סרלואי את גופה של האישה השמנה בעיני החברה. שמנו דגש על האופן בו הכותבת יוצאת מנקודת המבט האישית למסקנות אנושיות ואוניברסליות. השוונו את המגמות שסרלואי מבקרת למגמת הבודי פוזיטיב. בחלק השני המשכנו עם תולדות השיגעון בעידן התבונה וקראנו חלק מהגיונות כדי להבין את הביקורת של פוקו על הפילוסופיה כמונולוג של התבונה. חזרנו שוב על מונחים כגון יחסי כוח, אמפיריציזם ורציונליזם, והגענו למסקנה שנצטרך לבסס אותם ולחזור אליהם שוב. סיכמנו את הגנאולוגיה שפוקו עורך למושג המשוגעים ולאופן בו התמודדה איתם החברה והכנסייה.

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

כחלק מהניסיון להעיר את התלמידים לקראת בחינת הבגרות התחלנו במסורת של כתיבת שאלת בגרות בתחילת השיעור. לפני כן העמדתי סרטון מסכם על אפלטון ואידיאות, מהרייטינג של הסרטון הבנתי שאנחנו בבעיה מבחינת המוכנות של התלמידים ללמוד לקראת הבחינה.  שבוע הבא נדע על פי התשובות איפה אנחנו נמצאים. ספוליר, יש לנו עבודה לעשות, או יותר נכון לתלמידים. 

מצוידים בשתי דוגמאות ראשונות למסה אישית, "לירות בפיל" מאת אורוול ו"סיפור של גרמני" מאת סבסטיאן הפנר, שקטע מתוכו השמיע לנו קובי בחצי הראשון של המפגש, התקדמנו (איתי, עדי) עוד צעד לקראת הכתיבה של התלמידות עצמן. בתקווה שהדוגמאות הללו יספקו השראה ואולי מודל חלקי, הצבעתי על קטעים בשני הטקסטים הללו שבהם אפשר לראות תנועה בין האישי לבין ההגותי. מכאן פנינו לעבודות התלמידות. למעשה, קובי ואני שינינו קצת את התוכנית המקורית שלנו, ואת מה שאמור היה להיות עבודת חקר החלטנו להפוך למסה אישית, בהתבסס-בערך על הרעיונות או הנושאים שהתלמידים בחרו כבר בשנה שעברה מתוך המבחר שהצענו להם. העבודה קצת דשדשה ולכן חשבנו שאולי סוגת המסה ותהליך העבודה המובנה שלמדנו מארנה קזין יעזור לנו. לשם כך ביקשתי מכולן לנסח מחדש את שאלת החקר שלהן,

ולהציע נוסח שלה שאינו ממוקד בהכרח סביב יצירה מסוימת או תיאוריה מסוימת, אלא בזיקה של הנושא אליהם עצמם. התלמידים הקריאו בזה אחר זו את השאלות, ויחד ככיתה סייענו לגבש את אלו שעדיין לא נשמעו כמו שאלה. אז ביקשנו מהם לכתוב התנסות או חוויה שנוגעת לשאלה. לא הספקנו לקרוא את התוצרים, אבל כבר עכשיו מסתמן שהנטייה היא לכתיבה כללית וקצרה, והעבודה תהיה, בשלב הראשון, לשכנע אותם להעמיק בפירוט, להכניס את הקוראים לתוך סצנה וחוויה. בשבוע הבא – מטר שאלות.

בכיתת הספרות הערבית של עלי קאדרי ויעל אבוקרט

פתחנו את המפגש באחת מן היצירות הנדרשות בבגרות בספרות, ״הבאר הנטושה״, מאת אחד ממשוררי המודרניזם, יוסף אל־ח’אל, שייסד יחד עם אדוניס בסוף שנות השישים את כתב העת הלבנוני הידוע ״שִׁעְר״. דרך הקריאה והניתוח הצגתי תחילה את מושג המודרניזם השירי בתנועת השירה הערבית, וכיצד ניתן לקרוא טקסט שירי באופן שונה מן המבנה והתוכן המסורתיים והישנים.

בחלקו השני של המפגש המשכנו את הדיון בסמלים התרבותיים שמציעה היצירה, מצד זרמים מחשבתיים כמו המרקסיזם והאקזיסטנציאליזם, המשקפים נטיות רעיוניות ופילוסופיות במודרניזם השירי. התלמידים שיתפו גם בשאלות רבות על הסוגיות שמטלטלות כיום את האנושות ועל היחידיוּת שחווה האדם בעולם, לנוכח התמוטטות הערכים, המוסר ומושגים כמו צדק.

התלמידים הביעו עמדה מוסרית כללית שמובילה אותם לשאול שאלות על מציאות חייהם בארץ, במיוחד עם התגברות קצב הפשיעה בחברה הערבית והעדר אופק פוליטי וחברתי בארץ לאחר המלחמה האחרונה.

סיימתי את המפגש בסיכום וחיבור הדיון ליצירה.