אוניברסיטת חיפה 09.02.2026

שבוע 16 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

נקודת המוצא שלנו, עם שתי אורחות משמחות במיוחד - ויטה ודיאנה שסיימו את "דרך רוח" בשנה שעברה - הייתה תרגיל כתיבה. כל אחת לקחה פתק שכתובה עליו מילה - כמו מהר, לאט, חושך, אור, לבד, ביחד... - וכתבה עשרה משפטים שנקשרים למילה. מי שרצו הקריאו, ואז חיפשו אחר בן הזוג המנוגד להם ויצרו ביחד טקסט שעושה שימוש במשפטים מכל אחד מהניגודים. הטקסטים המשותפים (שהמילים יין ויאנג חזרו בכמה מהם) המחישו עד כמה הניגודים נקשרים זה לזה ואין להם קיום האחד בלי השני . כבר אמרנו - דיאלוג זה השלב הנוכחי שלנו 😊

המשכנו בקריאת המסה של חזי לסקלי "על מחול", והפעלנו עליו את טכניקת מטר השאלות (למה הוא ראה דווקא מיוזיקל? האם יש קשר בין העובדה שההורים מהגרים שלא דיברו כמעט עברית קשורה לבחירה במחול? למה לא חזרת לספר על ניוטון? אילו עוד הזיות ליוו אותך בילדות?...). אחרי ההפסקה התחלקנו לשלוש קבוצות. כל משתתף הקריא את המסה שכתב עד כה והאחרים המטירו עליו שאלות שכתבו תוך כדי ההקראה. יצא מבול של שאלות לכל אחד, שעוררו מוטיבציה להמשך פיתוח המסה, העמקת ההיכרות בינינו, ועניין גם אישי (כלומר, כל אחד הצליח לראות איך השאלות שהופנו למישהו אחר יכולות להיות רלוונטיות גם אליו). האווירה האינטימית של כל קבוצה יצרה מרחב בטוח, גם מי שחשבו שמביך להקריא בקול נהנו והרגישו שקיבלו הרבה, גם מעצם ההקראה. 

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

בחצי הראשון של המפגש, חזרנו לספריה על מנת להמשיך לעבוד על עבודת החקר. היה נהדר לראות את הרצינות וההעמקה של התלמידים והתלמידות, ולאילו כיוונים מרתקים הם התפרסו. בין השמות שריחפו בחלל האוויר: שופנהאואר, אובידיוס, אריסטו, ענת גוב, בודהה ועוד ועוד. נמשיך בכל הכוח להשלים את זיווג היצירות הספרותיות והפילוסופיות ולהתחיל בכתיבה ממש עוד מעט. בחלק השני של המפגש עשינו הכרה עם היצירה שתלווה אותנו בשבועות הקרובים - 1984 של ג'ורג' אורוול.

אחרי הצגה קצרה של האיש ופועלו, התלמידות נשלחו לקרוא את הפרק הראשון של הרומן הגדול, ולענות על שאלות כגון: איזה עולם מתאר הרומן והאם יש קשר לעולמנו, מיהו וינסטון סמית, מהן שתי דקות השנאה וכו'? כאמור, בשבועות הקרובים, בד בבד עם התקדמות כתיבת עבודות החקר, נמשיך לחקור את הרומן (וגם האקזיסטנציאליזם בדרך!)

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

עקב פטירתו של מתי כספי לא יכולתי שלא לפתוח בשיר שלו. השמעתי לתלמידים, בצירוף מילים, את השיר ימי בנימינה (מילים, אהוד מנור, ביצוע אלוהי חווה אלברשטיין אהובתי האפלטונית). לאחר מכן קיימנו דיון משותף על השיר, מה מצב הרוח שמאפיין אותו, מי הדובר (אהוד מנור? האדם הבוגר בכלל?), למה השיר מתגעגע (ל"בנימינה" של כולנו? לילדות?), מה יש שם בילדות שהבגרות לא יכולה להכיל (תמימות? העדר מושג זמן? העדר רפלקציה ? ), האם העבר הוא אמיתי הוא קונסטרוקציה של הזיכרון וכך הלאה, האם הגעגועים הם למשהו שבאמת היה שם? (אומרים שאהוד מנור כתב את כל שיריו ביחס לבנימינה וזה מדהים ביחס למי שעזב את בנימינה בגיל  14!).

היתה גם צדיקה בסדום שטענה שהשיר פשטני והחרוזים מביכים (תמר). בקיצור מקטע פתיחה שאמור היה לקחת  10 דק "הדרדרנו" ל-40 דק של שיחה (וזה מבלי נוכחות של 40% מהתלמידות שהיו בטיול של עירוני ה'!). לאחר מכן חזרנו לדיון בקאנט הלא נגמר,  אומנם חלק מהדברים כבר שוחחנו אבל היה  חשוב לי שהתלמידים יפנימו את הרעיון המהפכה בחשיבה, וגם בתרבות המערבית, שקאנט מציע. למשל ,האופן שבו קאנט ממקם את הידיעה בסכמה מוקדמת  שלא ניתן להצביע עליה אמפירית כי היא עצמה הבסיס לכל תפיסה אמפירית! ואז נוצרת השאלה אז איך בודקים הדבר? דיברנו על האופן שמסגרות חשיבה מעין אלו, שקובעות את אופני החשיבה שלנו, הן לא רק אפיסטמולוגיות או קוגניטיביות, אלא יכולות באותה מידה להיות תרבותיות. כולנו פועלים תחת קודים תרבותיים שונים, לרוב לא מובחנים או נוכחים מבחינת תודעתנו  (נורמות התנהגות, תרבות, אתנוצנטריות, לאומיות, ג'נדריות), דברים שחוסמים אפשרות מחד להבין את המקום הכולא בו אנו נמצאים אבל מאידך, אם נאמץ תפיסה רלטיביסטית נשאלת השאלה האם נשאר מקום לנקודת מבט חיצונית שיפוטית או שמא יש לקבל את הרלטיביזם התרבותי כעובדה? משמע, דווקא קאנט שבישר על אוניברסליות אפיסטמולוגית פתח  חלון לא פשוט לעמדה הרלטביסטית. בהמשך לכך עמדנו על האופן שבו קאנט לא יכול היה  להיעזר בכלים אמפיריים-טכנולוגיים להבנת אופן התפקוד של התבונה כמערכת הפעלה מוקדמת לתפיסה והבניה של תמונת העולם.  לא עמדו לרשותו אלקטרודות לבחינת תגובת המוח ביחס לקליטת העולם או רישום של מכשיר fMRI לדימות של המוח. קאנט היה מדען מוח מוקדם מבלי היכולת להיות מדען ! האפשרות המבריקה שהוא מוצא הוא למעשה איתור השאריות או העדויות לאופן הפעולה של התבונה בצורות השונות של משפטים בשפה. ניתוח המשפטים בשפה היא הדדוקציה הטרנסנדנטלית, או במילים פשוטות והוגנות כלפי הקורא, הליכה לאחור על השפה כדי לאתר את התנאים שמאפשרים לתבונה לייצר סדר, ארגון וקוהרנטיות במציאות, תנאים שיש להם עקבות במבנים השפתיים. מה שקאנט מכנה קטגוריות.  בהמשך לכך פתחנו במין טיפולוגיה של משפטים שתסייע לקאנט להסביר את אופן הפעולה של התבונה, ואשר בהמשך (שיעור הבא והאחרון עליו, כפי שהבטחתי לעצמי ולתלמידים!) תהיה בסיס לתובנה מרכזית שלו (מה שמכונה בלשון הפילוסופים אפריורי-סינתטי), עמדנו על מושגים, תוך  הסתייעות בדוגמאות,  כמו אפריורי, אפוסטריורי, אנליטי, סינתטי. בשיעור הבא נבחן את הקומבינציות האפשרויות של מושגים אלו ואת הקטגוריות הספציפיות. נקווה שבכך נסיים את קאנט. נדמה לי שזו תקווה משותפת לי ולתלמידים. 

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

בשיעור הזה, עלי היה איתי בחלק הראשון ולאחר מכן הוציא תלמידים אחד אחד לעבוד על עבודת החקר. רים המתלמדת בהוראת פילוסופיה הגיעה לצפות בשיעור אז בהעדרו של עלי נעזרתי בה ובדימא. 

נפגשנו גם השיעור הזה עם המדינה של אפלטון, נזכרנו בבניית המדינות שחווינו בשיעור שעבר בשתי קבוצות, והעלינו לתשומת לב, ששתי הקבוצות בחרו לבנות מדינה, סדר ארגוני, ולמעשה בכך השאלה האם בכלל צריך מדינה, התשובה שלהן בפועל היתה כן.

שתי הקבוצות בחרו לבנות מדינה, וגם אם שתי המדינות שבנו היו שונות, לשתיהן היו מבנים מאורגנים באופן מובהק, חוקים וחוקה ברורים, ואפילו שתיהן דאגו שיהיה צדק ומשפט במדינה. נזכרנו שאצל אפלטון בניית המדינה באה לענות על שאלת היחס בין הצדק לתועלת בחיי אדם, ולעזור לנו להבין את היחס בין חיים טובים וצדק אצל האדם הפרטי כמו אותיות גדולות שעוזרות להבין את האותיות הקטנות. 

בשיעור זה, אחרי שבקודם התנסנו ברעיון בניית המדינה, נראה מה עושה אפלטון. אפלטון רוצה לחשוב צלול ועל כן הוא לא משתמש במדינות קיימות, כמו אתונה או ספרטה כדי לבחון דברים, הוא עושה ריסטרט ומתחיל לבנות מדינה אידיאלית מאפס. לפני שהוא בונה מדינה הוא שואל בשביל מה בכלל מקימים מדינה. מה התכלית? אפלטון עונה, באופן שאנו מאשרים לאחר ההתנסות שלנו, שמדינה קמה בשביל בני אדם, מתוך הצרכים שלהם, החולשות שלהם והעובדה שאף אחד לא מספיק לעצמו. ראינו שמדינה לא נולדת מתוך אידיאל נשגב אלא מתוך צורך מאוד פרקטי: שיתוף פעולה, חלוקת עבודה, וההיגיון שכל אחד יעשה את מה שהוא הכי טוב בו. מדינה קמה בשביל בני אדם ולטובת הכלל. 

עצרנו להתבונן בפרקטיקה האפלטונית הסוקרטית- קודם להגדיר דברים, לשאול על המהות שלהם לשאול על התכלית שלהם ואז לבחון אותם בחיי היום יום. כך לעיתים ראוי שגם אנחנו נפעל ונחשוב בדברים חשובים בחיינו, אם אני רוצה לדעת אם חברה היא חברה טובה שלי, קודם אשאל מהי חברות? מה מהות החברות, ואחר כך אוכל לבחון את היחסים שלי איתה. וכך גם לפני שבוחרת עבודה, תחום לימודים וכולי. מה המהות של הדבר? מה התכלית? מה ההגדרה? ונוכל לכוון עצמנו ולא לפעול על אוטומט. 

קראנו קצת מהטקסט שבמדינה ספר ב, על שאלת תכלית המדינות והכוונה לבנות מדינה אידיאלית מאפס. ואז בנינו עם אפלטון את המדינה צעד־צעד. התחלנו מהמינימום ההכרחי- מזון, ביגוד, קורת גג הסכמנו שלא כדאי שכולם יעשו הכל אלא שחלק יעשו משהו חלק יעשה משהו אחר. הבנו איך מתוך ההתמחות וחלוקה נוצרה מערכת שלמה: איכרים, בעלי מלאכה, סוחרים, מטבע, וכל מה שנדרש כדי שאנשים יוכלו לחיות יחד בצורה יעילה. שאלנו האם כדאי שיהיו תורנויות שוויוניות או שכל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו והסכמנו עם האפלטון שכל אחד יעשה את מה שטוב בו. בהמשך ראינו איך עצם הקיום של מסחר והרחבת הצרכים מובילים את המדינה לגדול ולהסתבך. 

נכנס גלאוקון וטרף את הקלפים כשהזכיר שבני אדם לא מסתפקים במדינה “בריאה” ופשוטה. נכון, אפשר לחיות בריא ומושלם על דייסת שיבולת שועל, אבל ווחייאת עיון, רוצים לחיות בפינוק ובכייף. ואם כך, הרצון למותרות, לפינוקים ולעודף הפך את המדינה למורכבת יותר. אפלטון, עוד לפני בדיקות הכולסטרול במעבדה, הבין שיותר סטייקים משמע יותר רופאים. יותר מזה, בשביל סטייקים צריך יותר שטח מרעה ומכאן זה דרש עוד משאבים, עוד שטחים, ובסופו של דבר גם הביא איתו את הצורך בצבא ואת הופעת המלחמות. סיכמנו- בגלל סטייקים יש מלחמות.

חנין החמודה הצביעה ואמרה בשיא הרצינות ובמבוכה: "לא הבנתי למה סטייק גורם למלחמה…". זה תמיד משעשע איך פעלים, ושמות עצם מתערבבים בדוגמאות בפילוסופיה בצורה לוגית, תקנית, הגיונית אבל איכשהו מדי פעם יוצרים משפטים הזויים שהופכים לחלק לגיטימי מהדיון. לאחר שהבהרנו שוב איך סטיק גורם למלחמה, סיכמנו שכן, כיף להתפנק, אבל יש לזה השלכות.

כך הגענו לשומרים ונזכרנו שכל אחד עושה את מה שטוב בו, והסכמנו שחיילים טובים בתחומם זה משהו שצריך לפתח מילדות. למדנו קצת על דמות השומרים: החיילים שאמורים להגן על המדינה. ראינו שאפלטון דרש מהם שילוב כמעט פרדוקסלי- להיות גם קשוחים וגם עדינים, גם אמיצים וגם רגישים, כמו כלב נאמן שיודע להבחין בין אויב לידיד. מכאן הגענו לחשיבות החינוך שלהם: חינוך גופני כדי לחזק את הגוף, וחינוך רוחני־מוסרי כדי לעצב את הנפש, כך שהשומר יהיה לא רק לוחם אלא גם במובן מסוים- פילוסופי, אם כי לא מדי, כי צריך למלא פקודות, בקיצור- מורכבות. 

עברנו לחלק הבא במדינה- השלטון, ושאלנו לגביו: איזה אופי יהיה לשליטים במדינה אם הם אמורים להיות טובים בתחומם? האדי זרק "שלא יהיו גזענים" חלק גיחכו ואמרתי שזה מאוד חשוב, למדינה ולאזרחי מדינה. לשם כך, עלינו לשאול מה גורם לגזענות, ומה יכול למנוע את זה. התפתחה שיחה על הסיבות לגזענות מתוך בורות, והכרות רק עם חלק מסוים של אוכלוסייה. שאלתי למה למשל יש גזענות כלפי ערבים? רימה אמרה שבגלל שערבים נתפסים כג'לביות על גמל במדבר. המשכתי את זה בפתיחות ואמרתי שיהודים רבים לא יודעים על קיומם של התלמידים המהממים בכיתה הזו כי אין היכרות אמיתית עם אוכלוסייה, וחברות פתוחה, יהודים מסוימים רואים רק מחבלים בטלוויזיה ואם לא יהיה הזדמנות למפגש אמיתי הם לא יידעו ולא ייפתחו. 

המשכנו את הדיון, ואמרנו שלכולנו יש סטיגמות וגזענות וכולי, ורימה שוב חשפה את הגזענות העמוקה שלה כלפי להט"ב. (עונה שתיים משנה שעברה) וזהו. פה הדיון הפך להיות סביב זה, וניסיתי לפרק את המניעים לדעות הקדומות שלה. היה מרתק, מורכב, מאתגר. מה שנקרא- חד גדיא פוראוור! הרגע בכנות ובפתיחות סיפרתי להם על חברים שחושבים שכל הערבים מחבלים, כי זה מה שהם רואים בטלוויזיה, וכי הם לא מכירים ערבים כמו בני האדם המופלאים שנוכחים עכשיו בכיתה זו, והנה, חלקם לא מסוגלים רגע לחשוב כך על גזענות מסוג אחר. אמרתי להם שהם לא יודעים ולא משערים איזה אנשים מהממים ונורמטיביים בחיים שלהם הם פשוט גייז בלי שהם מודעים לכך. ברגע של שעשוע עצמי אמרתי להם שמבחינתי כל אחד כאן הוא גיי פוטנציאלי, שפשוט בארון. נהייתה כצפוי מהומה, ואמרתי שבשיא הרצינות, הם חיים בתרבות שאין לה סובלנות לגייז אז גם אם מישהו כאן גיי הוא לא יעז בשלב זה של חייו לחיות את חייו באותנטיות. (ולראיה אברהים אמר שמעדיף להיות מחבל ולא גיי, כי אם יהיה גיי אבא שלו יהרוג אותו ) הסברתי להם שאם לא נוח להם לראות גייז עם חוטיני מתנשקים על משאית זה ממש בסדר, אבל אני באופן אישי גם לא מעוניינת לראות גבר ואישה חצי ערומים על אותה משאית, אבל מעבר לכך אין להם טענה אחת נגד גייז שהיא לא מבוססת על בורות ודעה קדומה ריקה. והדיון המשיך, כבד… אעיד על עיסתי ואומר, שאני האשפית האולטימטיבית בעשייה אנטי- גזענית הידועה לי עד ליום זה, ובעלת רגישות תרבותית, והמון הבנה וכשרונות שיח במקרים כאלה כמי שבאה מחברה מסורתית, אבל היה מאתגר ממש. חבל שלא נשאר עוד זמן, בכל אופן, פרקתי בזו אחר זו כל טענה שיכלתי. 

אני מקווה שיום אחד רימה תפנים את מה שהיה בשיחה. רימה ואני עוד נשארנו כחצי שעה אחרי השיעור עומדות זו מול זו ומשוחחות כשכולם כבר התפזרו.  עמדנו ושוחחנו הרגשתי כמו סוקרטס, מפרקת לה הנחות בזו אחר זו, בלי שנשאר לה משהו הגיוני לומר, אחת הטענות ה"חזקות שלה" ש"זה נגד הטבע" פרקתי ואמרתי שזה טבעי, הרי גייז לא בוחרים להיות כאלה מתוך אופנה כפי שהיא חושבת. הומו סקסואליות זו נטייה טבעית, ונתתי לה הרבה דוגמאות ומחברות שהן כמו אחיות שלי, והסברתי לה שכמו שדיברנו בשיעור, היא לא מכירה, אז יש לה דעות קדומות וכדאי שתברר, שתלמד. מעבר למה שהיא רואה ומכירה מתוך נישה מתוקשרת של מצעדי גאווה. לפחות שתבין שהיא בעמדה של בורות בתחום. המשפט הבא שהיא שלפה כדי היה ש"עובדה שאללה אמר שגייז ילכו לגיהינום"  ואז אמרתי לה שאם היא חושבת כך, שכדאי שתחשוב על טיבו של אללה, כי העובדה היא שלהיות גיי זו נטייה טבעית, אללה ברא את הגייז ככה, איזה צורה יש לאללה, אם הוא ברא אותם גייז מראש ואמר שבגלל זה ילכו לגיהינום על משהו שלא בחרו. אם אללה הוא טוב, לא נראה לי שכך עשה. ביקשתי במלוא הרצינות שתחשוב על זה, משהו בנוסחה לא מסתדר, ואם מאמינים באל טוב, לא יכול להיות שהוא כזה פארש וקטנוני. אולי מי שמתווך את אללה עיוות את הנושא הזה. בקשתי ממנה שתחשוב על זה עם השכל החכם שלה במלוא הרצינות. אני לא יודעת אם היא הגיעה ל"אפוריה" למבוכה שתגרום לה להבין שאין לה משהו ביד…, כי המנקה כבר רמז לנו ברורות לפנות את עצמנו מהכיתה, והתחיל להיות ממש מאוחר, אז התפזרנו. נקווה לטוב…