אוניברסיטת חיפה 16.02.2026

שבוע 17 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

חזרנו אל הפנומנולוגיה של הוסרל, שפיתח את השיטה והפך אותה לטרנד חם. בחנו את אפשרויות המחקר של אותו מדע ראשוני דרך מושג האינטנציונליות, ההתכוונותיות, את הנחות היסוד שיש לנו ביומיום כשאנחנו באים לבחון תופעה, עם דעות קדומות ושיפוט, ואת ההצעה של הוסרל לצמצום פנומנולוגי, לשימה בסוגריים, להשהיית שיפוט, שרק במצב כזה התופעה מגיחה כהיא עצמה, כמו שהיא נתפסת. הצגנו אותה ככלי חזק לכתיבה מסאית, בהינתן שטקסט מעניין כשהוא מגלה לנו משהו לא צפוי. עם ההסתייגויות שעלו - ימי, למשל, שאמרה שאי אפשר באמת לשים את הנורמות התרבותיות שלנו בצד - המשכנו להיידגר ולמושג ההיות בעולם, לשאלת הקיום ולהבדל האונטולוגי שמבחין בינינו בני האדם לבין דברים בעולם, והוא המודעות למוות. כל זה היה הקדמה לקראת "הבדידות שבהתקיים" של לוינס, שמציג את הפילוסופיה ההיידגריאנית. עומר אמר שהכותרת יפה, כי היא מציגה את הבדידות שבעצם הקיום, בדידות שאינה חברתית אלא מעצם עובדת קיומנו. רוני התנגדה להצגת הבדידות כעובדת קיום בטענה שחברות שלה כן מכירות אותה מבפנים. בחלקו השני של השיעור עברנו לסלינג'ר, ולקראת "יום נפלא לדגי בננה" עשינו מקצה של fun facts על סלינג'ר עצמו (מקצה מוצלח שהעלה פרטים על ילדותו ונעוריו, השתתפותו במלה"ע השנייה, על פנייתו אל הבודהיזם...), ועברנו לקואן־זן שפותח את הסיפור: "אנחנו מכירים את קול מחיאת כפיים, אך מה הקול של מחיאת כף אחת". דיברנו על מסורת הקואנים בזן בודהיזם, על היותם אמצעי לדלג מעבר לדפוסי חשיבה רגילים במטרה לאתגר את דפוסי החשיבה שלנו ולעמת אותנו עם סתירות. קראנו כמה קואנים, העלינו אפשרויות לגביהם (למשל - ביחס לקואן שסלינג'ר בחר בו - האם כשאנחנו שומעים אנחנו מקשיבים לדקויות? האם כשאנחנו שומעים מישהו, אנחנו שומעים אותו ולא את הפרשנויות שבראש שלנו?). ויצאנו לתרגיל אינטואיטיבי משלנו. התחלקנו לזוגות, סימנו ארבע שורות במחברת, כל אחד כתב בתורו שלוש אותיות, שלושה סימני פיסוק או שילוב שלהם, וניסינו ליצור טקסט בעל משמעות. 

סלין ועומר, למשל, כתבו: אסור לתת שום דבר לאדם הלא נכון אלא עליך ליצור בעצמך כל דמיון אפשרי ולהפוך אותו בכל נפשך למציאות.  

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

פתחנו במבוא לפילוסופיית הקיום. דיברנו על משבר המוסר באירופה בסוף המלחמה הגדולה הלא היא מלחמת העולם הראשונה, והייאוש שהביאה עמה רוח הפשיזם בתחילת מלה"ע ה2. כישלון ההומניזם והנאורות והניסיון להציל את האינדיבידואל ולהטמיע בו אחריות מוסרית שאין לחמוק ממנה. דיברנו על שני האספקטים של האקזיסטנציאליזם -התחלנו במימד החוויתי. קראנו את סצינת גן הערמון בבוביל מהבחילה של סארטר, ודיברנו על משברי חיים ותחושת נטישה, המותירות אותנו אחד עם הקיום ומנוכרים לזולת ולחברה. תחושת המושלכות לתוך הקיום. לאחר מכן דיברנו על המימד השני- התורה הפילוסופית הסדורה, וסקרנו את ארבעת העקרונות של הקיומנות, אחריות, חירות, אותנטיות, וקיום קודם למהות.

לאחר מכן עם עופר המשכנו בקריאה של 1984 ודיברנו על משטור תודעתי שאינו נאמר פר אקסלנס, מצב בו גם אם הדברים חוקיים ומותרים איש אינו רוצה להביע דעות מסוימות. קישרנו את זה למצב הנוכחי בארץ ועל רוחות אלימות ופשיסטיות הנושבות גם במוסדות חינוכיים בארץ ועל אנשי חינוך שלא מעזים להביע דעתם. דיברנו על ההבדל בין שנאה לדעה פוליטיות. האם ״שישרף לכם הכפר״ הוא משפט המבט דעה פוליטית או פשוט שנאה שלא מאפשרת דיון ומגבירה את המשטור התודעתי?

היה מעניין ומעשיר. בנוסף ל80 אחוז מהכיתה כבר יש נושא מוצק לעבודת החקר. בהצלחה לכל המשתתפים

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

התחלנו כרגיל בזמן האחרון בדיון בקאנט. עסקני בארבע צורות המשפט" אפריורי, אפוסטריורי, אנליטי, סינתטי. לאחר מכן עסקנו בצורות ההסתכלות זמן ומרחב ובקטיגוריות. כמו כן באופן בו קנו השפיע על המדע (מדעי המוח) ועל מקומו המרכזי של האדם בתרבות המערבית, זאת בהמשך לדקארט.

לאחר מכן הצגתי לתלמידים את חמשת המאמרים שייצגו את השיח האקזיסטנציאליסטי: המיתוס של סיזיפוס (קאמי), אקסיסטנציאליזם הוא הומניזם (סארטר), המבט (סארטר), מועקת המודרניות (טיילור), איך זה להיות עטלף (נייגל). לצידם נעסוק גם בהמחשות ספרותיות (הזר, הדבר , בדלתיים סגורות, הגלגול).

בחלק השני אני לקחתי אלי את קבוצת התלמידות שהמיתוס של סיזיפוס הוא העודן שלהן בעבודת החקר, וגן אנוי שעוסקת בשאלת התודעה דרך המאמר ""איך זה להיות עטלף". בזמן הזה עדי הובילה את שאר הכיתה. אלייך עדי .

בזמן שקובי עבד עם תלמידות מחוץ לכיתה, אני נשארתי עם שאר הכיתה ויחד עם יעל ביררנו את מצב העבודה של כל תלמידה וניסינו לסייע בקריאה ובהמשך העבודה.

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

בחלק הראשון של השיעור עלתה שאלה עם התלמידים סביב המשמעות של מחויבות לתוכנית דרך רוח, בעקבות הציונים שקיבלו התלמידים, המעידים על הנוכחות וההשתתפות הפעילה בשיעורים. שיתפתי את התלמידים ברעיון שעלה בפגישה שלנו קובי ועדי, וכל התלמידים הסכימו לשתף פעולה בהכנה למליאת סוף השנה, והשתתפות בשני שיעורים משותפים לפני המליאה, שיעור של היכרות ושיעור של חשיבה קבוצתית.

עברנו לאחר כן לפתרון שאלת בגרות לאחד מהשירים הקלאסיים של אבו אלעלאא' אלמערי, השיר העוסק בקריאת המשורר לבחור בנורמות של סגפנות, אוכל צמחוני וטבעוני, נוהל חיים מתבונן בטבע ותפקיד היצורים. האדי ורימא קלטו ישר את הקשר הטקסט עם האתיקה והמוסר, ואמרו שזה שיר פילוסופי, ההקשר הזה העיד על היכולת של התלמידים לראות את הקשר בין ספרות לפילוסופיה. לאחר פתרון השאלה יצאנו להפסקה.

בחלק השני של השיעור, התחלנו בתרגיל כתיבה, ההנחיה הייתה לכתוב רגע המנציח את חיי האדם, בעקבות קריאת טקסט של זכריא מוחמד המספר את רגע המנציח את חייו כשהוא יושב מתחת לעץ "הג'קרנדא" ונופלות עליו עלי העץ. ואז בא חבר שלו ומצלם אותו בסרטון וידאיו של דקה אחת בלבד, ולאחר מותו הוא מבקש שלא העצור את שידור הסרט. הצגתי את תמונת העץ המיוחד הזה:

ואז התחילו התלמידים לכתוב טקסטים מנציחים את רגע של יופי בחיים שלהם.

הייתה לי שיחה עם ענבל בהפסקה וסיכמנו שאשלח לה חלק מהטקסטים שכתבו התלמידים למאורר. אני אדאג לתרגומם.