אוניברסיטת חיפה 26.01.2026

שבוע 14 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

סיימנו את החלק הראשון של הנושא השנתי שלנו - המונולוג, עם קאנט כנקודה משמעותית במחשבה המונולוגית. חזרנו על המהפכה הקופרניקאית השנייה שלו, שמחזירה את האדם למרכז דרך השכל האנושי שמכונן את התופעות. בין עולם התופעות, שבמסגרתו יש סובייקט תופס ואובייקט נתפס, לדברים שנמצאים מעבר לתחום הניסיון ואפשרות החקירה שלנו - התעורר דיון על צורות ההסתכלות שלנו. ליהי תהתה, אם אי אפשר להגיע לדברים כשלעצמם, איך בכלל יודעים שהם ישנם, איך חשבו עליהם. ימי אמרה שאם השכל האנושי מכונן את התופעות, זה סוג של מונולוג עם עצמך. 

משם עברנו לצורות של ביקורת על החשיבה המונולוגית. קראנו קטע קצר של ניטשה מתוך המסה "על אמת ושקר במובן החוץ־מוסרי", את המשל שאפילו הוא לפי ניטשה לא מספיק בשביל להדגיש כמה עלוב השכל האנושי בתוככי הטבע. יערה אמרה שזו כתיבה מנקודת מבט חיצונית על כדה"א, ורוני הצביעה על הניסיון של בני האדם להמציא חוקים פשוטים לעולם מסובך. קראנו גם קטעים קצרים של חנה ארנדט מתוך הרצאות על הפילוסופיה הפוליטית של קאנט - לפיה אם אנחנו לא יכולים לחשוף את מחשבותינו לביקורת של אחרים "אז אין זה משנה מה גילינו כאשר היינו לבדנו, הכושר אשר הופעל בשעת ההתבודדות ייעלם כלא היה", ושל פרימו לוי מתוך "השוקעים והניצולים" שבהם הוא מצביע על הסכנות שבמונולוג - סכנה אישית לאדם, של התייבשות הלשון ואובדן המחשבה, וסכנה לחברה שאם התקשורת שבה משותקת "עד מהרה קמלות כל שאר החירויות; הוויכוח גווע מחמת הרעבה, רווחת בורות לגבי דעות הזולת והדעות מגבוה מנצחות". כפתיחה לחלק הדיאלוגי קראנו שיר של ג'לאל א דין רומי מתוך "החרוזים הרוחניים" - שיר שמתחזה לסיפור ומאפשר לנו ללמוד באמצעות האמפתיה משהו חדש על עצמנו ועל האפשרות להפסיק להתמקד ב"אני" כדי לראות את ה"אחר". 

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

את השיעור היום הקדשנו לסיפור הנפלא של פרנץ קפקא, "רופא כפרי". קראנו את הסיפור האניגמטי מאד והמסויט הזה, וניסינו לשאול את השאלה המתבקשת - מה לעזאזל פרנץ רוצה מאתנו? חלקנו סיוטים שהיו לנו וניסינו להשוות אותם למבנה הסיוטי של הסיפור עצמו. דיברנו על דמותו של הרופא, האם הוא באמת חווה את המציאות שהוא מספר עליה, או שהכל מתרחש בראשו (והזכרנו בהקשר הזה שני סיפורים קודמים שלמדנו - "הלב המוודה" של פו ו"הרופא וגרושתו" של

עגנון.)

בחלק השני של הסיפור צפינו בסרטון יפני קצר שנעשה על פי רופא כפרי, ואפילו עולה עליו במוזריותו .ולאחר מכן התלמידות קיבלו משימה - לנתח את הסיפור, להשוות אותו לסיפורים האחרים שלמדנו, או לכתוב סיוט משלהם.

בררררר

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

המפגש הוקדש לכתיבת מסות-עבודות-חקר. בכיתה הצגתי (עדי) לתלמידות את ההנחיות לכתיבה ואת מועד ההגשה לחציה הראשון של העבודה. אחר כך התלמידות המשיכו בכתיבה.

במקביל, קובי זימן את התלמידות לשיחות אישיות כדי לסייע להן בבחירת טקסטים פילוסופיים שישולבו בעבודה. אחר כך הוא ליווה אותן לספרייה, לאיסוף הספרים הרלוונטיים. 

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

התחלנו את השיעור באיסוף והיזכרות בנושא הכולל של השנה- שאלות פילוסופיות, מהם החיים הטובים? האושר כמצביע על חיים טובים. נאספנו למסגרת שאפלטון מציג במדינה- השאלה האם הצדק משתלם, טענת הסופיסטים המתבססת על סיפור טבעת גיגס והניסיון היומרני של אפלטון להוכיח שהצדק משתלם ומועיל. 

הוכחת הצדק כמשתלם ונחוץ לחיים טובים היא משימה קשה וסוקרטס נותן את משל האותיות הקטנות והגדולות. כמי שמלמדת פילוסופיה יותר מ20 שנה, לא נעים להלשין על עצמי ולומר, שגיליתי רק היום, שהכי פשוט הוא לתת את משל האותיות הקטנות והגדולות כפשוטו, יענו, לכתוב על הלוח מילה בקטן פצפון (להלן המילה "אבא") כך שבטוח לא יצליחו לקרוא, ואז לכתוב אותה בגדול. זה ממש עובד! עובד ומעביר את המשל, במקום לדבר על כך תיאורטית. מתפתחת לעת זקנה… 

נזכרנו גם בסגולה הטובה, וכתבנו את מרכיביה בעברית וערבית על הלוח, אמרנו שאפלטון יבחן את החיים על פיה בגוף הגדול, המדינה ואז באדם הפרטי. אז אפלטון מתחיל לבנות מדינה ולפני שנראה מה יש לו לומר, נתנו תרגיל כיתתי התחלקנו ל2 קבוצות כל קבוצה צריכה לחשוב שהיא קבוצה של 100 אנשים שנמצאים באי בודד. בלי חוקים, ממשלה או מבנה חברתי. עליהם לבנות חברה מאורגנת. לגבש מודל חברתי. 

שאלות מנחות שקבלו:

• האם בכלל אתם זקוקים למבנה ארגוני? האם אפשר בלעדיו? ואם כן מדוע?

• מי יקבל החלטות? על סמך איזה קריטריון?

• איך תחלקו תפקידים ומשאבים?

• מהם 3 העקרונות החשובים ביותר שעליהם תבנו את החברה?

אחרי שהתגברנו על ניסיונות של התלמידים להיות זה עם זה ועם זאתי ועם זותי בקבוצה, ושהפרדנו אותם וערבבנו יא עם יב… הם ישבו ודנו בכובד ראש על המודל, היה תענוג לראות אותם משוחחים, עורכים דיון למופת, לוקחים את זה בשיא הרצינות. רגעים שהלב שלי התרחב מלהביט ולהיות נוכחת על אף שחלק גדול מזה לא הבנתי…מתמוגגת.. וואי וואי רימה! תעשי לי מדינה! אברהים תעשה לי מודל כלכלי!  הרצינות והעומק נשפכו שם באויר, ופיירוז (יא'לפית) יושבת ביניהם וכותבת ומעירה בין לבין, וחנין עם קולה העדין, יושבת בין שני הטיטאנים ומשחילה את דעתה תופסת את מקומה בעדינות ובנוכחות, וג'וסלין (יא'לפית) מסתכלת, מקשיבה, מפנימה וסופגת מתלבטת אם להגיב ומתי, גם אם בשקט, היא 100 אחוז בסיטואציה. והקבוצה השנייה בחוץ, (עלי יותר נכח בסביבתה) ושתי הקבוצות העמיקו ולא סיימו עד ההפסקה. סיכמנו שייקחו עוד 10 דקות אחרי ההפסקה ואז נבחן את המודלים. 

בתום ההפסקה התכנסנו, לגימורים אחרונים של כל קבוצה. ובמליאה שלנו, לפני שבחנו את התשובות שאלנו אותם איך היה התהליך. הם אמרו שהיה קשה. הם שיתפו שקשה לבנות משהו מאפס. הם גם העלו שאתגר אותם לקבל החלטות ברצינות ובאחריות על זכויות של אנשים. הם אמרו פה אחד שהיה קשה לגבש חוקה. הם אמרו שקשה למצוא מכנה שכולם יסכימו עליו. אברהים אפילו העלה את הפער הגדול כל כך בינו כאינדיבידואל למרחב המשותף, ואמר שיש דברים שהוא בכלל לא העלה לקבוצה, כי הרגיש שהפער בין הדעות שלו למה שנמצא על השולחן כל כך גדול עד שהוא ויתר מראש על אמירתם בקול רם. כולם העלו את האתגר בהסכמה משותפת ושהיה קשה להכריע ולגבש עמדה. 

הקבוצה של אברהים היא זו שניכר שהיו בה פערים גדולים מדי, והם אלה שהייתי נוכחת לידם בזמן התרגיל וכשצפיתי בתהליך שלהם בזמן אמת, חשבתי ביני וביני שהם בדרך להתפצל לממלכת יהודה/ ישראל. גם חשבתי ושאם הם לא עושים זאת, זה בטח רק כי הם חושבים שהתרגיל הוא להישאר מדינה אחת בכל מחיר. בזמן הרפלקציה על התהליך, שאלתי אותם אם הם חושבים שעקב הפערים והאתגרים שעלו, הם היו מתפצלים לשתי מדינות שונות על אותו אי והם אמרו שהם גישרו על הקושי ועבדו יחד והתגברו. זה היה ממש יפה. יותר מזה, זה המיס אותי. זה ריגש אותי, זה אפילו עורר בי קנאה בהם ברמה האישית, על כישורי האנוש האלה, על יכולת ההכלה המופלאה. הלוואי עלי בזוגיות הבאה שלי. כשאפגוש את האהוב הבא בחיי, אני רוצה לקחת השראה מהם. אני רוצה לזכור, את הרגע בו אברהים ענה לי שהם נשארו מדינה אחת. אברהים שהיה נחוש ודוגמטי, בכל התהליך הזה, ישב יציב בזירה, בשיח קשוח, עמוק ומכובד להפליא, מול רימה, שהיא לכשעצמה שמש העמים וראש הממשלה הבא. שני יצורים בעלי מסה קריטית, שאף אחד לא יהיה כוכב לכת של השני, כל אחד בעל עומק מחשבתי ודעות מגובשות, כל אחד מהם עם נוכחות בומבסטית ועם זאת שקטה ורגועה באופן מעורר הערצה, ניהלו שם שיח שעל אף שהתנהל ברוגע מופתי, נראה לי שלא ניתן לגשר בו בין הפערים. אני אנצור את הרגע בו, כמענה לשאלתי אם היו מתפצלים לשתי מדינות, אברהים עם מבט חצי מסובב, אמר בנחת, ש"...אה, לא, לא, מה פתאום, הכל בסדר" הם התגברו והסתדרו והם נשארים יחד במדינה אחת. מומנט, תמונה ויזואלית שהכתה בי ויצרה לי ממש חוויה רגשית של התפעלות, שתהיה חתומה באוסף הרגעים המכוננים בחיי. תודה על השיעור וההשראה. לקחתי. קבלתי (עכשיו אני רק צריכה למצוא אהבה ובהשראתם, לתרגל עליה את היותי אדם שגם אם יש לו דעות נחושות, יכול להכיל את הזולת עם הדעות האחרות) 

התחלנו להקריא את התשובות שלהם, כל פעם קבוצה מקריאה חלק מהמודל של המדינה שהיא בנתה, כולל פרטים נוספים שעלו, כגון דגל שכל קבוצה ציירה, שם שהם גיבשו, מפרט של סוגי המשפט שיהיו וכולי וכולי. היה מצחיק לראות איך כל קבוצה מאוד רצתה לפרט את המודל שלה, את החוקה, העקרונות הגדולים והמנחים, והפרטים הטכניים והמגוונים, ולו הקטנים ביותר, אלה שנשאלו עליהם וגם אלה שלא, מבלי לדלג על כלום. אבל כאשר הקבוצה השנייה הקריאה את שלה, אז האחרת הרגישה שזה ארוך מדי, ו"פילוסופיה זה חופר" ואז כששוב תורה הגיע לא הייתה מוכנה לדלג על שום פרט. זה היה מצחיק ומשעשע. בכל מקרה היה יפה, מגוון ומעניין, להקשיב למה שהם עשו. באמת הרבה יופי, חכמה וחשיבה על עקרונות ועל הפרטים הקטנים. אותם כבר לא אפרט כאן, לא רק כי מתחתי את קוצר היריעה, אלא כי על אף שלדעתי הם הצטיינו בתשובותיהם, כל כך מה שמשנה היה התהליך והחוויה של השיעור הזה. איזה אלופים.