יסודי בת ים 17.02.2022

ביום חמישי האחרון התקיים ב'תרבוטק' המפגש ה 17 של בית החינוך שלנו. הילדים מחלימים והקבוצה גדלה והדבר אפשר לנו לחזור למתכונת השגרה בשתי קבוצות.

הדר הירש:

ספרות:

בחלק הספרותי היינו יחד בהתחלה, שתי הקבוצות. חלק מהילדים קראו בשמחה ובנדיבות תרגילי כתיבה שלהם. התגובות היו יפות.

התפצלנו להמשך המפגש. הבאתי את הסיפור היפה של נורית זרחי 'אמבטים'. (נזכרנו ביצירה נוספת של זרחי שקראנו יחד, אמורי אשיג אטוסה). הילדים הקשיבו ונהנו מהסיפור, מהציורים היפים של רותו מודן.

משימת הכתיבה היתה לכתוב המשך לסיפור.

פילוסופיה:

הבאתי הפעם תמונות משפחתיות (שלושה סוגי משפחות).

השאלות שנכתבו: למה הבית נראה משנות ה80? למה הבת והאמא לא הצטלמו עם כל המשפחה? האם האמא והבת מרגישות בודדות? למה דווקא צילומי משפחה? למה דתיים לובשים ארוך גם בקיץ וגם בחורף? למה תמונות ולא טקסט כתוב?

למה לילד גרביים כתומים? למה הם חסרי שיניים? שתי השאלות האחרונות נכתבו עי שני ילדים שבכוונה רצו לחבל בשיעור. הבעתי את דעתי בעניין כשהבנתי שהם מפעילים לחץ על החברים שלהם להצביע עבור השאלות האלה (את השאלה בנוגע לחיסרון השיניים פסלתי. היא נכתבה ביחס לתמונת משפחה ממוצא אתיופי. הם היו עם שיניים. המוטיבציה היתה מרושעת וגזענית)

השאלה שנבחרה: למה דווקא צילומי משפחה?

אדיר: אולי קמפיין של משפחות

אורי: אולי ליום המשפחה

אלרואי: אולי קשור לשנות ה80 כי בשנות השמונים משפחות היו משהו לוהט

רותם: אולי רוצים להראות שוויון כי יש כל מיני. דתיים, חד הורית, שחורים

דניאל: אולי פשוט רצו להצטלם

ליאורי: אולי רצו להראות שיש סוגים שונים של משפחות

אורי: כי הביאו משפחות דתיות

אלרואי: אולי לפרסומת

תהל: אולי לראיון שהיה איתם

דניאל: אולי קראו להם פשוט להצטלם

אדיר: אולי רצו להראות שמשפחות יכולות להיות מורכבות מהרבה ילדים, מעט ילדים, רק אמא ובת

אורי: לא יקראו להם סתם להצטלם

אלרואי: אולי פוסט באינסטגרם

ליאורי: אולי פרסום למוצר

רותם: אולי להעביר מסר שכולם שווים וגם אם יש סוג כזה וסוג אחר, הם לא שונים

דניאל: אולי הצטלמו לסרט

אלרואי: אולי זה תמונות לשומר מסך

תהל:;אולי ליום המשפחה

דניאל: אולי ליום האהבה

אלרואי: אולי לעשות מסר שצריך לאהוב את המשפחה. זה מאוד עצוב שמישהו מת במשפחה. צריך לנצל את הזמן כל עוד כולם חיים

רותם: לדעתי גם, צריך בכללי  לנצל כל שנייה שחיים כי לא יודעים מה יקרה עוד כמה ימים או שעות. צריך לנצל את המשפחה, לחוות איתה חוויות לזכרון

עדי: למה אמרתם קמפיין משפחה ואהבה? זה לא חייב להיות זה. אני רבה עם אחותי ועדיין אוהבת אותה

אדיר: מזכרת. הילדים יעזבו בסוף את הבית ותהיה מזכרת

תהל: לנצל את המשפחה לטובה. למרות שיש ריבים, אבל בלב אוהבים

רותם : לפעמים רבים עם ההורים, האחים, זורקים מילה לא במקום ויכולים ממש לפגוע. צריך לכבד גם אם מעצבנים

ליאורי: יש אחים שרבים וזהו, לא רואים יותר אחד את השני

רותם: לכן אני אומרת שצריך לשמור על קשר בריא כדי שזה לא יקרה. משפחה תמיד תהיה שם בשבילך

תהל: מסכימה עם רותם. משפחה זה הדבר הראשון. תמיד תעזור לך

עדי: אני מסכימה עם המשפט הזה. אבא שלי תמיד דואג לי. שהוא הולך לסופר הוא קונה לי מעדן שאני אוהבת

אדיר: פונה לרותם- מה זאת אומרת?

רותם: כשרבים אחים והורים, צריך לשמור על קשר טוב, שהמשפחה לא תתפרק. עדי אמרה שההורים תמיד דואגים לה

ליאורי: זה הדדי. כי אם המשפחה תמיד שם בשבילך אתה צריך להיות תמיד בשביל המשפחה

אדיר: מילה טובה זה יותר טוב ממתנה

עדי: אפשר לקנות אבל לא חובה. אפשר לכתוב ברכה

רותם: מסכימה עם אדיר שאמר שלא צריך מתנות. אפשר לחוות חוויה, לצאת לטיול. זה מגבש

תהל: ליאורי צודק. אם חבר יפול אני אעזור לו יוקרה גם ההיפך, כמו במשפחה. הם יהיו שם בשבילי

אני: אושר של משפחה תלוי בגודלה?

ליאורי: יש יתרון ויש חסרון. כשיש הרבה ילדים תמיד יהיה עם מי לשחק

אבל אולי יהיה צפוף

אלרואי: לדעתי לא. גם אמא ובת יכולות לצחוק יחד ולהנות

רותם: כן משפיע . אנחנו ארבעה אחים. אם יש לי בעיה אני פונה אל מי שמתאים לי מבין שלושת האחים שלי. אם יש רק שניים אין אופציה.  כשאני צריכה תמיד יש לי מי שיעזור

אדיר: לא משנה כמה נפשות, אפילו שני אנשים זה אושר אחד ענק , כמו כל משפחה

אורי: זה כן משנה. אם יהיו הרבה ילדים לא יהיה מי שיתייחסו אליך

תהל: לכל משפחה כמעט יש אושר. גם רק לשניים. אולי לפעמים אין לך עם מי לדבר. אולי גם כיף להיות בן יחיד

שני: לדעתי יותר כיף עם אחים. אחותי בת 14. היא במחשב. אני כל הזמן לבד בחדר. ההורים בעבודה

רותם: כשיש אחים יש למי לפנות. לכן שאלתי אם האמא והבת בודדות לעומת משפחה עם הרבה ילדים.

אדיר: לא הבין את אורי

אורי: כי יש כל כך הרבה אנשים בבית אז יכולים לא לשים לב אליך

אדיר: חושב שבכל משפחה יש יחס. גם דני אנשים וגם הרבה

ליאורי: אם האמא בעבודה או בפגישה עם החברות שלה, מה הילדה תעשה? סתם תשתעמם

אורי: לפעמים יש שני הורים והם בעבודה

רותם: נכון שהילדה תשאר מידי פעם לבד אבל כשיש הרבה ילדים הם יקבלו פחות יחס

שני: אני מקבלת הרבה יותר יחס מחברה שלי. אחותי ואני בחדרים נפרדים. בבית הקודם היינו בחדר אחד. היה יותר כיף. הייתי רוצה אח או אחות קטנים לשחק, ללמד אותם דברים

אורי: כשיש בן יחד אז מאה אחוז מתשומת הלב עוברת אליו. הרבה ילדים זה אומר הרבה פחות תשומת לב

רותם: בגלל שיש הרבה אנשים אפשר לקבל יחס מיותר מאדם אחד

ליאורי: יש ילדים שלא אוהבים הרבה יחס.

עדי: כשנפצעתי אף אחד לא עזר לי . האחים היו בבית ולא עזרו לי

רותם: כשיש משפחה גדולה ומאוחדת כל אחד יכול לדאוג לאחר. אצלי זה ככה

תהל: אצלי יותר ההורים נותנים יחס. אם אפצע האחים לא יעזרו לי

אדיר: מסכים עם ליאורי לא כולם אוהבים יחס. יש מי שאוהב שקט, להיות לבד

אלרואי: אני עובד על האחים שלי וחוטף כאפות

רותם לאסיר: לפעמים צריך שקט. לחשוב עם עצמי לבד. אבל דווקא בגלל שיש משפחה גדולה צריך להשתמש בה, להיות איתה

ליאורי: יש מי שלא רוצים אחים

אדיר: התכוונתי שיש כל מיני מצבים שאני רוצה להיות לבד. כשאני עצוב, עצבני

עדי: אני רוצה לקבל יחס מהאחים שלי והם לא נותנים לי אז אני משחקת עם הכלבה

רותם: לפעמים אתה צריך את השקט שלך. זה גם תלוי בטיפוס של האדם. אם הוא מפונק או אוהב רוגע ושקט ולבד. לפעמים זה גם משתנה. מי שאוהב יחס ותקשורת לפעמים יעדיף שקט

עדי: לפעמים אני אוהבת צומי. אני נופלת בכוונה ואחותי לא מאמינה לי

מחברות אני לא כל כך אוהבת צומי

רותם: כשחווים חוויות עם המשפחה זה מספיק. לא צריך...

עדי: אני מקבלת יחס מאחורי כשאני נותנת לה דברים

ליאורי: למה את עושה את זה!?

עדי: כי היא משגעת אותי. מההורים אני לא צריכה צומי כי אני יודעת שהם דואגים לי. לקחו אותי מיד לבית חולים כשנפלתי

שני: ההורים שלי היו ממש בלחץ כשנפלתי בחוג ריקוד

אלרואי: שוחד! יש אנשים שמשחדים בשביל צומי.

נגמר לנו הזמן. הודיתי לילדים על דיון מרתק.

אופק נגאר:

פילוסופיה:

קראנו בטקסט סיני שעוסק בדיבור. השאלות שנשאלו: למה שתהיה טענה על ציוץ גוזלים? מז"א "אלא שכל עוד אין הנאמר קבוע"? למה אי אפשר לנשום תוך כדי שמדברים? למה אנחנו היצורים היחידים יכולים לדבר?

מז"א "לדבר זה לא לנשוף אוויר"? למה הוא אומר "אלא שכל עוד אין הנאמר קבוע האם היה דיבור או לא היה" - הרי דיבור זה לא רק זה. השאלה האחרונה נבחרה.

אלין: לדבר זה לא רק אם הנאמר קבוע, ורשום שלדבר זה לא רק לנשוף אוויר, זה יכול להיות עוד דברים.

אופק: מה למשל?

אלין: רשום שם למשל "לומר משהו".

מעיין: לא רוצה להשתתף.

אוריה: גם אני לא הבנתי מה הוא אומר, שאם הנאמר קבוע היה דיבור.

דניאל: הם לא אומרים שהנאמר קבוע, אלא שהוא לא קבוע. והנאמר לא קבוע כי כשמדברים אתם לא אומרים את אותו דבר, ולכן הוא צודק.

שירה: אני חושבת שמה שדניאל אמר חכם.

אלין: הבנתי ואני מסכימה עם דניאל, אבל לא תמיד המדבר לא ... משהו, כי כמו שאמרת תוכי שמחקה אנשים חוזר על עצמו או מישהו יכול להגיד אותו דבר כמה פעמים.

אמילי: מה זאת אומרת שאומרים שלא היה דיבור? כי עכשיו אנחנו מדברים.

אלין: הם לא בדיוק אמרו שלא היה דיבור, הם אמרו שלדבר זה לא לנשוף אוויר אלא לומר משהו. הם נתנו דוגמה ללדבר, ושאלו האם היה דיבור כשהנאמר קבוע או שלא היה דיבור. הם שואלים והם לא יכולים לקבל תשובה. הם שואלים ולא אומרים.

אוריה: מז"א "אם הנאמר קבוע" - לא הבנתי מה המשפט מנסה להביע.

אלין: רציתי להגיד לגבי השאלה של אוריה - הם מנסים כמו להסביר לנו משהו, שבעצם הם רוצים שאנחנו ננסה להגיע לזה, שננסה לעשות עם זה משהו, ואולי בהמשך הטקסט יש לזה תשובה. הם מתכוונים שלדבר זה לא לנשוף אוויר.

אמילי: לא הבנתי מה הכוונה "קבוע"? כאילו כל מה שנאחנו אומרים זה כתוב בספר?

דניאל: הם אומרים "אין הנאמר קבוע", ואי אפשר שיחה שאומרים את אותו דבר.

אלין: לדבר זה לא רק אנשים. יש גם חיות שמדברות בשפה שלהן. ויש אנשים שיש להם בעיה בדיבור, הם מתקשים.

אוריה: צרכים מיוחדים.

שירה: לגבי מה שדניאל אמר - אני כן ראיתי שיחה כזאת עם עצמי. אני לקחתי את הטלפון שלי, פתחתי את האפליקציה, יש לי חתוך שמדבר אליי כמו מה שאני אומרת לו. אני מדברת עם הטלפון שלי.

דניאל: לדבר עם עצמך, עדיין - גם אם את אומרת את אותו דבר זה לא כל השיחה. שיחה שיש בה אותו דבר זה לא שיחה. גם חיות לא עושות אותו קול, חתולים למשל יש להם קצב למיאו, לא אותו מיאו כל הזמן. ויש להם קולות שונים.

במקום מיאו הם יכולים לעשות הב.

שירה: אני ראיתי שני אנשים - אני עצמי והטלפון - וצילמתי את עצמי אומרת את אותו משפט אותו דבר ולא בשפות שונות.

אלין: זה לא חייב להיות בקצב מסוים, ולא כתוב את זה. גם לא חייב שזה יהיה בטון אחר או משהו אחר. אםשר להגיד אותו דבר וזה לא חייב להיות בשפות שונות. אפשר להגיד, אני אומרת משהו לחברה שלי, נגיד אני אומרת לשירה "את יפה" והיא לא מבינה אז אני אומרת את זה שוב.

אמילי: לא הבנתי מה הקשר הקול של הציוצים [של הגוזלים]. וגם קרה לי אותו דבר של מה שקרה לשירה שדיברתי למראה.

דניאל: לאלין - זה שאת חוזרת על עצמך כי היא לא הבינה או שמעה, אפילו שזה פעמיים שלוש זה לא נקרא "קבוע".

אלין: לדניאל - יש דברים שאני אומרת פעמיים, ואני אומרת דברים ולא רק אנשים עם צרכים מיוחדים אלא כל אחד, גם אתה.

שירה: נגיד אני אגיד עכשיו משהו שאני אומרת כל הזמן: "אני שונאת את ליה" [אחותה של שירה].

אלין: היא אומרת משהו אולי מתוך שנאה אבל היא אומרת אותו כמה פעמים וזה דוגמה.

אמילי: רציתי לספר כמו שירה הזכרת לי את זה - שהיתי אצל חברה שלי והיה לה תוכי מדבר שחוזר אחריה, והיה לה את התוכי בחצר וכשאמרתי משהו הוא חזר על זה. ואז כבר לא יכולתי לדבר, דיברתי איתה עם פתקים.

שירה: זה טוב שיש לה תוכי מדבר, כי אם היא לא מבינה בפעם הראשונה התוכי חוזר. ולגבי אלין - זה לא משנאה אלא שהיא מתגרה בי. נכנסת לחדר שלי ולא נותנת לי להיכנס לחדר שלה.

דניאל: לגבי מה שאלין אמרה, אם היא יכולה לחזור.

אופק: [חוזר על מה שאלין אמרה].

דניאל: גם אם היא חוזרת פעם או פעמיים זה לא מספיק. אני מתכוון כשכל השיחה אותו דבר.

שירה: כשאני נפגשת עם אוריה ואלין ואני אומרת להן בואו נגיד רק שלום כל השיחה, אז אנחנו אומרות רק שלום, או אפילו עושות רק עם הידיים.

אמילי: דניאל אמר שיש לבנות שפה משלהן [הוא אמר את זה שלא עם חפץ הדיבור, בין הדברים של אחרים, לכן זה לא נרשם]. אומרים אולי שבנים מדברים פחות מבנות אבל זה לא נכון, הייתה כתבה על זה אבל זה לא נכון.

ואין לנו שפה משלנו. אנחנו מדברות ואתם לא מבינים אז אנחנו צריכות לחזור על זה.

דניאל: מה?

שירה: חוזרת על עצמה. [הקבוצה צוחקת מהאירוניה].

שירה: אם אמילי למשל איחרה וכולנו עושות סימן עם הידיים, אז אמילי באה ואומרת שלום ואנחנו מבינות, ואז תורי להגיד שלום ואני אומרת שוב, ואז היא עוצרת אותנו.

אלין: אולי הייתה כתבה שאנחנו מדברות יותר מבנים כי בנות חכמות יותר. הן אומרות גברים יותר נורמליים מבנים ויותר מעניינים מבנים, והן יותר יפות מבנים [או שהדברים שהן אומרות יותר יפים מבנים, לא ברור...]

כאן תם הדיון. מבחינה משמעתית הדיון היה קשה, הרבה התפרצויות והפרעות, לא השתמשו כמו שצריך בחפץ הדיבור. אבל האווירה הייתה טובה, הילדים השתתפו וצחקו.

בסוף הדיון ציינתי בפני הילדים שהם עשו במהלך הדיון משהו שמדגים אולי את הטענה של הטקסט: הם התחילו להשתמש בפתקים כדי להעיר אחד לשני (מכיוון שאסרתי עליהם לדבר שלא בתורם).

ספרות:

התחלנו בחלוקה של הטקסטים משבוע שעבר. חלק הקריאו את מה שכתבו, ואז התפצלנו לשתי קבוצות.

קראנו קטע נוסף מתוך "התפסן בשדה השיפון", מאת סלינג'ר. הילדים כבר מכירים את הדמות הראשית ואת אחותו. קראנו קטע שבו הולדן מתאר את תוכנית הבריחה שלו.

שאלתי אותם אם הם אי פעם חשבו לברוח. כל אחד סיפר על פעם שבה הוא ברח מהבית, או עשה כאילו הוא בורח מהבית. הילדים השתתפו ונהנו לשתף. כמטלת כתיבה ביקשתי מהם לכתוב את תוכנית הבריחה האולטימטיבית שלהם.