מכללת אורנים 25.05.2025

שבוע 27 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן

בהרכב חלקי של הכיתה, עקב חזרות למופעי סיומי שנה, הגענו לסיכום תמת חיי חקירה שהובילה את הלימוד שלנו בשבועות האחרונים וגם למעשה את הלימוד לאורך כל השנה. פתחנו עם "הכול" של שימבורסקה, ועסקנו בשאלת "הרסיסים מן הסערה" - האם העובדה שאנחנו לוכדים רסיסים בלימוד שלנו משמחת ומספקת אותנו? כיצד יתכן שלפני ההגעה לדרך רוח חשבנו שאפשר להקיף באופן כלשהו "הכול" ובתום השנה אנחנו בעיקר מבינים כמה מעט אנחנו יודעים וכמה מעט נצליח לדעת? הקבלנו את התהליך לכתיבת המסה, שהתחילה בשאלה גדולה ובעצם בפועל התוצר המוגמר לוכד איזה מומנט חד פעמי וחלקי מאד, שמהותו היא שימת פסיק ולא נקודה. הזכרנו שחוסר המוחלטות והפתיחות היתה אחת מההגדרות הראשונות שהגדרנו כשיצאנו לדרך - ובסופה אנחנו שמחים בעמדת מסקנת הביניים, שהיא עמוקה לאין ערוך מעמדת ה"הכול". 

המשכנו ל"אני רוצה תמיד עיניים" של נתן זך. התלמידיםות היו בדעה של אימוץ העמדה המתבוננת, בעולם ובבני האדם, ובהנאה שהם מפיקים מההתבוננות ובציפייה להמשך הלמידה וההעמקה. בקריאת "בלילה ההוא" של זלדה שאלנו "מדוע לא קיימתי את שבועתי לי?". הזכרנו את השומר ב"לפני החוק" ואת "המופע של טרומן" ואת כל האלמנטים שמצליחים למנוע מאיתנו לקיים את שבועתנו לנו. איחלנו להםן שדרך רוח ימשיך להיות מרחב סגור של קיום ההבטחה, שכל עוד הם מתמידים, מגיעים ומסכימים להפליג איתנו, יגלו שאף ביתם שלהם בנוי על החוף. 

הקדשנו אגב כך זמן משמעותי לרפלקציה על השנה, ועל הנקודה אליה הם מרגישים שהגיעו לאור כל הטקסטים שלמדנו. 

סיימנו בכתיבת שיר - הם בחרו את "הכול" או את "אני רוצה תמיד עיניים" ככותרת לשיר שלהם, כתבו במלוא הנוכחות ואז הקריאו. היתה התרגשות מעצם הכתיבה היצירתית והחופשית הזו (זמן רב שהם היו רתומים לכתיבת המסות) והרבה פרגון הדדי ביניהם. בשיעור הבא נסכם את תהליך כתיבת המסות במסיבה קטנה, אנחנו כבר קראנו את כולן ומחכות לשמוח איתםן בהשלמת התהליך. 

בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין

אתמול נפגשנו לאסוף את הסיפור הדטרמיניסטי. פרסתי למולם את האפשרויות השונות שטיילור סוקר בספר שלו (דטרמיניזם רך, אינדטרמיניזם ותיאוריית הפועל) ואת הכשלים שהוא מזהה בתוכן, תוך כדי ובהמשך עברנו לדון בצורה פתוחה ואישית יותר על הקשיים שהתפיסה הדטרמיניסטית מציבה. אחת הנקודות המעניינות שעלו לשיחה היא השאלה, מדוע התודעה האנושית התעצבה באופן שאינו מתיישב כמעט כלל עם דטרמיניזם. מה מקור האימפולס האנושי שהוביל את התבונה לפתח את ההסכמות על פיהן לעתים אנחנו מפעילים שיקול דעת, וכי מרבית המעשים שלנו תלויים בנו. הפער הזה בין האופן שבו אנחנו חווים את חיינו לבין העמדה שמציע הדטרמיניזם, יש בה פתח לסבל, והוא מעורר לפחות תהייה. בהמשך התלמידות התבקשו לכתוב פסקה שמאתגרת את העמדה הדטרמיניסטית. חלקם ישבו עם עצמם וכתבו, היתר התחלקו לקבוצות ויצאו החוצה לשיחות בנושא לקראת כתיבה. הצטערתי שלא מספיק ניסחו עמדה כתובה (יתכן שצריך להגדיר הגשה על מנת לוודא כתיבה), אבל הדיונים בקבוצות היו מאד ערניים ונמשכו אל תוך ההפסקה, חלקם ממש בתסיסה. בחלק השני של המפגש קראנו את המסה של מונטיין 'על חיזויי העתיד', המשוחחת עם הנושא הכללי מזווית מרעננת. מונטיין סוקר בצורה נורא מעניינת את ההיסטוריה של האימפולס לחיזוי העתיד והקשיים שמתעוררים בעקבותיו. נשען לא מעט על קיקרו ואפלטון. דומה שהוא מבקש להחזיר באופן פעיל הבלחות גורליות, להעניק להן משקל, להטות אוזן להטלת הפור המחשבתית. "כל איש בנו חש כי יש בקרבו איזה הד לתסיסה כגון זו של מחשבה מהירה, עצימה ואקראית. עלי ניטל לשוות לתסיסה זו מידה של סמכות, אני, המשווה תוקף מועט כל-כך לתבונתנו. ואף התעוררו בי מחשבות חלושות דעת ומשכנעות עד מאד כמחשבותיו שלו: או גם מחשבות מרתיעות, והללו היו שגורות יותר אצל סוקרטס, ואף הנחתי לעצמי להיסחף עמן, ברוב מזל ותועלת, עד כי ניתן לומר שהיה בהן זיק של מחשבה אלוהית."

בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד

מפגש אחרון לפני הבגרות, ורובו הוקדש לריצה, ספק נפילה חופשית, אל תוך בעיית האינדוקציה של יום והמטפיזיקה הקאנטיאנית. שוחחנו על ההבדלים בין טיעונים אינדוקטיביים לדדוקטיביים. בשלב זה של השיחה, נדמה היה שמרבית חברי הקבוצה עוד הצליחה לעקוב. אחר כך, כשהמשכנו ל'מזלג של יום' ולטיעון שלו בדבר ההסקה האינדוקטיבית, המבטים כבר נעשו תמהים יותר, וכשהגענו לקאנט נותרו שורדים מעטים בלבד. הדיון, ללא ספק, הטריד את חלקן, הכעיס אחרים ושיעמם עד מוות כמה נותרים - כך שאין ספק שכל המטרות הושגו! על אף הקושי, ניכר היה שהקבוצה עשתה מאמץ אמיתי לעכל את הרעיונות המופשטים, והביעו סלחנות מבולבלת גם כאשר כמות המידע כבר הייתה באמת מציפה. אקורד סיום ראוי למרתון החזרה  הפילוסופית שלנו, לקראת הבגרות.

בחלק האחרון של השיעור חזרנו לסיפור קצכן מאת יואל הופמן שלמדנו בי"א.  שמחנו לראות שהם זוכרים היטב את הסיפור, גם פרטים קטנים בתוכו, ואוהבים אותו. אחרי הדיון בבעית האינדוקציה של יום ובפתרון שהציע לה קאנט פתחנו בהתבוננות חוזרת בצילום שעל הכריכה של ספר יוסף, שקצכן הוא הסיפור הפותח אותו. הצילום  של אוגוסט סאנדר נקרא ילדים עיוורים ובין שאר דברים אפשר לראות בו גילום עצוב של השאלה מהי ידיעה ואיך אנחנו יודעים. שיחזרנו את הסיפור בקצרה וחזרנו אל כמה סצנות מתוכו וראינו שהמסע של קצכן בחיפושו אחר אימו ואביו מבוסס על הניסיון של קצכן לדעת, להבין, להסביר לעצמו את העולם, ובתוך זה השאלה מהי ידיעה ואיך היא נבנית מומחשת בכל סצנה בסיפור וגם באופן המסירה שלו. ועוד ראינו שבסיפור המופלא הזה שאלת הידיעה היא לא רק שאלה אינטלקטואלית, היא זו שמדריכה את קצכן אל הממשות הרגשית והאנושית הבסיסית ביותר של חייו. כך למשל בפסקאות שבהן קצכן מבין דבר-מה על הקשר שבין המילים לדברים הוא חווה התגלות של אימו המתה ובפסקאות בהן הוא מגלה את האני כמשענת של הידיעה שלו –  מחווה למהלך הספקני של דיקרט –  הוא מיד מאבד אותו, כיון שתחושת האני הבסיסית ביותר שלו כילד יתום, תלוש ובודד, שמחפש אחר אהבת הוריו והכרתם היא שברירית מאד. ניתאי ויאיר אמרו שהוא ממחיש הן את המהלך של דיקרט הן את זה של יום. נדמה לי שאפשר היה להרגיש בחלל הכיתה את ההשתאות מהסיפור הזה, שאין דומה לו, שמפגיש בין שאלות פילוסופיות לממשות הרגשית העמוקה ביותר של חייו של ילד מסוים, בלתי נשכח.