top of page

מכללת אורנים 25.10.2026

תמונת הסופר/ת: דרך רוח
דרך רוח
24 באוק׳
זמן קריאה 5 דקות

שבוע רביעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.


בכיתה י' של מיכל שלו ויונתן דיין

אתמול התקיים שיעור עירני מצד התלמידות והתלמידים. התחלנו עם סקירת מבנה העלילה של האודיסיאה, דרך קומיקס, רק על מנת שהתמונה הכללית תהיה מוחזקת. בהמשך הצגנו את הביקורת של אפלטון, מתוך הפוליטיאה, על המשוררים, ועל הומרוס בפרט. הביקורת נחלקת בעיקרה לשניים: החלק הראשון טוען למרחק של המשורר מן האמת. המשורר, טוען אפלטון, כמו הצייר, נמצא במדרגה שלישית ביחס לאמת. תחילה ישנה האידיאה האלוהית, לאחר מכן המדמים הארציים שלה (למשל הנגר, שיוצר מיטה) ורק אחריהם ישנו האמן, שמייצר ייצוגים ממדרגה שלישית. חלקה השני של הביקורת נוגע לדגש שהטרגדיה היוונית מניחה על 'הכוחות הנפסדים של הנפש'. אפלטון, שראה בשירה הדוברה התיאטרלית כוח מחנך, חשש מהעדפת הרגש והדרמה, על פני כוחות התבונה ופסיקת ההיגיון. לאחר ההקדמה הזו התפצלנו לשלוש קבוצות, לקריאה קרובה של המפגש של אודיסיאוס עם אכילס בשאול, מתוך פרק 11. לצד המעקב אחר הטקסט, דיברנו בשאלת הגיבור ומוחלטות המוות, נושא גלגול הנשמות עלה מאליו בחלק מהקבוצות. לאחר ההפסקה חזרנו לשיחה במליאה. קודם לשיחה, הצגנו את הטענות של סוקרטס ביחס להישארות הנפש, שהן ההמשך הישיר של אותו פרק מתוך הפוליטיאה. בסוף אותו חלק סוקרטס מביא את סיפורו של החייל אר, שמת בקרב ושב לחיים, לדווח על דרכן של הנשמות לאחר המוות. במסגרת המשל מתואר תהליך בחירת הגלגול הבא, בו מעורבת אלת העבר, לאכסיס. אגממנון למשל, מעדיף להתגשם כעיט, מתוך ייאושו מחברת האדם, והאחרון שמוגרל לבחור את גלגולו הוא לא אחר מאשר אודיסאוס שבוחר להתגשם כאדם פשוט, לאחר התלאות שעבר, והוא עבר. משם ביקשנו לפתוח דיון על החלק שקראנו מתוך האודיסיאה, לאור הטענות של אפלטון. בתחילה התלמידים היו קצת מבולבים, ואכן לא הצבנו שאלות מאד ממוקדות, אבל הדבר תוקן מעצמו והתניעה שיחה, מעט אקלקטית, על המוות, גלגול נשמות, ומשמעות המוות עבור החיים. 

 

בכיתה יא' של יעל תמיר ועמוס ינון

התחלנו ללכת בשבילי החלום והשאלות הפרשניות שהוא מעלה ממש מהגיל הרך (מתי לומדים שהדבר הזה שהתרחש בלילה, ושחווינו בכל מאודנו, היה חלום ולא מציאות?) עם שיעור נפלא של נגה וייס. נגה הגיעה אלינו לספר על האודיסיאה בכלל ועל חלומותיה של פנלופה בפרט. המחקר של נגה על דמותה של פנלופה היה צוהר יפהפה ליצירה כולה: פנלופה שנגזר עליה לחכות ולא לדעת, פנלופה שמסעותיה מוגבלים למרחק שבין הקומה התחתונה לעליונה; פנלופה האורגת ופורמת, הבוכה עד התשת הכוחות, ישנה וחולמת.

פתחנו בחלום שבו אתנה מתחפשת לאחותה של פנלופה (שיר רביעי, שורות 841-795), וחשבנו על השאלות שילוו אותנו תקופה. התשובות האפשריות משתנות מטבע הדברים בין זמנים ומסורות ספרותיות: איך נוצר חלום? (אם אתנה מחליטה, הוא עשוי להתגנב דרך הסדק שבצד בריח הדלת) איך מפרשים חלום? לאילו פרטים נשים לב? לשם מה החלום נחוץ? ועוד השתהנו על השאלות העולות מן החלום המסוים: למה אתנה בוחרת להופיע בדמות אחרת? מדוע אתנה איננה יודעת לומר (או אולי לא רוצה לומר?) מה עלה בגורלו של אודיסאוס, ועל מה מבוססים אם כך דברי ההרגעה שלה? מן החלום נבעו השאלות הבוערות האחרות – על המלנכוליה והסייגים לה, על חוסר האונים שבאי‏־הידיעה ועל המשפחות שנכפתה עליהם ההמתנה המסויטת ליקיריהם בזמננו שלנו. כל כך היטיבו להכיר את מוראות המלחמה התלמידות.ים האלה, ונחוצה הייתה חזרה לאחור של יותר מ־2800 שנים כדי לדבר.

אחרי ההפסקה עמוס הציע שהחלומות מכינים בהדרגה את פנלופה לשיבתו של אודיסאוס, כלומר, שגם השיבה שמייחלים לה יותר מלכל דבר אחר, איננה יכולה להתרחש בלי הכנות. חלומה של פנלופה משיר 19, שורות 543-535, פורש על ידי אודיסאוס עצמו, בכסות של זקן זר. תלמידות רבות תחבולות הוסיפו ונדרשו לשאלות שנותרו פתוחות, ונזכרו בשלב זה גם בחלומותיו של יוסף (אליהם נגיע במהלך השיעורים הבאים). לבסוף, למקרא תחינותיה של פנלופה לאלת הציד ארטמיס (שיר 20, שורות 90-83), דומה היה שהאפוס עצמו איננו יכול לשאת עוד את ייסורי הציפייה:

״אָמְנָם גַּם אָסוֹן הוּא נִסְבָּל, הֲרֵי יֵשׁ יְכֹלֶתלִבְכּוֹת בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם בְּלֵב נוֹשֵׂא עֹמֶס צַעַר,וּבַלַּיְלָה אוֹחֶזֶת שֵׁנָה, מַשְׁכִּיחָה מֵהַדַּעַתאֶת כָּל הַטּוֹב וְהָרַע כְּשֶׁהִיא מְכַסָּה עַפְעַפַּיִם.אֲבָל גַּם חֲלוֹמוֹת מְעַנִּים אֵיזֶה אֵל מְזַמֵּן לִי,הִנֵּה הַלַּיְלָה שָׁכַב לְצִדִּי אָדָם שֶׁדּוֹמֶה לוֹכְּפִי שֶׁהָיָה כְּשֶׁיָּצָא עִם צְבָאוֹ, וְשָׂמַחְתִּי,הֶאֱמַנְתִּי שֶׁאֵין זֶה חֲלוֹם, אֶלָּא חָזוֹן חַי."

 

נגה סיפרה לנו על שערי החלום – המבשרים בשורת אמת (קרן) והמכזבים (שנהב), כי איך נדע אם יש בחלום ממש? ואם חלומות הם אמנם מסר אלוהי, מדוע חלק מן החלומות אינם מתגשמים?

חתמנו בייצוגים של פנלופה באמנות הפלסטית שנמתחו בין המאה השישית לפנה"ס (!) ועד המאה ה־19. על הדרך של נגה בעקבות הייצוגים הללו, והקשר ביניהם ובין האדם החושב של רודן או התחריט של דירר שכותרתו "מלנכוליה" תצטרכו לשאול אותה (מומלץ בחום!).

בהשראת הקשר בין פנלופה לאדם החושב, חשבנו על הניגוד בין אודיסיאוס, שלו ניתנה באודיסיאה הפעילות, לבין פנלופה, שלה ניתנו החלומות. זה הזכיר לנו טקסט שקראנו בתחילת המסע בדרך רוח, אי שם בתחילת שנה שעברה, מחיבור של קיקרו שנקרא ״שיחות בטוסקולום״. בחיבור הזה קיקרו מספר שפיתגורס, במטאפורה שסבבה סביב האולימפיאדה, תיאר את הפילוסופים כצופים שאינם משתתפים בתחרות. אודיסיאוס הוא זה שבעל כורחו נכנס לזירה. על פנלופה נגזר להיות צופה. רק שבמקרה שלה חומה הוצבה בין כיסא הצופה לזירה, והיא יכולה להתבונן רק בעצמה, כלומר לחלום.

חתמנו את המפגש בשיחה קצרה עם נעמי, מובילת תחום פילוסופיה בדרך רוח, על הבגרות במטאפיסיקה שתתקיים השנה, ועל הקורס המקוון שנבנה בדרך רוח ומועבר על ידי עומר ודניאל, ועוזר להתכונן אליה. התפתחה שיחה על האיזון העדין בין לימוד לשמה, שאנחנו מנסים לשמר למרות הקרבה לבגרות, לבין הכנה מקיפה ומרגיעה למבחן. עם השאיפה לאיזון הזה יצאנו להמשך השבוע הגורלי שלפנינו.

 

בכיתה יב' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

פתחנו את השיעור במפגש משמח עם נעמי, שבאה להגיד שלום ולהסביר לכיתה על ההיבחנות בבגרויות השנה. נראה, לבינתיים לפחות, שהכיתה לא לחוצה מזה במיוחד - וגם זה משמח. לאחר שיחת הפתיחה התחלקנו לעבודה בשתי קבוצות, שהתחלפו ביניהן בסבבים.

בקבוצה הראשונה חזרנו אל הטקסט של וולף ולטענות שלו על המתח שבין סמכות לאוטונומיה, וליומרה הדמוקרטית לפתור את המתח. המשכנו להעמיק בביקורת שוולף מעלה ביחס לדמוקרטיה הייצוגית ולעיקרון הכרעת הרב. כך, וגם לרגל הבחירות המתקרבות, השאלות המרכזיות שניצבו בפנינו היו: עד כמה אנחנו חופשיים באמת, במסגרת הדמוקרטיה המודרנית? והאם אנחנו באמת בעלי כוח פוליטי משמעותי, בעיצוב החוקים להם אנו נדרשים לציית?

בקבוצה השנייה המשכנו לבחון את המושגים של סמכות ואוטונומיה דרך אמנויות, והפעם בעקבות רולאן בארת ו"מחשבות על הצילום". התחלנו עם תרגיל כתיבה מתוך "רולאן בארת עפ"י רולאן בארת", של שתי רשימות - דברים שאני אוהב.ת ודברים שאני לא אוהב.ת, ועמדנו על המובן מאליו - שלא יכולה להיות זהות בין הרשימות של הכותבים. משם יצאנו לבחון את האופן שבו בארת מתמודד עם אי הנחת שלו בין השפה ההבעתית לשפה הביקורתית, בין הסובייקטיביות למדע, עם הדבר הבטוח היחיד שהיה בו "התנגדות נואשת לכל מערכת מצמצמת". דיברנו על "יסוד ההרפתקה" שהוא הציב לעצמו (לירון הגדירה הרפתקה כיציאה ללא נודע ודנה אמרה שזו "יציאה מאזור הנוחות שלי" במובן של מהלך פנימי שמתרחש בתוכנו). עמדנו על השניות שהוא מחפש בצילומים, על הגדרות הסטודיום והפונקטום, ועשינו קריאה בעקבותיו במספר תצלומים. בקבוצה אחת הספקנו גם לחשוב על תמונה כלשהי שמעניינת אותנו, שמלווה אותנו דרך פרט מתוכה, אקראי, ש"מזנק" אלינו גם כשהיא לא נגד עינינו. אלה אמרה ש"להטריף" את הסטודיום פירושו ללכת לכיוון אחר מזה שנושא הצילום מבקש למסור לנו. 

אחרי הפעילות בסבבים, חזרנו להתאסף במליאה לדיון מסכם. שאלנו אילו השלכות מעשיות יש לדיונים האחרונים שלנו, התיאורטיים? ניתחנו את החשיבות של הדיון התיאורטי עצמו, כמצפן שמאפשר לנו לקבוע יעדים - שבעקבותיהם ניתן אולי לחשוב גם על מדיניות מעשית; הזכרנו גם, שמחשבות שנתפסות ביום אחד כאוטופיסטיות, יכולות להתגלות  ביום אחר כמציאות -  כזו היא הדמוקרטיה עצמה, למשל, שעד לא מזמן הייתה לא יותר מחלום אוטופי; וסיימנו במחשבה על האפשרות האישית שלנו ליישם את העקרונות התיאורטיים בחיינו האישיים - למשל, על-ידי התנגדות מתמדת לציות. בזאת סיימנו את השיעור והתחלנו את המהפכה. 

 

תגובות


  • Facebook

ליצירת קשר
liorp67@gmail.com
050-587-5544

דרך רוח

לקידום מדעי הרוח בישראל

(חל״צ)

bottom of page