מכללת אורנים 11.10.2026

שבוע שני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של מיכל שלו ויונתן דיין

שיעור שני של המחזור החדש, הכיתה גדולה וגדלה, ועדיין אפשר לחוש בהתרגשות ההתחלתית מצידם, ומהכיוון שלנו - במתח מסוים שנובע מהרצון לדייק ולמשוך אותם פנימה לתוך התכנית. התחלנו עם החטיבה הראשונה שלנו של מסע/מסה, עם שיר של מרגרט אטווד - 'בוקר'. שיר חידתי מעט על עמידת האדם מול הטבע. פתחנו אותו מעט, לקח להם רגע להתניע. בעקבות השיר ביקשנו מהם לכתוב כמה משפטים בתשובה לשאלה - איך הם ממוקמים כרגע, בזמן ובמרחב, מבפנים מבחוץ. אחרי כמה דקות שקטות של כתיבה יצאנו לשיטוט בגן הבוטני, שבסופו ביקשנו מהם להתפזר, ולנסות להשיב שוב לאותה השאלה, הפעם בחוץ.את חלקו השני של המפגש פתחנו עם הצגה כללית לדמותו של ז'אן ז'אק רוסו, לפני שהתפצלנו לקריאת הטיול השני מתוך הקובץ 'הזיות של מטייל בודד'. סיפרתי קצת על הרקע הביוגרפי והרעיוני שעמד ברקע השאיפה שלו להתבדל מהחברה, לצאת אל הטבע ולכתוב. בקבוצה - הקריאה היתה עירנית, העמדה שלו כלפי החברה עוררה ביקורת מסוים, ניכר שהוא עדיין בשלב ההוא מאד עסוק בחברה ובעמדתה כלפיו, חרף ההתנזרות שלו ממנה, לכאורה. בשאלה עד כמה הטקסט דייק, אבל התייחסות בהחלט היתה, וגם טעימה מעוד תת-ז'אנר, בין האוטוביוגרפי, לספרותי, לפילוסופי. 

בכיתה יא' של יעל תמיר ועמוס ינון

נכנסנו לכיתה במהלכו של דיון סוער בנושא הסנדוויצי'ם. היה נראה שיש הסכמה על כך שכולם רוצים סנדוויץ' עם גבינה בולגרית, לכן תמיד חסר, ולסנדוויץ' טונה לעומת זאת – אין ביקוש. נהנינו (יעל ועמוס) מהלהט שבו התקיים הדיון וקיווינו למשוך אותו לתוך השיעור.

נשארו לנו כמה קצוות פתוחים משבוע שעבר, והם שמילאו את חלקו הראשון של המפגש. במרכז עמד קטע קצר מתוך ההקדמה של עוזי וייל לתרגומי השירה של ריימונד קארבר. ההקדמה כונסה לימים בספר רשימות של וייל, והעניקה לספר את שמו ("קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה"). התחלנו מחברותות ובהן שוחחנו על רגעים שבהם הרגשנו לפתע פתאום "במקום שלנו" (מה מהרגע ההוא נותר? מה חלף? והאם משהו השתנה בעקבותיו). כשחזרנו לכיתה התבוננו שוב בבחירה לעסוק בשאלת השייכות במובנים של גן עדן וגיהנום, ובעובדה שהמושגים הללו – שנועדו לתאר את החיים שאחרי המוות – משמשים במובהק על מנת לעסוק בחיים. הייתה מי שהעירה על המועקה של הטקסט כמועקה מודרניסטית (חומר למחשבה ולבדיקה בהמשך שיטוטינו במחוזות עתיקים ומודרניסטיים גם יחד, והזדמנות להזכיר שוב את קארבר ולומר שעוד נקרא סיפור שלו יחד). חזרנו והערנו שעל אף ההבחנה החדה, העזה והמוחלטת, בין גן עדן לגיהינום, הדוגמאות שהכותב מונה הן חלקיות ורגעיות: "איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך [...]".

אחרי ההפסקה עברנו לטעימה ראשונה מ״תאייטטוס״, דיאלוג של אפלטון שעוסק בשאלה מהי ידיעה. אגב בקשה של סוקרטס לעבור בשיחה מנושא אחד לשני, והיענות זורמת של הפרטנר, מתפתחת שיחה על החירות של הדיון והשיחה הפילוסופיים למול הכבלים הרבים שיש בשיחה שמתקיימת בבתי הדין. החירות לשנות את הנושא היא פריבילגיה אחת השמורה לפילוסופים, הפריבילגיה המשמעותית יותר, כך נראה, היא היכולת לדבר סתם. לגבי הנואם בבית הדין, לעומת זאת – לעולם אין... התחרות בעניין סתמי, אלא תמיד בעניין שלו עצמו״. הצדדים בבית המשפט כבולים לעניין שלהם ולצורך לנצח בו. הפילוסופיה היא היכולת להתרחק מהראייה המוכתבת על ידי הצד שלך, האינטרס שלך, המיקום שלך בעולם, ולדבר סתם. בתוך הקריאה והפענוח של הטעימה מ״תאייטטוס״ נוצר מתח אירוני מסוים בין הניסיון שלנו לעצור את ההיסחפות לדבר על דברים אחרים ולא להיצמד לטקסט, לבין הנושא של הטקסט עצמו שהיה השבח לחירות לדבר על מה שרוצים מתי שרוצים ואיך שרוצים.

בכיתה יב' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

לאחר המבוא בשיעור הקודם, בו הצגנו את הנושא השנתי שלנו - פילוסופיה וספרות פוליטית, הפעם כבר צללנו פנימה. התחלנו מקריאה בפרק מהספר In Defense of Anarchism של רוברט פול וולף, ובעקבות הטקסט ביקשנו להגדיר שני מושגים מרכזיים שילוו אותנו לאורך השנה: סמכות ואוטונומיה.

בעקבות וולף, הסברנו סמכות כסוג מסוים של הפעלת כוח: כזה שמקנה, כביכול, לאוחז בסמכות את הזכות להורות לאחרים כיצד לפעול, ובהתאם - את הזכות שאחרים יצייתו לו. הבדלנו בין סמכות לסוגים אחרים של שימוש בכוח, שאינם כוללים את היומרה הזו לחובת הציות. לאחר מכן המשכנו למושג האוטונומיה, שאותו וולף מגדיר, בעקבות קאנט, כשילוב של חופש ושל לקיחת האחריות. האדם האוטונומי, לאור תפיסה זו, הוא זה שמחוקק את חוקיו שלו.

לאחר שהכרנו את שני המושגים, והתמודדנו בגבורה עם האתגר הכרוך בקריאה בפילוסופיה אנליטית, שכתובה באנגלית - עברנו להצעה של וולף על פיה בין שני המושגים יש מתח מובנה: סמכות דורשת ציות לה, ומעצם היותה סמכות, מבלי להחשיב טעמים אחרים; ואילו האדם האוטונומי נדרש תמיד לחשוב ולהחליט בעבור עצמו, ולכן מנוע מציות. האם השיטה הדמוקרטית, כמעין הרחבה לתפיסת האוטונומיה של קאנט לכדי מדיניות חברתית, יכולה לפתור את המתח הזה? בדיון הזה נעמיק בפעם הבאה. בינתיים, עברנו לבחון את היחסים בין סמכות לאוטונומיה בראי האמנות.

התייחסנו לשלוש יצירות של האמן הסיני הגדול איי וויווי: ראשית - 'פטריות', מיצג המוצב מחוץ למוזיאון האמנות בסידני, ובו פרוסות כ-500 קסדות חיילים זו לצד זו, המונחות על האדמה. שוחחנו על האופן בו הקסדות-הפטריות מפרות את השלווה מחוץ למוזיאון, ובכך גם מערערות על הסדר הקיים - כאשר הן מנכיחות טרגיות ומוות במקום לא צפוי; המשכנו לשתי יצירות נוספות, בהן וויווי מתייחס בפרובוקטיביות לרעידת אדמה מסצ'ואן, שגבתה את חייהם של רבים ושהכשלים בהתנהלות מולה הושתקו על ידי המשטר. מבעד לעיון ביצירות שולחנו על ההגדרה של חנן חבר למעשה אמנות פוליטי, על בסיס שלושה מרכיבים: הקשר, הזרה וחשיפת מנגנוני כוח. 

לסיום, שלחנו את הקבוצה לתרגיל כתיבה, בו התבקשו לבחור אובייקט כלשהו, ניטרלי כביכול, ולהטעין אותו במטען פוליטי. כך למשל זיו כתבה טקסט נהדר על הסרגל שלה, שנדרש לקבוע את אמות המידה של הישר, משל היו עובדה בעולם.

היה מפגש עמוס, קשה וגם מספק למדי. תחי המהפכה.