אוניברסיטת בן גוריון 29.10.2025

שבוע שני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

אז מסתבר שטקסט יכול להיות מעין מפת מטמון או מפת דרך מורכבת ומסקרנת ומחכה לפיענוח. או לפחות זו התחושה שקבלתי מהשיעור הראשון שהעבירה אור בכותרת של מעין מבוא לנרטולוגיה.

השם כבד.

השיעור זורם ומרתק אותי ואת התלמידים.

אנחנו עובדים על שלושה טקסטים.

בראשית ברא אלוהים.........הוא הטקסט הראשון. לא רק השורה הזו. אולי הפרק הראשון של "בראשית".

ומי כתב אותו?

מי המספר? אלוהים הדמות?

אלוהים של הטקסט?

מי מדבר איתנו פה ומה המשמעות שזה דווקא הוא

אנחנו עוברים לטקסט מסוג אחר לגמרי: סרטון פיקסרי על מעין בריאת עולם.

ולומדים קצת אריסטו ומבנה אריסטוטלי של סיפור ובמיוחד לומדים שאפשר לבלבל את הכל וליצור, בתחבולות ספרותיות, מפות מרתקות.

התלמידים משתתפים ללא הפסקה ואור מובילה בעוז עד לתרגיל שמגיע אחרי טקסט בן חמש מילים.

אחרי ההפסקה תורי.

אנחנו רואים קטע וידיאו בן שבע דקות מתוך "מראה שחורה" ומנסים להבין האם תוכנת בינה מלאכותית זכאי ליחס מוסרי.

האם אפשר להתעלל בה?

מכאן הדרך קצרה לאכילת בעלי חיים, דילול עוברים והפלות.

הוויכוח עמוק וחכם.

המורה מותש ואנחנו מחכים להמשך בשבוע הבא.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

התחלנו את המפגש בלהכנס בחזרה אל משל המערה. רוב התלמידות.ים לא קראו את הטקסט אז התחלנו מההתחלה. איכשהו הצלחנו להספיק לקרוא עוד פחות מהפעם הקודמת. כמו עש מבולבל שנמשך לנורה נמשכתי לניסיון לדבר על "הטוב". כולנו, כמובן, הסתנוורנו, והשיח הסתחרר סביב מטפיזיקה ומוסר. הדעות בכיתה נעו בין הדוניזם מוחלט לרלטיביזם אתי. שחררתי את משל המערה והקדשנו זמן לאינטואיציות מוסריות על ידי נסיגה מאידאה לפרדיקט. נזכרנו במגב ובסרט, והוספתי להם גם אדם: "מגב טוב", "סרט טוב", "אדם טוב". שמנו לב להבדלים בין השימושים במילה ולדמיון מבחינת הפניה לסטנדרטים. הסכמנו שלתקוע אצבע בעין של זר ברחוב זה לא טוב, אחרי שהשתהינו על החשיבות של היותו "אקראי לגמרי". מצאנו שהמילה "נכון" עוזרת לנו, למרות שלא הצלחנו לעמוד בדיוק על ההבדל בינה לבין "טוב". הסכמנו גם שדילול אוכלוסיה זה אולי "טוב בשביל" עולם צפוף פחות, ואולי אפילו נעים יותר, אבל זה לא אומר שזה "דבר נכון לעשות". ניסחנו שיש מובן תועלתני של טוב - "טוב בשביל להשיג x" - ושם גם יש מובן נהנתני של טוב. נזכרנו באזהרה שקיבלנו מלוק בשנה שעברה: שיחה על מהותו של מושג עלולה להיתקע במקום בגלל אי הסכמה לגבי משמעותה של מילה. בסוף מצאנו את נקודת ההתחלה, כשחלקנו השתכנענו בקיומו של "נכון" חמקמק שראוי להסס מולו ושאולי אין לרדד אותו לתועלת מסוגים שונים. יצאנו להפסקה עם ניצנוץ של הסכמה אפורטית.

אני (עדי) נהניתי מהמפגש. אני לא יודעת אם זה קשור לחדר שבו היינו, או לשינוי קל בהרכב הכיתתי בשל כמה חיסורים, אבל לראשונה חשתי שהדיון הוא יותר קבוצתי מאשר בערוצים מקבילים של תלמיד/ה-מורה, ושהתלמידות לא חוששות או נמנעות מלהתייחס זו לזו, ואפילו בחביבות. אני מקווה שכך ימשיכו המפגשים. שיעור פילוסופיה התבסס על קריאת משל המערה, ואני תהיתי אם הקבוצה תחזיק  מעמד בשעה וחצי נוספות של קריאת טקסט. התלבטתי קצת אבל החלטתי לנסות, ולראות. המשכנו לקרוא את "סיפור אינו משקף" מאת ס. יזהר. מאוד התרשמתי מהריכוז של התלמידות, שקראו בקול, התייחסו לטקסט ודנו בשאלות. בנקודה מסוימת בטקסט המורה תמר והתלמידה אליסה הצביעו שתיהן על קשר שזיהו בין הטקסט הזה לבין משל המערה, והתנועה שמתוארת בו מהפנים הסגור החשוך אל החוץ המואר, הלא ידוע. כמובן שלא חשבתי על קשר כזה, וגם כשהוא התעורר לא ידענו יחד ככיתה איך להדק אותו, ואם צריך בהכרח, ובכל זאת החיבור היה מפתיע ומשמח, מעורר סקרנות לגבי קשרים אפשריים והאופן שבו עיון בחומרים זה לצד זה משפיע על קליטתם ועיבודם. בנקודה הזאת ביקשתי שנקרא יחד שיר, "בשעה ששמעתי את האסטרונום המלומד" מאת וולט ויטמן. בשיר מבוטא פער בין ייצוג הכוכבים על ידי האסטרונום המלומד לבין ההתבוננות השקטה בהם, וחשבתי שמעניין לדון בו לצד התביעה של יזהר מקוראי הספרות שיחוו את הטקסט הספרותי, יתנסו בו. השיעור נגמר בנקודה שבה התלמיד לואיס אמר שזהו שיר אהבה לכוכבים, ומכאן נמשיך בשבוע הבא.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) אז השיעור הראשון של המפגש היה בפילוסופיה, וחזרנו אל הדואליזם הקרטזיאני שהשאיר אותנו עם בעיית הגוף-נפש ומכאן המשכנו לבעיה ה"פסיכו-פיזית". מעבר לשאלת הקשר בין גוף ונפש, ומכאן גם השאלות מהו גוף ומהי נפש, הצגנו את מושג הQUALIA, שהוא למעשה השם של החוויה המנטלית בעת שאנו מתנסים בעולם, כלומר כשאנו רואים צבע אדום, חוויית האדמומיות היא-היא הפלא, המכניקה הפיזית של החושים וקליטת הנתונים קלה להבנה ולתיאור (כפי היא מכונה "הבעיה הקלה"), אף הפליאה והקושי עדיין למצוא הסבר, היא למה יש חוויה מנטלית (חוויה בכלל), משהו שאינו חומרי שמתקיים בעת ההתנסות בחומרי, זוהי "הבעיה הקשה".

כדי להבין את משמעות הQUALIA, הצגנו שני מאמרים פילוסופיים מכוננים, איך זה להיות עטלף של נייגל, וניסוי המחשבה החדר של מארי של ג'קסון. בפשטות, אנחנו לעולם לא יכולים להבין מה זה להיות עטלף כי אין לנו את החוויה של להיות עטלף, את ההתנסות המנטלית בכך. ובאשר למארי, שכל חייה הייתה בחדר עם מסכים שחור לבן והיה לנו כל ידע תיאורטי שהוא על העולם ומה שבו, ברגע שהיא יוצאת מן החדר ורואה את השמיים, שהיא ידעה מראש שהם בצבע כחול, אבל רואה לראשונה את הכחלחלות שלהם, למעשה זוכה לידע חדש. הידע החדש הוא החוויה, כלומר ההתנסות בצבע הכחול ולא רק ידיעה עליו, אלא היא יודעת אותו.

מכאן הגענו למנה העיקרית, ארבעת ההיגדים של ליבוביץ' הממצאים את הבעיה הפסיכו פיזית. אלו ארבעה היגדים שכל אחד מהם נכון ואמיתי בפני עצמו, אבל ההיגדים סותרים אחד את השני או לא מסתדרים זה עם זה, ומכאן התסבוכת של הבעיה הפסיכו פיזית וכנראה אי האפשרות למצוא לה תשובה. אחד הדברים שהיו חשובים לי שוב ושוב לעשות זה להצביע ולהמחיש איזה פלא הוא הקשר בין נפש לגוף, זה שיש משהו מנטאלי שמשפיע על החומרים ולהיפך, ומה שאנו חיים אותו בכל רגע ונראה מובן מאליו, הוא בכלל כזה, אלא הוא "הנס הגדול" כפי ששופנהאואר קורא לזה. גם הסברנו מה ההשלכות המטאפיסיות והאתיות של הבעיה הזו, אלו מושגי יסוד היא מערערת או דורשת מאיתנו להבהיר מחדש, החל מסיבתיות עבור בחופש הרצון, ועד אחריות מוסרית. המחשנו את הרלוונטיות גם לחיים האישיים ביחס לאהבה, זוגיות, משפחה, התמודדות עם מצבים רגשיים, הצבת רגש מול עובדה ועוד.

ניסינו להעלות מספר פתרונות בפילוסופיה, וראינו שאף גישה אינה מספקת כי היא מתעלמת מאחד ההיגדים או פשוט בורחת מהבעיה עצמה. לבסוף, ראינו מה יש למדע לעשות עם זה, וראינו שלא הרבה, ולמעשה הבעיה הפסיכו פיזית מאתגרת גם את המדע ואולי גם מערערת את הנחות היסוד התיאורטיות שלה.

אני חייב לומר שהיה שיעור ממש כיפי, בהקשבה מלטה ודיונים עמוקים. היה מרומם לב לראות את ההתפתחות בחשיבה בהגיענו לכיתה יב' ואיך רמת השאלות והתובנות התרוממה עוד יותר. לאחר השיעור היו מבול שאלות וניסיון להגיע לתובנות, דבר שהוא תמיד סימן ליום מוצלח.

(יעל) בחלק השני של השיעור חזרנו למסה "במערת אפלטון" של סוזן סונטג. כדי להיכנס לעניינים אחרי ההפסקה פתחנו בתרגיל: למצוא בטלפון תמונה אהובה מטיול ולתאר אותה תיאור אובייקטיבי מדוקדק.

אחר כך קראנו את מה שניתן להתייחס אליו כפרק המבוא של המסה, והתעכבנו על משפטים מאתגרים וטענות שדרשו פיצוח. למה סונטג רואה בדפוס "חטא קדמון" (איתי הציע – בהמשך לכתב עצמו), ואיך החטא הזה התגלגל אבולוציונית בצילום? למה היא מתכוונת כשהיא כותבת שהדפוס הוא, בהשוואה לצילום, "צורה פחות בוגדנית של מיצוי העולם"? מה מייחד את הצילום בין שאר "החפצים המימטיים", ומה הופך אותו, במילותיה של סונטג, כה "תוקפני"? הדיון היה מעניין ומאתגר והאבחנות של התלמידים היו מרשימות בחדותן. יערה במיוחד הפילה אותנו מהכיסא, כשהקדימה לזהות כבר בתואר "תוקפני" את הטענה שסונטג תפתח בהמשך המסה על האופן שבו צילומי זוועה הופכים את המתבונן לעד פסיבי. וגם הערה של אריאל על ה"שטחיות" של הצילום, שמכחיש את המרחב הפרשני בינו לבין המציאות, הייתה מעולה, והובילה גם לניסוח מצויין של נוריאל על כך שבהתבוננות בציור ברור לנו שאנו מפרשים-פרשנות של המציאות, בעוד שצילום יכול לעורר רושם כוזב כאילו אנו מפרשים את המציאות עצמה (או אפילו פשוט חוזים בה). עוד שאלה טובה באה מהכיוון של איתי (שהתעצבן): האם האפשרות לטעון טענות ולפסוק פסיקות בלי להתחייב להוכיח אותן מאפיינת את סוגת המסה? מה שהיה מעניין במיוחד הוא שהביקורת שלו הייתה בעצמה ברוח הטקסט של סונטג – במובן שטון פסקני (ללא מחויבות לכללים אקדמיים-מדעיים) מכחיש את המרחק הפרשני שלו מהמציאות.

תכננתי שנקרא גם את החלק על צילומי תיירות ואז אשלח את התלמידים לשלב נוסף בתרגיל הכתיבה, אבל לא הספקנו, אז במקום מה שתכננתי וידחה לשבוע הבא, ביקשתי מהתלמידים בינתיים לחזור לתמונה שבחרו בתחילת השיעור ולכתוב "תיאור סובייקטיבי" שלה, מהעיניים שלהם או מעיניה של דמות אחרת.

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

התחלנו את החלק שיילמד בעברית עם כיתה ט מבית הספר התיכון בכסייפה. כחלק מהדיון על ויכוח ודיאלוג למדנו היום טקסט שהוא חלק אינטגרלי מתרבות הפולמוס שהתגבשה במרחבים המוסלמיים בימי הביניים, וגם משקף את היותן של קהילות לא מוסלמיות חלק אינטגרלי מן המסגרת התרבותית הזו. מדובר בחלקים מהפרק השישי מתוך ספרו של המלומד היהודי תימני בן המאה ה-12 רבי נתנאל בירב פיומי, בסתאן אלעקול (גן השכלים).

את הספר קראנו יחד בשפת המקור שבו נכתב - ערבית באותיות עבריות, דיברנו על האופן הגרפי שבו יהודים ייצגו אותיות בערבית שלא הייתה להם מקבילה ברורה בעברית. דיברנו על הויכוח שמשתקף בפרק עם הטענה התיאולוגית המוסלמית בדבר ההנחה כי שליחותו של מוחמד מבטלת את זו של משה, ועל ניסיונו לבסס עמדה תאולוגית הרואה בכל יכולותו של האל גם ביטוי לשליחת שליחים שונים ל'כל עם שיעבוד אותו בתורותיו'. דיברנו על הזיקה של הדברים בבסתאן אלעקול לספרות השיעית אסמאעילית של האחואן אלצפאא, לשימוש שנעשה בקראן בדיון של רבי נתנאל בירב פיומי ולאוריינות הרחבה הנדרשת בפולמוס. סיימנו בתיאור המשל הפילוסופי- תיאולוגי של הרופא המודע למחלות השונות ושל המלך הבונה ארמון ונזקק לבעלי אמנויות שונות , ועל הנמשל אל האל, בניין העולם, האמנויות-התורות ובעליהן, הנדרשות כולן לקיומה וריפויה של ההוויה. השיעור התקיים כולו מתוך מגע בין הערבית לעברית, המדוברות והכתובות באותיותיהן המוכרות ובאותיות המערערות על הגבול בין הלשונות, במה שניסה להידמות לרגע קטן להוויה המגולמת בחיבור עצמו.