אוניברסיטת בן גוריון 15.01.2026

שבוע 12 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

בשיעור האחרון הכרזנו על יציאה למסע בעקבות ז'אנר המסה, ופתחנו את סדנת הכתיבה הראשונה שלנו. תחילה הצגנו את מקורותיו של הז'אנר, והדגשנו את האמת של ההתנסות (על פני הבדיון ו/או האובייקטיביות, או וואלה - הבדיון של האובייקטיביות). 

ביקשנו מהתלמידות, אליבא דקזין, לנסח סוגיה אישית ואמיתית שמטרידה אותן מאוד ומושכת אותן לחקירה פנימית. לאחר מכן ערכנו סבב שבו הציגו התלמידות את השאלות והסוגיות שלהן שהצטברו למסה כבדה של חומרים לכתיבת מסה. עלו שאלות מאוד מאוד מעניינות! רבות מהן עסקו במושג העתיד. שאלות נוספות היו למשל, "מהו מודל היופי ולמה חשוב לי לענות עליו?";  "מה פירוש להיות תלמידה בעומר, ונערה בישראל?"; "מדוע אני לא משתפר במעשים טובים, אפילו שאני יכול?"; "האם יש לי יכולת להשפיע על המציאות הפוליטית?"; "מדוע קשרים חברתיים ומשפחתיים שמסבים לי אושר מתישים אותי כל כך?"; "למה אנשים אחרים מזהים בי תכונות שאני לא מזהה בעצמי?"; "למה החברה מתקשה לראות תאומים כשני אנשים נפרדים ואיך זה משפיע על איך שאני רואה את עצמי?"; "האם אני מקורית?", ועוד ועוד. החלק הזה דרש הרבה יותר זמן מששערתי, ותפס את כל השיעור הראשון. 

בשיעור השני, נגשנו לעבודת הכתיבה הבאה - ביקשנו מהלומדות לבחור אירוע מסוים, אמיתי, שקרה להן או שהיו עדות לו, שמעלה את הסוגייה שבה ירצו לעסוק, ולכתוב אותו על דרך הפרטים. הקדשנו לכך את כל השעה השנייה, כשחלק מהתלמידות היו עצמאיות במשימה, וחלקן, אולי מרביתן, ניצלו את הזמן להתייעצויות, התלבטויות או העלאת חששות הנוגעות לפרטיותן. 

לסיום השקנו חגיגית את הכיתה הווירטואלית שלנו, וביקשנו מהתלמידות (אלו שהיו, ומיעוט נוסף שלא נכחו בשיעור) להגיש את המטלות לתיבה הגשה, ובשיעור הבא נקרא ונמטיר שאלות!

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

בחצי הראשון של השיעור סיכמתי (עדי) את המושגים שעליהם התלמידות התבקשו ללמוד ולהציג - אינטרטקסטואליות, הזרה ונקודת מבט. הסיפור שדרכו בדקנו את המושגים הללו הוא עדיין ״שישיפוש, או המלצר של הדוד שלי״, לצד הצבעה על טקסטים שקראנו במהלך השנה הנוכחית והשנה שעברה. ניסיתי גם להראות איך המושגים קשורים זה בזה, האחד משמש כדי ליצור את השני, וכך נוצרים אפקט ומשמעות ביצירה. דיברנו על ההזרה שהאמנות מנסה לעשות באופן כללי, אבל גם על פילוסופיה ושיעורי פילוסופיה כניסיון לעשות הזרה למושגים, מילים, רעיונות ומוסכמות. כמו שסוקרטס מנסה להפוך את המובן מאליו ללא מובן מאליו, מנסה לגרום לבן השיח שלו לרדת לסוף דעת עצמו בשימוש שהוא עושה ברעיונות כמו ״חסידות״, בחזרה לספרות, כך גם בקריאה ובכתיבה אנחנו נדרשות לעשות הזרה למילים ורעיונות שנדמה לנו שברורים לנו.  את החצי השני של השיעור התחלתי (תמר) בשיחה, שגם בה העלינו את הרעיונות של רפלקסיה פילוסופית והזרה וגם חשבנו על השלכות אתיות של הכרה בנקודת מבט. דנו תוך כך בכמה שאלות אתיות מעניינות, תחילה מחלק מהמסות ואחר כך מהחיים של כמה משתתפים.ות נדיבים.ות, למשל סביב הכרחיותה של נקודת מבט (מסוגיה על קריאה בקלפים) וגם סביב הקשר בין היחסים שלנו עם הסביבה והיחסים שלנו עם הפגמים שלנו (מסוגיה על שרשראות אבודות). אחרי זה הצגתי לתלמידות.ים כמה מושגים עם מבט אחורה ומבט קדימה: דיברנו על מפגשים בין ערכים ועובדות ועל אתיקה יישומית, על מטא-אתיקה ועל א-מוראליזם, על אנטי-מוראליזם וקוהרנטיות ועל שלושה סוגים עיקריים של תיאוריות מוניסטיות למוסר: מידות טובות, תועלתנות ודאונטולוגיה. אחרי שהצגתי באופן כללי את הרעיון של עקרון רגולטיבי עליון למוסר, ואת סוג הדבר שכל ז'אנר תיאורטי מציב בתור התכלית העליונה של חיים מוסריים, או של פעולות מוסריות, חזרנו לדבר על סוקרטס ועל האינטקלטואליזם שלו, שמציב אותו בסמוך אבל לא בתוך אתיקה של מידות טובות. דיברנו על זה שהסגולה הטובה היא ידיעה, לפי סוקרטס, והיא אחת, והיא ידיעה מעשית, ואין שיקול מעשי אחר על פניה, ושכולם רוצים את הטוב, ושמי שיודע מה טוב יעשה את מה שטוב. התחלנו מדחייה אינסטינקטיבית של רוב הטענות האלה וסיימנו בלהתחיל לראות איך האמנות שאנחנו כבר מקבלים.ות מסברות אותן, לפחות דרך דוגמאות של הסגולות הטובות הספציפיות. התחלנו לדבר על אאודימוניזם סוקרטי ולהתקדם לעבר אריסטו.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) אז לאחר החזרות לבגרות בשבועות האחרונים, התחלנו חטיבה קטנה של קריאה פילוסופית בספרות ילדים (לאחר מספר נושאים לבחירה שניתנו לכיתה, ושבחרה בנושא הזה). אך לפני הכול, מה שלקיסר, לקיסר. התחלתי עם שאלות לדוגמה למבחן הבגרות, מצד אחד הכיתה התפלאה כמה יחסית זה קצר, מצד שני ניסתה להתעכב ולבאר איזה ניסוח מתאים או יהלום כתשובה. הסברתי שאפשר שפה חופשית ובמילים שלהן, רק לא לחרטט אותי.

יאללה, עוברים לספרות ילדים. אז שיעור זה הוא סוג של הכנה לקראת הקריאה עצמה. ביקשתי לדבר על הקשר בין ספרות ילדים לקריאה רצינית שלה (ולבסוף פילוסופית), ומהי ספרות ילדים בכלל, ומהי בפרט. מי שבאה לעזרתי היא לאה גולדברג שכתבה מסות שונות על כתיבת ספרותית לילדים ועל היחס שבין הסופר עצמו לקוראיו הילדים, ופירטה מספר מוטיבים ו"כללים". למשל, יש להתייחס באופן רציני לנושא היצירה, יש להתייחס לכתיבת ספרותית לילדים כיצירת אמנות ועל הסופר לזכור את היותו ילד. כך גם מה שהופך ספר ילדים ליצירה טובה הוא בין השאר ההומור, תיאור המעשה עוד ועוד, ראש פתוח לדמיון הילדים ושימוש בשפה של מבוגרים. כתיבה גרועה תהיה כתיבה סנטימנטלית, שפה ילדותית ועלילה דידקטית-גיבור מושלם חסר פגמים.

לאחר גולדברג עברנו לקריאה של שתי פסקאות מהמסה "האתיקה של ארץ הפיות" של צ'סטרטון, מסה נפלאה זו לשמחתי תפסה את הכיתה (עד כדי כך, שלאחר השיעור הן שמרו להם את הדף שחולק). בקטעים אלו מנגיד צ'סטרטון בין תפיסת השכל הישר בעולם הדמיון והפנטזיה, ההתפלאות גם מדפוס שחזר על עצמו מאה פעם כאילו זה היה הפעם הראשונה ולא צפוי, אותה מכשפה שמורה להפיל את החומות בתקיעת תרועה, עדיין מוקדמת ומופתעת שזה עובד. מצד שני ישנה החשיבה המדעית-סיבתית, אותה חשיבה ארצית מול החשיבה השמיימית לעיל. כך הכול הופך יבש ברגע שנמצא החוק הכביכול וודאי, ההתפלאות נמוגה והקסם פג. מה שמדבר עליו כאן צס'טרטון הוא אתיקה של חיים, לא אתיקת מוסר, ועבורי, אתיקת חיים היא-היא הנושא הגדול באמת. אתיקה שאמרתי לכיתה שאותה אני מבקש להנחיל להן כבר מספר שנים: לחזור הביתה ולחוות את החיים אחרת (ובהקשר של השיעור של יעל שקדם לנו, ביחס לאמירות של אחת הדמויות ביצירה שהכיתה קוראת)

נו-נו, צריך להמחיש את כל האירוע בסיפור לא? אך עדיין לא סיפור ילדים. בחרתי בסיפור

"הסביבון" של קפקא, סיפור בן עמוד אחד שמספר על מבוגר הרואה ילדים המשחקים בסביבון ומרותק לתנועת הסביבון ומנסה להבין את החוקיות, וברגע שמגלה את הוודאות, משליך את הסביבון ולא מתעניין יותר, הילדים ממשיכים לשחק, ואיך קפקא כותב שם? התעסק בתנועה ו"זנח את הבעיות הגדולות", מה הן הבעיות הגדולות? דנו גם זה וגם איך הפלא נשאר? מה הילדים עושים לעומת החוקר? לבסוף החוקר שלנו יוצא סחרחר כמו סביבון.

היה שיעור כיפי, שהוא רק הפתיחה לקריאה עצמה שתקרה בשיעור הבא. עם סיום השיעור שמעתי את אחת התלמידות שלא הגיעה מספר שבועות אומרת למישהו אחר "זה היה ממש שיעור דרך רוח, התגעגעתי לזה". יצאתי מסופק.

(יעל) בחלק הראשון של המפגש המשכנו עם "בין לילה ובין שחר", והפעם קראנו את השיחה של המספר עם אריק. הבעות הפנים של נוריאל בזמן הקריאה התגלו שוב כמקפצה טובה לדיון, והפעם זה היה דיון על הטענה המפוקפקת שהחיים מגיעים לשיאם בסביבות גיל שמונה עשרה ומשם זו הידרדרות איטית למוות. לכל אחד היה מה לומר על טענותיו של אריק ועל מה שמאחוריהן, וגם על המספר ותגובותיו, ובשלב מסוים עשינו הפסקה בדיון כדי שכל אחת תכתוב במחברת מה בדיוק אריק טוען ומה דעתה על זה (וטוב שעשינו, גם כי זה עזר לתלמידות שלא תמיד משתתפות להשתתף, וגם כי כמו אריק אני כבר חושבת על העתיד הקרוב שבו שיא העניין והריכוז יחלוף ובקושי נזכור על מה דיברנו - טוב שיהיה תיעוד במחברת!). מיעוט קטן אפילו העז להסכים עם אריק, אם כי הרוב התנגדו בחריפות. אחרי שהצלפתי בנוריאל כמו בסביבון על שהביע התנגדות חריפה מדי לעמדתו של אריק, הוא הציע קריאה יפה שהפתיעה וגם ריגשה אותי: שהרעיונות של אריק הם מה שמוביל את המספר למחשבות ולרגשות שונים לגמרי שאותם הוא מביע בסוף הפרק, ולכן הערך שלהם בעולם לא מסתכם רק בשאלה אם הם נכונים או לא, כי גם כמו שהם הם יוצרים תנועה, מעוררים הזדהות או התנגדות או גם וגם, מפעילים את המחשבה, מתסיסים, מעצבנים - כל מה שאנחנו מנסים לעשות בדרך רוח.