אוניברסיטת בר אילן 01.02.2026

שבוע 15 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

בשיעור הראשון השלמנו את הקריאה ב"יום מושלם לדגים בננה". מכיוון שהצטרפו תלמידים חדשים, חזרנו לקרוא את המפגש בין סיביל לסימור. בתגובה לקטע התלמידים התייחסו קודם כל לרגשות אי הנחת שעלו בהם מהסצנה. הם חשו בלבול וגועל. מורן הזכירה בהקשר זה את המושג "בלבול השפות" של שנדור פרנצי, שדיבר על בלבול בין שפת הילד לשפת המבוגרים, ויותר ספציפית, בלבול בין רוך לתשוקה. נראה כי המושג הזה נתן איזה פשר לאי-נחת שחשו התלמידים. התייחסות נוספת הייתה לשיחה בין סיביל ואמה המקבילה לשיחה בין מיוריאל לאמה: בשתי השיחות אין הקשבה ממשית בין האם לבת. לו אמה של סיביל היתה מקשיבה לה, אולי לא היתה מאפשרת לה להיפגש עם סימור.

התלמידים היו חלוקים לגבי פשר המעשים של סימור ונעו בין סטייה גמורה ופדופיליה, לבין מצוקה גדולה, וניסיון להפיג אותה, תוך התרחקות מעולם המבוגרים. אחרי כן השלמנו את הקריאה. נראה כי חלק מהתלמידים הופתעו מהסוף של הסיפור, שבו סימור מתאבד. אחרים הציעו כי סימור קיבל את ההחלטה להתאבד עוד קודם לכן, שזו לא החלטה אימפולסיבית, שהתקבלה אולי כתוצאה מהמפגש עם סיביל. שוחחנו מעט על המפגש במעלית, ואחת מהתלמידות הציעה כי זה מפגש שמעמת את סימור עם הסטייה שלו מהנורמליות, מעמד שמכאיב לו. התלמידים אהבו את הסיפור, הופעלו בקריאה שלו, והציעו פרשנויות רבות לכל הקריאה בו.

בשיעור השני השלמנו את הדיון בתועלתנות. יחד הסברנו לתלמידות החדשות במה מדובר - מהי תועלתנות. לקחנו דוגמה שהעלתה אחת התלמידות החדשות כדי להציג את המורכבות הכרוכה בחישוב תועלתני. הראנו שגם במקרה פשוט כגון מתן נדבה לקבצן הדיון התועלתני אינו מציע הכרעה פשוטה. דוגמה נוספת שעלתה (בקו הדיון על קבצנים) הייתה מי שמחלק מזון לנזקקים, אך מתעד את עצמו ומפיץ ברשתות את התיעוד. ראינו שמבחינה תועלתנית, למעשה אין טעם לפגם במעשה, אך התחושה של טעם לפגם נותרת. זו הייתה הזדמנות להשוות לאתיקת המידות של אריסטו - הטעם לפגם אינו נוגע לתוצאות המעשה, שמיטיבות עם כולם, אלא דווקא לכוונה, ואיזו תכונת אופי היא מבטאת - במקרה זה אולי אנוכיות או נצלנות. מנגד, היו שהציעו שאגואיזם כזה הוא בסדר, גם כתכונה, ושכל מעשה טוב מגלם מידה של אגואיזם - אנו חשים טוב עם עצמנו אחרי ביצוע מעשה טוב וזו המוטיבציה לעשות אותו.

המשכנו לשתי שאלות קשורות. ראשית, התועלות של מי עלינו לקחת בחשבון בכל מעשה? מצד אחד, נראה שיש מקרים שבהם מעגלי ההשפעה מוגדרים היטב, ואנחנו צריכים לקחת בחשבון רק את התועלת של המעורבים הישירים, ככל שהם ידועים לנו. מן הצד השני, יש מקרים בהם לא ברור כלל מי יהיו מעורבים. המשכנו לשאלה נוספת - במקרים בהם מעגל ההשפעה הוא ״כולם״ - מי הם כולם? האם יש הצדקה תועלתנית, מוסרית, לכך שמדינאי למשל ייקח בחשבון את אשרם של אזרחי המדינה יותר מאשרם של אחרים מחוץ לה.

אחרון, לקחנו מקרה בדיוני בו הרוב מעוניין בחקיקה דתית, והמיעוט מתנגד. שאלנו מה יכריע התועלתן במקרה זה ומאילו נימוקים. עלו הצעות מעניינות, וגם תחושה שהתועלתנות היא עמדה מוסרית מאכזבת. בכך סיימנו את הדיון בתועלתנות, ואני מזדהה עם התחושה שהיא מאכזבת. אבל אולי יהיה כדאי לומר עוד משהו גם להגנתה...

בשבוע הבא נתחיל את ניסוי המסות, נראה שיהיה מעניין 

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

ערב ט"ו בשבט בבר אילן.

אנחנו ממשיכים עם הטאפט הצהוב של פרקינס גילמן. הכיתה ממש בתוך הטקסט. קוראים בתור. כולם משתתפים. הסיום מעורר סערה של פרשנויות, תסכול, שמחה, הנאה מהטקסט. אכזבה.

כל אחד ואחת והסיפור הפרטי.

אחרי ההפסקה והפסקה סמלית בין דקרט ויום לבין עמנואל קנט והסינתטי א-פריורי שלו שיגיע בשבועות הבאים - - פעילות טו בשבט.

התלמידים יוצאים בזוגות או שלשות לטייל בקמפוס, מוצאים עץ או צמח אחר, כל צמח, ומוזמנים לחבר עליו, שיר, טקסט קצר, סיפור או פרודיה אודותיו.

אחרי החלק החופשי יוצאת משלחת של מעין טיול מאורגן למסע צמחים: כל צמח והשיר שלו. הכיתה עוברת מתחנה לתחנה עד לסוף השיעור.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

אני מגיע לאוניברסיטה ומתבשר על היעדרותו הבלתי צפויה של אמנון החולה. לאחר שאני נוזף בעצמי ("הרי אמרתי לך כמה פעמים להכין סרט בשליפה למקרים מהסוג הזה, למה אתה לא מקשיב לי אף פעם?") אני נזכר שמדובר בכיתה שלנו, ושהתשובות בדרך כלל מגיעות מהתלמידות. כעבור 40 דקות אני פותח את השיעור, בנהי המתבקש על חסרונו של המורה האהוב. "כשהבנתי שאמנון לא יגיע," אני מספר, "עלו לי שירים שקשורים למורה. את 'מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי' פסלתי, והבאתי לכן שיר ששמו 'המורה לטבע'. עוד אפשרות היא," אני מחלק דף שהכנתי להן, "היא לעבור על שמות היצירות הכתובות כאן ולעשות איתן משהו." מדובר ברשימת יצירות, שירים וסיפורים קצרים, שלמדנו לאורך כיתה י'. התלמידות משמיעות קולות נלהבים של היזכרות ונוסטלגיה, ואני מציע כמה אפשרויות שמתקשרות בסופו של דבר גם לחיבור שאנחנו מתכננים לסוף השנה: אפשר לבחור יצירה אחת וללמוד אותה מחדש – ננסה להבין מה מתרחש בקריאה השנייה שלנו, ומתוך הפרספקטיבה. אפשר לקחת שתי יצירות ולעבוד על מציאת חיבור ביניהן. אפשר להתחלק לקבוצות, כשכל קבוצה עוסקת ביצירה אחרת ומביאה את המסקנות שלה לדיון מסכם בכיתה. ברגע הזה יואב נכנס. יואב, ציר מרכזי בכיתה מתחילת דרכה, משתתף השנה בנבחרת ישראל בביולוגיה, ועל כן נעדר כמעט מכל השיעורים. כשהוא נכנס, יש תחושה של נס, וקרני מעירה: "יואב, יכול להיות שאתה בעצם אמנון שהתגלם בך?"

יואב הנרגש מספר על תחרות שירה שהוא משתתף בה, ואני מציע באופן לא זהיר שנדבר על אחד השירים שהוא כתב. אנחנו דנים גם באפשרות הזו, ואז כמה תלמידות מחזירות אותנו אל ההוראה: "מה שאמרת על המורה לטבע מעניין. בואו נדבר על מורים". אני שואל "תגידו, מתי בעצם אתן מורות?" והשאלה על הלוח מתנסחת מעצמה כשהם מתחילים לכתוב: "אני עדיין תלמידה אבל מתי אני גם מורה?"

השיתופים מהכתיבה נפלאים. אנחנו מתחילים לזקק את דמותו של "המורה". מה מאפיין אותו? מה מוכרח להיות בו? היכן באים לידי ביטוי יחסי כוח? בתגובה לשאלה שלי, "האם המורה שנכנס לכיתה הזו, הוא אותו אדם שנכנס לשער 5 בבלומפילד?" – אנחנו כותבים על הלוח "האם מורה הוא פרסונה או שהוא 'באמת ככה' כל הזמן?" האם מערכת היחסים בין מורה לתלמיד משתנה אחרי שנפרדים? האם הופכים להיות חברים? או שמא, הסטינג של מערכת היחסים הזו, הקדוּשה שיש בה – מחייבת שדבר מה יישמר? הדיון מרתק במיוחד ואני מנצל רגע של הרהור כדי לעבור לזביגנייב הרברט ולמורה לטבע הנהדר שלו. השיר מותיר חותם רגשי עמוק גם לפני שאנחנו דנים בו מעט, ונדמה שזה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לצאת להפסקה.

אחרי ההפסקה אנחנו חוזרים לקריאה ב"אדיפוס המלך". הדברים הולכים ומסתבכים, ואני מסמן שוב את הרגעים שבהם אנחנו עצמנו מתענגים על הידיעה, על הראייה – זו שחסרה לאדיפוס האומלל, והוא עדיין אינו יודע זאת. אנחנו פוגשים לראשונה את יוקסטה ושואלים שאלות קשות לגבי הידיעה והאי-ידיעה שלה. בהמשך, אנחנו מתעכבים קצת יותר על שירי המקהלה, ובמיוחד על השיר שבו המקהלה נחרדת מהאפשרות שנבואות אינן מתקיימות. "הרי אם מתאפשרים מעשים כאלה, לשם מה עוד עליי לרקוד?" – היא שרה ורוקדת, ואנחנו מדברים על השורה הנפלאה הזו, שבה נופל הקיר הרביעי של התיאטרון – המקהלה היא גם זקני תבי ששואלים לשם מה, אבל גם המקהלה עצמה, שעוסקת ממש מולנו בפולחן לאל דיוניסוס, אל התיאטרון. השאלה הזו מכניסה אותנו בבת אחת אל אתונה של המאה החמישית לפנה"ס ואל ההתרחשות המיתית של תבי. אנחנו עוצרים רגע לפני "300 השורות הגדולות של השירה היוונית" – הגילוי של אדיפוס.

שלוש דקות לסיום השיעור אני מסכם בכמה מילים את שני השיעורים. לפחות כך חשבתי. החזרה אל נושא השיעור הראשון פותחת אותו מחדש, ומעגל של תלמידות נשאר עד שמונה ועשרים כדי לדבר עוד ועוד על הדברים. זו התרוממות רוח של ממש, ואני כבר בציפייה לשבוע הבא כדי לחלוק עם אמנון את הרגעים האלה.