אוניברסיטת בר אילן 02.11.2025

שבוע שלישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

השבוע משכנו חוט משני השיעורים הקודמים שלנו, שהתחילו ברעיון של קורות חיים, והמשיכו לשאלת הזהות של בני אדם. פתחתי את השיעור בהצגה של ז'אנר המסה. דיברנו על הז'אנרים הספרותיים שאנחנו כן מכירים: שירה, סיפור קצר, נובלה, רומן. משם דיברנו על המאפיינים של המסה. ההכנה הזו העניקה לתלמידים בסיס שיוכלו לאחוז בו אחרי כן במהלך הקריאה של המסה "עמדה כלפי הביוגרפיה" של רונית מטלון.

קראנו קריאה קרובה, פסקה אחר פסקה. התלמידים גילו מיומנות של הבנת הנקרא, גם אם לא שלמה, בטקסט שהוא יחסית מסובך. דיברנו על הנידחות של המקום שבו גדלה מטלון, כפי שהיא מתארת אותו, על היחסים בינה, הכותבת, לבין המקום, ואחרי כן על המעגל השלישי שעליו היא כותבת, החברה הישראלית.

ככל שהתקדמנו בקריאה, נראה שהתלמידים נכנסו פנימה. לא היה זה פשוט. היו רגעים של חוסר הזדהות. בהתחלה לא הצליחו להניח את עצמם בנעליה, להבין את החוויה שלה, לעיתים גם בגלל חוסר הבנה. אז בהחלטה של רגע, דילגנו לחלק במסה שבו מטלון מדברת על החוויה שלה בבית הספר התיכון, עם אותה יועצת שאמרה לה "את רק נחמדה מגני תקווה". שם התלמידים יכלו לחשוב - לחלוק איתנו דוגמאות מחייהם, שבהן, כפי שמנסחת זאת מטלון, העולם, והחברה, כפו עליהם להיות מי שהם לא, ייצוג של מעמד חברתי פוליטי. 

הדיון המשיך למשפט האלמותי של מטלון כי לומר לאדם אחר כי הוא ניצח את הביוגרפיה שלו, זו אלימות. סבבנו סביב המשפט הזה זמן ארוך. שי התגייס עם שרטוט של התפתחות הזהות האנושית על רצף הזמן, מעין תרשים שיש בו הצטברות של חוויות חיים. לנצח את הביוגרפיה, פירושו לומר: איך עשית את זה? איך הגעת לאן שהגעת בהתחשב במקום שממנו באת? דיברנו על ההזדהמות של הלשון, שהיא תמיד תוצר של עין זרה, זו שנכנסת למחזור הדם שלנו, לזהות שלנו, ומסכסכת את המרכיבים שבה. הסברנו את הרעיון של הזדהמות הלשון דרך ההשוואה בין האמירות הבאות: "גדלתי בבית עני", לבין "גדלתי בשכונת מצוקה". התיוג השלילי נוכח בזו השנייה. התלמידים הבינו זאת היטב ודיברו על ההרגשה ששמים את האדם בקופסא, במשבצת, ושאין לו איך להשתחרר מתוכה. 

דיברנו גם על ההתעקשות של מטלון על "פרטי המציאות היקרים" של מקום ילדותה, על המאמץ שלה לתת מקום לביוגרפיה, ולא להיות סנטימנטלית כלפיה, אם כי עלתה בקרב התלמידים ההרגשה כי היא לא נותנת מספיק ביטוי למצוקה שהייתה. חשבנו אחרי כן אולי היה מועיל להסביר לתלמידים מהי פוליטיקה של זהויות, ולמקם את מטלון ביחס אליה. נעשה זאת בשיעור הבא. 

מה שמעורר השתאות ושאלות הוא, שהשיח הזה, של זהויות על בסיס המיקום החברתי של האדם, מרגיש פחות רלוונטי לדור של התלמידים שלנו. כך או כך, הקריאה הקרובה הזו יחד איתם היתה משמעותית לי באופן אישי, ויכולתי דרכם להקשיב למטלון באופן חדש, כמו בפעם הראשונה. 

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

אנחנו מעטים מול רבים

אמנם לא חנוכה ולא מלחמת תש"ח, אבל טיול שנתי....ארבעה תלמידים שני מורים ודלת שנפתחת פתאום ומעין, בוגר המחזור הקודם שמתגעגע ובא ללמוד.

אני מתחיל: אני לומד בימים האחרונים את הטקסט "שתי דוגמות של אמפיריציזם" של וילארד ון אורמן קווין ושואל את התלמידים אם "בא להם".

אני מזהיר: אני יכול ללמד שיעורי העשרה בהמון נושאים וזה חומר קשה. קשה לי ללמד אותו, כי גם אני עדיים לא שולט בו ולא מבין אותו לעומק.

האזהרה עושה חשק כמובן ואנחנו קופצים ראש לבריכה ריקה.

מדברים על דיויד יום (שנלמד השנה), על פופר, על תזת דיהם קווין בפילוסופיה של המדע. ומנסה להבין מהו רלטיביזם אונטולוגי.

במקומות שבהם אני מגמגם אנחנו מנסים להבין ביחד.

מוצלח בעיני. כשנמאס לכולנו אנחנו עוברים לשאלה שמטרידה את עמוס: למה מצביעים לבחירות. הרי כל קול חסר משקל. מדברים על פרדוקסי רצף, ועל פסיכולוגיה ומתמטיקה.

אני מותש. אחרי ההפסקה מגיע החלק השווה.

יעל מחשיכה את החדר: וילונות מוסטים, היא הביאה כעשרים נרות קטנים. אווירה של של לילה גותי, ומה מתאים יותר מאשר לקרא את ה"עורב" של אדגר אלן פו, באנגלית ובעזרת תרגומו של ז'בוטינסקי.

התלמידים קןראים בקול בתור באנגלית ומציצים בתרגום.

אווירה ....מיוחדת. כולנו ממש בתוך האירוע.

והכל...הכל בזכות המורים לשל"ח והטיולים השנתיים שלהם. איזה כייף

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

המשכנו להתיידד עם דיוויד יום. פתחנו את השיעור בתצפית קצרה: הבאתי לכיתה שני כדורי קלקר. הנחתי אחד על הרצפה ואת השני גלגלתי לכיוונו של הראשון. בפעם הראשונה פספסתי - אבל נתעלם מהעניין. בפעם השניה, הכדור פגע בחברו והם ניתזו, כל אחד לכיוון אחר.

ביקשתי מהתלמידות לכתוב שני דברים: תיאור של מה שהן ראו, והסבר של מה שהן ראו.

התיאורים שרטטו את מסלול הכדורים, את אופן תנועתם, את הפגיעה ואת ההחטאה. ההסברים כללו מילים כמו "כוח", "תנע" ועוד.

לאחר מכן חזרנו לקרוא את יום: ראשית על ההפרדה בין רשמים לבין אידאות מתוך המסכת עצמה, ולאחר מכן עברנו לקרוא את קיצור הספר, אותו כתב "כותב לא ידוע". עד מהירה זיהו התלמידות כי מדובר ביום עצמו מבלי להזדהות בשמו - עובדה שחיבבה אותו עלינו עוד יותר. במסגרת הקריאה הגענו לתיאור ניסוי כדורי הביליארד. שבו פתחנו את השיעור. בשלב זה תם הזמן – העתיד צופן לנו עוד קטעי קריאה נהדרים.

כמה תובנות שהעלו התלמידות לאורך הקריאה היום: ראשית, העלינו הבחנות חוזרות ונשנות בין יום לבין דקארט, מה שעזר לחדד את ההבנה של כל אחד מהם, כמו גם את הטעם האישי של כל אחת – מי יותר משכנע (דקארט), מי כותב טוב יותר (דקארט) מי עבר לגור בלה פלאש כדי לחוש עצמו כמו דקארט (יום). שנית, ניסינו להבחין בין קריאה סלחנית, מתוך נקודת מבט הבוחנת את הטקסט מתוך הנחות היסוד שלו עצמו, לבין קריאה הדנה את הטקסט לכף החובה, ותרה אחר אי דיוקים והזדמנויות לביקורת שלילית. בשלב ראשוני זה של הקריאה ביום, ניסינו לנקוט בסלחנות יתרה.

בחלקו השני של השיעור, חזרנו אל דגי הבננה של סלינג'ר (את חציו הראשון של הסיפור קראנו בשבוע שעבר). יפעל פתח את השיעור במשימת כתיבה: "מה ילדים רואים שמבוגרים לא?" התשובות היפות כללו: תמימות, פשטות, ראיית האמת, רגשי יותר מאשר ריאליסטי, חלום כמציאות, העדר סיבוכים המסתירים את האמת, העדר דעות קדומות ועוד. יפעל קישר בחוכמה רבות מן התשובות אל המושגים שרכשנו בקריאתנו את יום.

בשלב זה קראנו יחד את חציו השני של הסיפור. בטרם הגענו לסיומו יפעל עצר את הקריאה, השביע אותנו שלא לקרוא עד הסוף, וחילק את הכיתה לקבוצות. המשימה שלפנינו היתה לכתוב מי היא סיביל, מה היא מסמלת ומה היא עבור סימור. התשובות החזירונו במידה רבה אל התובנות שעלו מתוך משימת הכתיבה שפתחה את חלק זה של השיעור: התלמידות זיהו, בין השאר, כי עם סיביל יותר נוח לסימור, וכי היא לא שופטת אותו.

בשלב זה קראנו את סופו של הסיפור. הבטתי בחשש בפניהן של התלמידות בהכירי את סופו המר.  להפתעתי, הכיתה התמלאה התלהבות. התפתח דיון רוגש באשר לרמזים ולסימבוליות של חלקים רבים בתוך הסיפור. לאור הסיום המר, המון מרכיבים בסיפור קיבלו משמעות עמוקה. בעודי חושש מהשפעת הסוף הטרגי על התלמידות, רובן היו עסוקות בפענוח רמזים ובשיחה נלהבת בעקבות פענוחים כאלה. גם לאחר שהסתיים השיעור, נותרו עוד תלמידות שרצו לשתף זו את זו ואת יפעל בעוד ועוד פענוחים של רמזים וסמלים שהופיעו לאורך הסיפור.

תודה על שיעור בטעם של עוד.