אוניברסיטת בר אילן 04.05.2025

שבוע מספר 24 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .

בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

איך יורדים ממרומי האולימפוס של המליאה מהשבוע שעבר? כמובן – נשארים ביוון. החלטנו להתמקד בנושא אחד עד סוף השנה. מה יהיה הנושא הזה? פשוט שאלנו את התלמידות בתחילת השיעור מהו הדבר החשוב ביותר בחיים. על הלוח עלו מילים כמו משמעות, חופש, אהבה, צמיחה, שלווה, החיים עצמם, הסתגלות, רצון ועוד. כן, אבל מה הדבר הכי חשוב? נעשה הצבעה (כל אחת יכולה להצביע על שני דברים).

מובן שאהבה הוא הדבר החשוב ביותר שיש. אוקיי, אמרנו, אז אהבה יהיה הנושא שנעסוק בו. "מה, הכנתם שיעור לכל אפשרות?" "איך ידעתם??" – מצד אחד הימרנו, השבנו לתלמידות, אבל מצד שני, אם עבור נערים ונערות אהבה לא יהיה הדבר החשוב ביותר, הרי שהעולם היה קורס לתוך עצמו, כך שההימור היה מושכל למדי. השתכנעו.

"מה זאת אהבה?" אנחנו כותבים על הלוח את השאלה הגדולה של ביאליק (ושל כל אדם מתחילת הציוויליזציה), והן משיבות בכתיבה על השאלה, "כשאני חושבת על אהבה, מתעורר בי..."

השיתוף אינו חופשי וקולח כבכל שיעור. זה מובן, אנחנו אומרים, הרי אהבה היא עניין שבקלות נוגע באישי ובפרטי ביותר, ואפילו בקבוצה אינטימית וקרובה כמו שלנו, אין זה עניין של מה בכך לשתף את הדברים שכתבנו. את השיחה החופשית והמרתקת שמתפתחת אנחנו אוספים באמירה משכנעת: אהבה היא נושא מורכב, סבוך, משונה, משמח, אבל עלול להיות גם כואב, מצער. בדיוק לשם כך באות לעזרתנו הפילוסופיה והספרות. הפילוסופיה עם היכולת הקרה שלה לבתר ולנתח ולנסח במילים את הכמוס שבכמוס; להגיע בדרך המחשבה אל הבנה עמוקה אפילו על נושא מן הסוג הזה. והספרות, שמאפשרת לנו להזדהות, להתנגד, לכעוס, לכאוב וכמובן – לאהוב; שמאפשרת לנו לדעת שאנחנו לא לבד במה שאנחנו מרגישות.

יוון אמרנו? מובן שנקרא עד סוף השנה את המשתה של אפלטון.

לאחר הקדמה קצרה (וחשובה) על הטקסט, על סוג "התיאטרון" שהוא מעמיד, על הרקע התרבותי והפוליטי של אתונה במאה החמישית לפנה"ס, וכמובן על ההבדל בין אהבה לארוס – אנחנו מתחילים לקרוא דווקא מהאמצע – מהנאום של אריסטופנס. זאת כמעין אקספוזיציה שמכניסה אותנו היישר אל לב הדברים, במטרה לחזור ולקרוא חלקים גדולים מהטקסט בשיעורים הבאים. אנחנו קוראים ועוצרים שוב ושוב כדי לעמוד על הסיפור של אריסטופנס; על הרעיונות המעוררים שעולים ממנו; על הטענות החשובות שהוא מבקש לטעון ביחס לארוס. בסיום אנחנו מתחילים כתיבה שתימשך עד לסיום הקריאה במשתה: כל אחת מתחילה לכתוב את הנאום שלה על אהבה וארוס – בתגובה לאריסטופנס, וכהכנה לנאומים שעוד נקרא בהמשך.

אקורד הסיום שייך (כמובן) לספפו, בשיר האהבה היפה ביותר שנכתב אי פעם (אני מוסיף שהאמירה הזו עוד תחזור פעמיים או שלוש עד סוף השנה). "נראה לי שווה לאלים/ כל איש היושב נכחך" מתחילה המשוררת לתאר את האהובה שלה, מבלי לתאר אותה כלל. איך מתארים את היופי שאין לו מילים? משווים ליפה ביותר – לאלים. אולם ספפו מגדילה לעשות. היא משווה לאלים, לא את מושא אהבתה, אלא את כל מי שישב מולה, מול אהובתה. ההתמעטות של הגוף של הדוברת עד לסיום השיר, הקמילה אל המוות כמעט, רק מגבירה עוד ועוד את האור המסנוור של האהובה, את היופי שלה (כן, יופי במובן הרחב ביותר), עד שלבסוף המשפט היפה מכולם, "אך הכול אפשר לשאת, כי..." – חותם את השיר במעין הרהור מפליג שחוצה את כל הזמנים אל האינסוף.

אהבה. כמה מוזר לדבר על אהבה בימים כאלה. כמה הכרחי. 

בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר

השבוע המשכנו לעסוק באתיקה הניקומאכית של אריסטו.

החלק הראשון של השיעור הוקדש בחלקו לחזרה מהשיעור שעבר, ובחלקו להמשך המהלך של אריסטו בנוגע למקומה של התבונה העיונית ביחס לאושר. מסתבר שאריסטו, כמו לא מעט פילוסופים, מגלה שהתכלית העליונה של האדם היא חיי העיון, ובפרט העיון הפילוסופי... לא נכנסו לעיון במה. לא דנו, למשל, במקום שאריסטו נותן לעיסוק באלוהים, ומהו האלוהים שמעסיק את אריסטו (שוב, בנסיבות הבגרות, וחבל). כן ראינו שתי נקודות תורפה ברעיון של אריסטו כפשוטו: הראשונה, הזיהוי של טוב עליון יחיד, כפתרון לבעיית הרגרסיה (או הלופ) של התכליות.

השנייה, הזיהוי של הפונקציה (הפועל) של האדם באשר הוא אדם, כפועל יחיד, להבדיל מתכליות שונות לקיומים אנושיים שונים. שמנו לב לקשר הצורני, או האנלוגי, בין אריסטו למורו - המוניזם של התכליות והדמיון לאידיאת האידיאות אצל אפלטון.

החלק השני של השיעור הוקדש לתחום התבונה המעשית לפי אריסטו ואתיקת המידות שלו. כאן התברר שאריסטו מציע שיש עוד סוג של תבונה, אבל לא ברור מה היחס בינה ובין התבונה העיונית. הגענו לשתי מסקנות, אחת, עגומה בעיניי - שלחיות חיים אתיים (במובן לא טכני) זה רק אמצעי בשביל שנוכל לקיים חיי עיון ענפים, שהם מה שיוביל לאושר. השנייה - שלחיות חיים אתיים זה מסלול נפרד של מימוש התבונה, בדרך לטוב עליון אחר. אני מעדיף את השנייה.  למדנו מהי דרך האמצע האמצעי ביחס אליי של אריסטו, ועל המקום שהוא נותן לרגשות בתוך התמונה השכלתנית שלו (גדול להפתיע). דיברנו על האופן בו מימוש המידה הטובה במובן זה, הוא רעיון של מתינות, אך גם רעיון של התבוננות עצמית. דיברנו גם על הקשר לפואטיקה של אריסטו, והאופן בו התהליך של עמידה מול טרגדיה הוא גם סוג של תהליך בו הרגשות עוברים הטמרה לתובנה. התלמידות הרגישו שזה לא רלוונטי לחייהן, ואז מורן הסבירה להן שזה רק רלוונטי לחייהן, בצורה יותר משכנעת משיכולתי לדמיין.

בזמן שזה קורה, מעבר לקיר, אחרונות המוהיקניות נבחנו במתכונת. מאתגר, במיוחד היות שאחת מהן התכוונה כבר להבריז ולא להגיע, וגם במהלך הבחינה התכוונה להגיש בחינה חצי ריקה... לבסוף שתיהן הגישו, ונגלה בקרוב מה התוצאה...