אוניברסיטת בר אילן 16.11.2025

שבוע חמישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן.

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

השבוע המשכנו את הדיון שלנו ב״מיס סאנשיין הקטנה״ ואתיקה. המשכנו באיסוף רגעים מתוך הסרט שישמשו אותנו כדי לדון בקשר בינו ובין אתיקה. במהלך הדיון בהם עלו מספר מושגים מתחום הספרות שהגדרנו בקצרה, בהם נרטיביות, הטרמה, אקספוזיציה, פונקטום וסטודיום, כולם חדשים לתלמידות. ראינו שחלק מהרגעים הובאו בגלל הסטודיום שלהם - היבט אוניברסלי של החוויה האנושית שמתגלה בהם, וחלק בגלל הפונקטום - הקשר פרטי שלפעמים אפילו לא רצינו לשתף. לאחר מכן הכיתה התחלקה לזוגות ודנו בשתי שאלות: מהי אתיקה, וכיצד הסרט קשור אליה.

ניסינו להגדיר אתיקה והצענו שהיא עוסקת בשאלות מוסריות שאין עליהן תשובה מוסכמת, ביחס לאנשים אחרים, עוסקת לא רק במקרים הספציפיים אלא בעקרונות לשיפוט מוסרי, שונה מחוק, בעלת צד נורמטיבי קשורה לעיצוב עצמי, ונדמה היה באופן אינטואיטיבי שהיא קשורה למעשים אנוכיים מול אלטרואיסטיים.

אחד הקולות הבולטים שעלה שוב ושוב היה שמוסר הוא לא דבר אובייקטיבי, אלא סובייקטיבי, כלומר, שכשאני אומר ״X לא מוסרי״ אני בעצם אומר ״X לא מוסרי לדעתי״. בעקבות זאת דנו ברלטיביזם מוסרי והצגנו את הכשל הרלטיביסטי בצורת פרדוקס.

כדי לאתגר את האינטואיציה שמוסר הוא סובייקטיבי, העליתי דוגמה מזעזעת: פדופיל שאונס ילד. נדמה היה שיש הסכמה יותר רחבה שלא צריך להוסיף לטענה שזה לא מוסרי ״לדעתי״. אבל כעת חיפשנו הצדקה לכך. 

אחת הטענות שהוצגה כהצדקה לכך שכאן אין צורך בלדעתי הייתה זו:

פדופיליה ״לא נכונה ביולוגית״ ולכן לא מוסרית.

מהטענה הזו חילצנו מבנה של סילוגיזם ובו: הנחה ראשית שכל מה ש״לא נכון ביולוגית״ לא מוסרי, הנחה משנית שפדופיליה ״לא נכונה ביולוגית״, ומסקנה שפדופיליה לא נכונה מוסרית. מבנה הטיעון תקף ולכן אנחנו יכולים להפריך אותו רק על ידי הפרכת אחת ההנחות. ההנחה הראשונה היא ״הכשל הנטורליסטי״ ודנו בו ככזה, ואכן ניתן להפריך אותה בקלות. לחילופין, על מנת להפריך את ההנחה השניה שמנו לב שעלינו להסביר למה אנחנו מתכוונים ב״לא נכון ביולוגית״? הצענו כמה הגדרות שבגדול נחלקו לשני סוגים:

• דבר לא נכון ביולוגית ⇔ לא טבעי ⇔ לא קיים בטבע

• דבר לא נכון ביולוגית ⇔ לא תורם לפונקציה הביולוגית של רבייה 

הראנו את ההפרכה בשני המקרים. כל זאת מסתכם בכך שמצד אחד יש טענות אתיות שנראות לנו אובייקטיביות, ומצד שני קשה לבסס אותן ויש עבודה (רבה) לעשות.

כמעט בסוף השיעור הגענו לאריסטו וההסבר למקור המילה אתיקה. אתיקה מגיעה מהמילה היוונית להרגל.

אתיקה אם כן, לא עוסקת רק במה מוסרי, אלא בשאלת העל - אילו חיים ראוי לחיות.

עם השאלה הזו נשוב לדון בסרט.

תהינו האם יש מקרים בהם פגיעה בחסרי ישע יכולה להיחשב פעולה אתית? התחלנו לחשוב בהקשר זה על אתיקה של מלחמה, וכן על דילמת הקרון על גרסאותיה השונות. הבטחתי שנשוב לכך מצוידים בכלים פילוסופיים לדון בצורה מפורשת ומדויקת בשאלות הללו.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

שיעור עיוני בחלקו ומשימתי לגמרי בחלקו השני.

אנחנו מתחילים בקריאת דקרט.

בשבוע שעבר הסברתי את המוטיבציות שלו ואת התחלת המהלך ועכשיו הגיע הזמן לקפוץ לבריכה (ריקה? מלאה?) של טקסט מהמאה ה-17.

אנחנו קוראים פסקה ומסבירים.

תופעה מוכרת מתרחשת. התלמידים מערבבים בין ההבנה והמשימה: להסביר מה כותב דקרט בפסקה, לבין ביקורת על התוכן.

בזהירות בזהירות אני מנסה להפריד, נותן מקום לביקורת ומנסה לשמור על הרצף.

לאחר שעה של קריאה משותפת אני נותן, לראשונה במחזור הזה, שאלת בגרות על החומר שקראו זה עתה.

ה תשובות לא רעות. יש כמובן מה לעשות: להרחיב, לעבות ולנמק טוב יותר, אבל החומר הובן אצל רוב המשתתפים וזה משמח.

אחרי ההפסקה ארני מצליח לשכנע את יעל שתדחה את השיעור על סאפפו מלסבוב בשבוע ואנחנו נותנים משימה מעניינת (אותנו, לפחות 😊 ). מאחר שסיימנו בשבוע שעבר לקרא את הקטעים שלנו על חזרתו של אודיסאוס, אנחנו מבקשים מהתלמידים, בזוגות, ליצור דיאלוג דמיוני בין אודיסאוס לבין דקרט.

ואז, איך לא, להציג אותו בפני הכיתה.

חמישה צוותים מעזים להציג.

וחגיגה.

כייף לשמוע מה הם חושבים על אודיסאוס (אוהדים) ועל דקרט (פרנואיד? יושב על כורסה ומדבר על העולם?) ועוד. אבל הדיאלוגים ממש כיפיים ומערבבים התייחסויות קרטזיות להרפתקאות עם סירנות ועוד.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

היום היינו חדורי מטרה. רצינו להספיק לקרוא את כל פרק ו של מסכת על טבע האדם, מתוך כוונה להגיע אל השיעור הבא כשאנחנו מוכנים לחלקו האחרון של הספר. לכן, בשונה מהרגלנו, לא פתחנו במשימת כתיבה.

על הלוח שחזרנו יחד מספר עקרונות בסיסיים: הנחת היסוד של יום, לפיה הוא כותב אך ורק על מה שמתבסס על הניסיון, כלומר על נתוני החושים, ושאיפתו להוכיח (בפרק הנוכחי) כי קיומו של עצמי בעל זהות המשכית הוא אשליה. 

אחד הדברים שאני הכי אוהב ב"מסכת על טבע האדם", הוא כי ככל שהטקסט מתקדם, כך הוא נהיה טוב יותר. עכשיו, כשאנחנו בחלקיו האחרונים, התכונה הזו בולטת. הטקסט עתיר דוגמאות (הספינה, החומר, עץ האלון, הכנסייה, הילד, הנהר!) ועמוס במילים. הייתי לדעת באיזה ניגון לקרוא אותו, כדי שנצליח להתעכב על העיקר ולדלג על התפל.

לעתים יום מדגיש את המשפט הלא נכון, לעתים הוא מכריז שהנה מגיע החלק החשוב של הפרק, כשדווקא המשפט הקודם היה החשוב מכולם. לכן בשיעור זה הקראתי את הטקסט בעצמי, על אף ההנאה המשותפת שחווינו בשיעורים הקודמים, בהם התלמידות התחלקו בהקראה.

הטקסט נקרא בתנופה הולכת וגוברת. יום מוביל אותנו לאורך הדוגמאות אל מסקנה ההולכת ומתגבשת (העצמי הוא רק צרור של תפיסות) ובמקביל אליה נדמה היה שהתלמידות מגבשות את השקפותיהן על תוכן הדברים.

שיא השיאים הוא ההכרזה של יום, לפיה לא ניתן להמשיך ולהתווכח על שאלת קיומו של העצמי, מאחר ודיון כזה יהיה דיון לשוני, חסר מושאים במציאות החומרית, ולחלוטין חסר תועלת. 

לפתע התברר כי הכיתה מתחלקת לשניים: אלו המניחים כי בדברים אלה יום מצהיר על כשלונו להוכיח את היעדר קיומו של העצמי, ואלו החושבים כי יום הצליח להוכיח את שהניח מראש: שכל הוויכוחים המטפיזיים על כל מיני מילים שלא קיימות במציאות (סיבה ותוצאה, נשמה, אנרגיה או זהות), הם עקרים מיסודם.

זה היה רגע של אושר עבורי. אני אוהב דרמה. התלמידות חיכו להכרעה, ואילו אני הבטחתי הכרעה רק בשבוע הבא: פסגת כתיבתו של יום, אחרית הדבר לספר. שמחתי על הקריאה הרגשית והסוערת של טקסט שיכול היה להרגיש יבש, עמוס מדי, בלתי מובן, המסתיים בהיעדר הכרעה.

חציו השני של השיעור היה מרגש לא פחות.

הפעם פתחנו במשימת כתיבה: "מה היא אהבה (?)". התלמידות כתבו בחדווה רבה. התשובות נעו בין כתיבה לירית לבין דיונים באופן שבו האהבה מסרבת להגדרה מילולית.

השיעור של היום יעסוק בביאליק וב"הכניסיני תחת כנפך", אך למעשה מדובר בשיעור ראשון מתוך סדרת שיעורים שירכיבו מסע בשירה העברית. שירת התחייה, וביאליק כמייצגה, היא התחנה הראשונה שלנו.

קראנו את השיר קריאה שהתבררה כמרגשת מאד. ראשית, אלו מאיתנו שהחלו את הקריאה מתוך ריחוק מביאליק - רתיעה מהיותו "המשורר הלאומי" ומשיריו המהווים "חומר לבחינות בגרות", מצאנו את עצמנו מתקרבים אליו, אוהבים אותו ועצובים עמו. היתה תחושה בחדר, לפיה השתחררנו באופן קולקטיבי מהדעות הקדומות ומהמטען הרגשי המלווה את שמו.

שנית, הקריאה של יפעל עצרה בסופה של כל שורה בודדת. גם כאשר ידענו כי התשובה נמצאת בשורה הבאה בשיר, עדיין הצלחנו להשהות את התשובה ולדון בעצם השאלה שמעלה השורה הראשונה. כך עשינו לאורך השיר, באופן שהרחיב והעמיק את משמעותו.

משהו בשיר הזה, מוכר ככל שיהיה – עד היותו כמעט מובן מאליו – נגלה מחדש כמרגש כל כך, אינטימי כל כך, עצוב ונפלא (כמו שיפעל אוהב).

אפשר לסכם ולומר שיצאנו היום בתחושה של מלאות ושל סיפוק רב, הן מהמתרחש והן ממה שעוד עתיד לבוא בשיעורים הקרובים. עברנו את תחילת השנה, ואנחנו כבר בעיצומו של מסע מופלא.