אוניברסיטת בר אילן 24.05.2026

שבוע 28 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

קראנו מהכתיבה המסאית של התלמידים (שהגיעו) ולאחר מכן סיימנו עם קאנט.

בחלק הראשון התלמידים קראו את המסות. זו הייתה חוויה טובה עבורנו, ונדמה לי שגם עבור התלמידים. שניים - מיג וגלי עשו מהלך שלם של כתיבה, והיתר הציגו את התהליך היכן שהוא נמצא - מי שיש לו טקסט חלקי ומי שממש רק פתיחה. המהלכים השלמים היו יפים ומרשימים. 

גלי כתבה על בדידות וחברות בגילוי ובפתיחות, בטקסט שהוא מצד אחד כמו כרוניקה של אירועים המתוארים בצורה ״יבשה״ על אף שהיו יכולים להיות סוחטי דמעות, ומצד שני מביע דבר שחי בכותבת, כמו שמורן היטיבה לתאר. האי-נחת סביב הנושא עוברת ומרתקת אותנו השומעים.

מיג כתב על הסיפור שלו עם נינג׳ה ישראל (שהוביל אותו למסלול חיים שסובב טיפוס), ובעצם על התחושה שלו שאין לו סיפור. שידכתי לו את הפילוסוף נואל קרול שעוסק בסיפורים מתוך מחשבה שהוא ייעזר בו במהלך אחד, אך לשמחתי הוא עשה מהלך פילוסופי מרשים ואחר ממה שציפיתי - מהלך דרכו הוא שב להתבונן בעצמו ומצא שהוא לא חסר סיפור כפי שחשב בתחילה. לנו כשומעים הייתה ממש תחושה שהכתיבה, כמו גם הגישה לטקסט הפילוסופי, הייתה כלי לטרנספורמציה של תפיסה. זה הלחם והחמאה שלנו, ובכל זאת כמה לא מובן מאליו ויפה כשזה קורה.

המהלך לא הושלם עם כולם, ויש במידת מה תחושת החמצה (לי לפחות). מנגד, אנחנו מקווים שנוכל לשוב לכתיבה המסאית בשלב מאוחר יותר, כך שכל הכיתה תוכל לעבור מהלכים יפים כמו אלה שגלי ומיג עברו. עם זאת, כן היה מוצלח שהגענו לרגע בו אספנו מה שיש, וקראנו ביחד.

בחלק השני של השיעור סיימנו עם קאנט. מודה שהיה מעט מעצבן: התלמידים היו אמורים להשלים בבית צפייה במשהו שצפינו בו בכיתה (מי שלא נכח, כלומר, כל מי שהגיע היום) ולחשוב על שתי שאלות לקראת השיעור. אף אחד לא השלים את הצפייה. תלמידה אחת ביקשה מהצ׳אט לסכם עבורה את הסדרה כפי שהודתה, ולעניות דעתי גם לענות עבורה על השאלות שנוגעות לאתיקה של קאנט - כפי שלא הודתה. אם זו לא אירוניה אני לא יודע מה כן. יש המון סיבות לא להגיע למשימה, ובכל זאת זה מתסכל.

המשכנו את השיעור אחרי סיכום קצר של המתואר בפרק של ״ועוזריהם״ ורקע היסטורי לגבי הקאפו ומשפטי הקאפו. השיעור היה מעניין וניסינו לעמוד על היחס בין שלושת העמדות שלמדנו עד כה - של אריסטו, מיל וקאנט - לגבי שאלת שיתוף הפעולה. 

ראינו שהעמדה של אריסטו על הדואליות שבין אתיקת מידות ותוצאתנות מציגה תובנות ״מלוכלכות״ - עמדות מתנגשות, נימוקים סותרים, ובאופן כללי בלאגן. במובן זה אולי היא אתיקה שנאמנה דווקא לבלאגן האתי של היום-יום. עברנו לדון בשאלת עונש המוות והיחס של קאנט אליה. גם כאן ראינו כיצד תחת ניסוח החוק הכללי של הצו הקטגורי אנחנו יכולים למצוא נימוקים מוסריים סותרים בעד ונגד העונש (קאנט עצמו, תחת נסיבות מסוימות, היה בעד).  

לבסוף דנו בסוגיית היחס לאדם כתכלית. אורן אמר שזו בעיה כי אנחנו לא יכולים להיות בתוך המוח של מישהו אחר, אנחנו לא יכולים לדעת שהוא כמונו, וכמו ילד שנבוך אחרי שחשף משהו עמוק מידי מיד הוסיף בדיחה. לא רצינו לתת לתובנה העמוקה הזו לחמוק. (כמעט) בלי רקע או הכשרה פילוסופית הוא ניסח את בעיית היחס לאחר כאתיקה - בעיה שהפכה מרכזית בפילוסופיה הקונטיננטלית במאה ה-20. ניסינו להבין כיצד אנחנו יכולים לעשות זאת - להתייחס לאחרים כתכליות, ומה הקשר לניצול, ולניצול הדדי. אז היינו כבר עייפים מאוד והלכנו הביתה.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

מתחילים לסיים.

שיעור פילוסופיה מהאחרונים השנה ואנחנו מדברים על האתיקה של אריסטו.

אבל, כרגיל, מתחילים בללמוד אותה בלי להזכיר את שמה ואת שם ההוגה. אנחנו מתחילים בבניה עצמית שלנו את המהלך.

ומתחילים במושג פוטנציאל.

מה זה בכלל?

מה זה שיש למישהו או למשהו פוטנציאל.

מה זה אומר.

מה יש לו ומה אין לו?

האם יש לכל אפרוח פוטנציאל להפוך בעתיד לפיל? לתרנגול?

האם היה יכול להיות לי בזמן מדומיין פוטנציאל להפוך לרוצח?

אנחנו מנתחים ומנתחים וביעף עוברת כמעט שעה.

שעה נוספת תוקדש למהלך של אריסטו והפעם בשמו המלא ותוך הגדרת המושגים שלו.

התלמידים משתתפים ומתעניינים.

אחר כך אנחנו מסיימים את המסות להשנה: התרגיל הוא לכתוב על הנושא הנבחר של כל אחד לאור מקבת; הטקסט שליווה אותנו בחודש האחרון.

שיעור הבא, כמעט אחרון מתוכנן להתקיים בקניון איילון וישלב משימה מעקב וניתוח אחרי חפצים (בנימין ופרויקט הפסאז'ים), חברת הקניות, מושג ההמון וביקורת עליו ועוד ועוד.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

המפגש הזה מרגש במיוחד. הוא הראשון שאחרי הבגרות, ולמעשה מה שנותר לנו הוא שני מפגשים שאותם נקדיש בעיקר לפרידה ולאירוע הסיום (ב-7/6), ואת אירוע הסיום עצמו כמובן. אנחנו מספרים על כך שאנחנו מתכננים מפגש נוסף – שהיה מתוכנן בתחילת השנה – ב-14 ביוני. מפגש שיהיה פשוט שיעור. התלמידות אוהבות את הרעיון. להיפרד ואז להיפגש שוב. יש תחושה שהאפשרות הזו מהווה לכולנו הקלה מכובד הפרידה הממשמשת ובאה.

בתחילת המפגש, כמובטח, אנחנו מעניקים לתלמידות את ציוני הבגרות ואת הציון הסופי על פתקיות מהודרות (ומסבירים שלא ניתן להחזיר את טופס הבחינה). עוד לפני כן, אני שואל, כיוצא ידי חובה, מה היו התחושות לאחר הבחינה. לאחר תגובה אחת, אני מעוניין להמשיך לחלוקת הציונים כדי להתקדם הלאה, אל המפגש, אבל אמנון  עוצר אותי – "שאלתָ שאלה, תן להן לדבר". מזל. עלמה אומרת שהמבחן היה מאתגר עבורה (הציון שלה היה דווקא גבוה במיוחד). שבניגוד לכל בחינת בגרות שהייתה לה עד כה, בבחינה הזו היא ממש הייתה צריכה לחשוב ולא רק להוציא את החומר שהיא למדה. האמירה הזו מפתיעה אותי ומשמחת אותנו. אין לנו חיבה גדולה לפורמט הזה של בחינת הבגרות, אז נחמד לדעת שבכל זאת משהו שם עבד.

אנחנו עוברים לדבר הבא. אני מבקש לכתוב 3–5 משפטים שמתחילים במילים, "עד שהגעתי לדרך רוח, לא ידעתי ש...". האווירה עליזה במיוחד, כמעט משועשעת, ואמנון מספר שהוא בילה את סוף השבוע בקריאת כל הסיכומים של כיתה י'. כשאנחנו מפנים בכל זאת את הזמן לכתיבה, אנחנו מגלים שלא כל כך קל לכתוב את המשפטים האלה. נועם אומרת שברור שההקשר של הסיום הוא הקושי, ושאם היינו כותבים את התרגיל הזה לפני חצי שנה הוא היה שונה לגמרי. דרך השיתופים שחלקם משעשעים ("...לא ידעתי שהליכה על כביש 4 החסום מגהה לבר אילן לוקחת 40 דקות") וחלקם רציניים ומרגשים – אנחנו פותחים את השאלה הגדולה הזו, איך להיפרד, איך לסיים, איך להשלים מסע. אנחנו מדברים על הצורך לדייק, לומר את המילים הנכונות ביותר. אני מדבר בשבח האנקדוטה, ואנחנו מדברים על הכוח הסימבולי והפואטי שלה. בהמשך למאמר היפה של ננה ודנה, אנחנו מדברים על קלישאות ועל פאתוס.

לפני ההפסקה אנחנו מתחילים להוריד את הדברים לקרקע. מדברים על האירוע עצמו, על המבנה שלו. בוחנים ביחד את האפשרויות שלנו. אחרי ההפסקה הדברים עולים על הלוח, וצוותי עבודה מתחילים לקום ולעבוד. במילותיו של המספר בפונס הזכרן (עם שינויים מחויבים), "אני מגיע כעת לנקודה הקשה ביותר בסיפורי. הסיפור הזה (מוטב שהקורא יידע זאת כבר עכשיו) אין עניינו אלא אותה שיחה מתמשכת בת שלוש שנים. לא אנסה לשחזר את מילותיו, שכבר אבדו לבלי שוב. אני מעדיף לסכם בנאמנות את הדברים הרבים שאמרו התלמידות. הדיבור העקיף לוקה בריחוק ובחולשה; ברור לי שאני מקריב את עוצמתו של סיפורי; יעלו נא קוראיי בדמיונם את המשפטים המקוטעים שהממונו אותו ערב." במילים אחרות, ברשותכם לא נסגיר את התכנים שתפגשו בעוד שבועיים, את הרעיונות שהחלו לקרום עור וגידים. לקראת 20:15, הצלחנו לסיים ולהיפרד, אולי רק מתוך הידיעה שניפגש שוב בשבוע הבא.