אוניברסיטת חיפה 04.05.2026

שבוע 25 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

אופנים של יחס לזהות עמדו בבסיס השיעור שלנו, והתחלנו עם תרגיל כתיבה בשלושה שלבים (שהגתה ליאת קפלן): 1. כתיבת טקסט שמתחיל במשפט - "צלצול בדלת. אני מביט.ה בעינית. זר עומד מאחורי הדלת". 2. "רגע... אני מזהה את הזר. הוא מישהו מוכר..." 3. וטקסט שמתחיל במשפט - "יש איש זר בבית" ומסתיים במשפט "והזר הזה הוא אני". נעה יצרה עלילה שתחילתה בתעלומה בלשית והמשכה במסע פנימי (סוכן FBI מגיע אל ביתה כדי לחפש אחר האקס הנעדר שלה, הוא מוכר לה כי היא עצמה עבדה ב FBI עד שפוטרה, וכשהוא מספר לה את כל מה שיכלה בעצמה לדעת, היא מבינה שכל זה התרחש בתוכה). סלין יצרה דמות של זר שמבקש עזרה, וכשהיא מארחת אותו הוא שקט וסגור, מקשיב למוזיקה, והוא תמיד יודע לחזור ולהתמודד, עד שהוא מתגלה מולה במראה). עומר יצר סיפור מתגלגל שבמסגרתו "העיניים הן האיבר היחיד שברשותי כרגע".

אח"כ צפינו בסרט התיעודי "לאה גולדברג בחמישה בתים" וניסינו להתחקות אחר הזהות והפרסונות השונות של המשוררת (דודה של שומיש, טרגית, אגבית, מרצה נערצת...) כפי שעולות מהראיונות ומכתיבתה. ריאד אמר שהדבר שהכי בלט לו הוא הבדידות שלה - גם ביחס לחבורת "יחדיו" וגם ביחס לסוף חייה. הקשבנו שוב לשיר "ימים לבנים", שמשפט מתוכו "לבבי התרגל אל עצמו" הוא המניע למסתו של שמעון אדף "וריאציות גולדברג", שקראנו חלקים מתוכה. איילת אמרה שהביקורת שהוטחה בה על כתיבה נשית לא מנותקת מהמציאות כי אלו הנושאים שעליהם כתבה, והתעכבנו בעיקר על ההבדלים שאדף מציין ביחס לתפיסת הזהות בשיריה - שהיא זהות לכידה - לעומת דליה רביקוביץ (בשירים של שתיהן על סינדרלה ובאופן שבו רביקוביץ מחליפה זהויות ב"כישופים") וליונה וולך (על הזהות המתפרקת בשיריה), וגם בהשוואה לנתן אלתרמן בשירו "פגישה לאין קץ". הצירוף "פתאומית לעד" עורר ויכוח, אם יש ברייה כזאת שיכולה להחזיק את שני הקצוות המנוגדים האלה.

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

המשכנו לעבוד על עבודות החקר - הלכנו לספריה, חידדנו את המטלות שלנו והתמקדנו בתחילת הכתיבה של העבודה עצמה. השעות האלו בספריה הן יקרות ערך, ומאפשרות לתלמידים.ות מגוון ועושר בחירה של היצירות הפילוסופיות והספרותיות.

בחצי השני של השיעור קראנו את הסיפור המצמרר "ההגרלה" מאת שירלי ג'קסון.

ראינו כיצד אירוע תמים לכאורה מקבל פנים מרושעות ושטניות כמעט כבדרך אגב.

התלמידים היו מרותקים למהלך ההדרגתי של העלילה עד להפתעה הנוראית בסוף.

סיימנו את השיעור בהמשך החקירה שלנו את האקזיסטנציאליזם. עזבנו את סארטר והתחלנו לקרוא את "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי. הסתכלנו על דמות של סיזיפוס וניתחנו את ההתחלה המסקרנת של הסיפור.

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

בחצי הראשון של השיעור המשכנו (איתי, עדי) לעסוק במחזה "בדלתיים סגורות". חזרנו לקטע הקריאה שאיתו סיימנו בשבוע שעבר, מתוך "הקומדיה האלוהית", וניסינו לאפיין את הגיהינום כפי שמופיע בכתובת שעל השער. התלמידים הצביעו על הרשמיות שבטקסט, על נוכחותו של האל שמוצג כיוצר של הגיהינום במסגרת הצדק הקוסמי, ועל עצם העובדה שישנה הכרזה שהמקום הזה הוא הגיהינום. ניסינו להשוות בין המאפיינים האלו לבין המצב שסארטר מתאר במחזה. בעת הקריאה במחזה התעכבנו על האזכורים הרבים שיש בו לראייה, מבט, השתקפות, ועל הקשר הישיר שבין הסצנות האלו לבין הפילוסופיה של סארטר. עצרנו עם ההתמקדות בתיאטרון עצמו, כמדיום שבו הרעיון הפילוסופי של נוכחות יחד בא לידי ביטוי באופן מוחשי, ועם זה נמשיך בשיעור הבא.

פתחתי במעבר משותף עם התלמידים על דף השאלות משבוע שעבר. לאחר מכן ערכנו סבב עדכון ביחס להתקדמות כתיבת עבודת החקר. את הזמן שנותר הקדשנו לעבודה עצמית של התלמידים על עבודת החקר.

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

איך ככה… חיכיתי כל כך למפגש פרונטאלי, ורצו הגורל, המלחמה והשקר של הפסקת האש, שבאתי גמורה מעייפות, שהרי עדיין הלילות לא שקטים ואין שינה רצופה על הגבול, הגעתי מחוקה וכבדה לשיעור האפלטון שכה ציפיתי להמשיך אותו כבר. לא זו בלבד, עוד מצאתי כיתה של מעט תלמידות, עייפות, מי מהן שטרחו להגיע כי היתה לכולם היום בגרות, ועוד הכבידה עלי ההבנה שהאדי, אברהים ורימה לא יגיעו, ולא בא לי שיחמיצו את שיעור הפואנטה על אפלטון. עומדת עם עיניים כבדות מול כיתה של עייפים הלוקה בחסר, ואיך אעשה את השיעור על אפלטון? אז עלי ואני סיכמנו שנאלתר משהו קליל יותר, ועלי בא עם רעיון פשוט נהדר, שנצפה בסרט אילם קצר בבימויו של זיאד בכרי  "דייג המלח" (The Salt Fisherman). ומשם החלטנו לזרום ולנהל את השיעור בכיוון שירגיש לנו. נתנו לתלמידות לצפות בסרט. הסרט מציג את  שגרת יומו המונוטונית, האיטית, הסיזיפית, הבודדה והשותקת של דייג זקן היוצא מדי יום אל הים, למרות שרשתותיו חוזרות ריקות פעם אחר פעם. לקראת סוף הסרט, מגיע אדם ואומר לו כי ניסיונותיו הם לשווא, הים הזה מלוח ואין בו דגים. לאחר יום ללא יציאתו של הדייג מהבית, הדייג ממשיך לאת שגרתו ויוצא שוב לדוג. את האסתטיקה, הפואטיקה ומלוא המשמעויות של הסרט צריך פשוט לראות, אלו 17 דקות, מוזמנות והנה הלינק: https://youtu.be/fYTlKvSrihw?si=ZSFBXZ89L0HgOI7w 

לעניין השיעור, ברור שהיה בכך מן ההתעללות, לתת לנערות בנות תקופתנו לצפות בסרט כה איטי, מונוטוני ללא מילים. ברור גם שעשינו זאת בכל זאת בסקרנות ועקבנו אחרי תגובתן. הן זזו באי נוחות, ברחו מדי פעם לטלפונים, צחקו במבוכה, חיכו שיגמר, לא הבינו מה נחת עליהן. וטוב שכך, בשביל זה אנחנו כאן… 

בתום הסרט הקצר ואולי הארוך ביותר בחוויה שלהן, פרצנו לתחושת ההקלה שלהן שהנה נגמר הסרט, ומיד הן התבקשו לפני הכל להוציא דף ולכתוב "שני שדברים שאני יכולה ללמוד מהאיש שראיתי בסרט". ועל אף הציניות והגיחוך, הן הוציאו דפים, וכמו שהכיתה הזו יודעת, כתבו באריכות ובפיוטיות שתכלס הן כלל לא נדרשו אליהן. בקשנו שפשוט יציינו שני דברים שהן יכולות ללמוד. הן כתבו פסקה שתיים שלוש, המתארות את הסרט, את נחישותו של הדייג ומה התרחש שם… ובתוך זה גם ענו על השאלה. לפני שהקריאו את התשובות, שאלנו אותן איך הן הרגישו פיסית מה התחושות שהצפייה בסרט גרמה להן. הן ענו שזה היה מעייף, הן חשו עצבנות, הן חיכו שהוא ידבר, וזה לא קרה, כל הזמן דריכות וציפייה שידבר. חוסר סבלנות. עצבים. 

ואז הקריאו: חנין כתבה (אני מסכמת כמובן, היא כתבה באריכות): סבלנות, הבחירה שלא להרים ידיים בנוגע לדברים שנרצה להגשים. לא לאבד אמונה כשמשהו נראה בלתי אפשרי, התמדה. זיזי כתבה: הוא למד אותי ששגרה יוצרת משמעות, שבדידות, שלווה ושקט לפעמים חשובים לצורך חשיבה על הנפש שלנו, על עצמנו ועל חיינו, ומאפשרים להאזין לקולות הלב והשכל. ("תראו את זותי!!" אהובה שלי ממש, אבל הטלתי ספק במה שהצליחה לספוג עם חוסר הסבלנות שהיא הפגינה וכל הצחוק והדיבורים באמצע). פיירוז כתבה: לא לאבד תקווה, התחייבות למה שמאמינים בו. ריטאג' כתבה: סבלנות, לשהות ולחכות גם כאשר אנו חווים נסיונות שכושלים. אנג'ל כתבה: תקווה, לאחוז בתקווה גם אם יש רק גרגר ממנה. ללכת אחרי הרגש, גם אם זה מנוגד למה שכל האחרים חושבים, לקוות ולהמשיך לנסות, יש כבוד לניסיון ולא להרמת ידיים. הן גם דיברו על השגת מטרות. בקיצור מהממות. ולפני ששלחנו אותן להפסקה, זרקתי להן שאלות למחשבה ולא לדיון, האם הן באמת חושבות שהוא האמין שהוא ישיג מטרה? שהוא נחוש להשיג מטרה? האם הוא שם מתוך תקווה? האם הן באמת חושבות שהוא בהכרח שם כי מקווה להשיג תוצאה כלשהי? יצאנו להפסקה. 

אחרי ההפסקה זיזי שאלה נו אז למה ראינו את הסרט מה המשמעות שלו? ובקשנו שיחכו עם זה. הן קבלו שוב משימה. לכתוב סצנה קצרה משגרת חייהן, כסרט אילם. לתאר סצנה כלשהי כתסריט לסרט אילם. ונתנו דוגמא. למשל, אם נתאר סיטואציה בכיתה, אז עלי נכנס, זיזי אוחזת בטלפון, יעל ניגשת ולוקחת את הטלפון ומניחה על שולחן אחר. יש דיבור בין עלי ליעל, אבל לא יודעים מהו, רק רואים שהם משוחחים. וכולי… הן כתבו. ואז התחלנו להקריא. זיזי כתבה את המשימה למופת, באופן סיזיפי ומעייף כפי שיש לעשות. זיזי נכנסת הביתה מדליקה את הדוד פותחת את המיקרו מניחה כוס שוקו, סוגרת את המיקרו, מסובבת כפתור וכולי… חצי שעה בחייה בה היא מגיעה הביתה מחממת משקה, מתקלחת נשכבת על המיטה. תיארה מצוין את מה שהתבקשה, רק שאלתי אחר כך אם הפלאפון לא נמצא בכלל בסיטואציה, אמרה שלא, רק מפעיל מוזיקה, אז אמרתי שהיתה צריכה לתאר "זיזי לוחצת על הפלאפון, ושמה אזניות " וכולי… אחר כך פיירוז הקריאה קטע מאוד יפה, סיפור אך לא כתסריט, עצרתי אותה ושאלתי אם תוכל לכתוב לשיעור הבא את הדבר היפה הזה אבל כתסריט אילם, כי את המחשבות והרעיונות היפים שמבוטאים בכתיבתה לא רואים במעשים בסרט. "פיירוז שוכבת על מיטתה ושואלת, האם היום…. " זה רק פיירוז שוכבת במיטתה. זו הפעולה שרואים. פיירוז הראתה הבנה ואמרה שתעשה זאת. אחריה חנין התחילה להקריא סיפור מפורט ואסתטי, ועצרתי אותה אחרי כברת דרך, ואמרתי שזה מאוד יפה, אבל זה סיפור ולא תסריט של סרט אילם. היא כותבת התלבטויות שלה, מחשבות שאין אפשרות לראות בסרט אילם. אנו לא רואים את רוב מה שהיא מתארת כאן, היא כותבת  "עוזרת לאמא שלה" בעוד שהיא צריכה לכתוב "אישה מבוגרת נכנסת, וחנין מחבקת אותה, משוחחת איתה, לוקחת את המטאטא ומתחילה לטאטא את הבית" חנין לקחה את ההערה קצת בכבדות, וטענה שהיא לא סיימה להקריא והבעתי הבנה, אבל אמרתי שהיא לא ענתה על השאלה, ושאנו מאוד אוהבים את הכתיבה היצירתית שלה, אבל המשימה לא היתה לכתוב סיפור, ויש סיבה שנתנו להם את המשימה הזו. היא טענה שלא בא לה לכתוב סרט אילם, זה משעמם. הבענו הבנה, אבל אמרנו עדיין שבשיעור הבא, היא תתבקש לכתוב מחדש את אותה סצנה בטכניקה אחרת.

טוב התבעסו עליי, אבל זה היה חשוב בעיני, שילמדו לענות על שאלה ולא לעשות רק מה שבא להן, שילמדו להתנסות במשהו חדש ולצאת מהאוטומט שלהן. אבל מעבר לכך, אני רוצה שרגע יעצרו לתאר את פעולות היומיום שלהן, יסתכלו באופן אומנותי ואולי גם שכלתני על השגרה שלהן. מקווה שבשיעור הבא נצליח להמשיך להוציא מכך את מה שהסרט הזה ומשימת הכתיבה יכולים לאפשר לנו לראות, לחוות ולחשוב.