אוניברסיטת חיפה 02.02.2026

שבוע 15 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

אתמול, לאחר שינוי קל בתכניות, עשינו שיעור שנושאו המרכזי היה הזרם הפנומנולוגי. הרעיון (שגם הובהר לתלמידות) הוא שאנחנו לא סתם בשיעור פילוסופיה, אלא שהפילוסופיה היא חלק בלתי נפרד ממהלך הכתיבה המסאית, וההזרה הפנומנולוגית, כמו גם השאלה המהותית "מה זה X" יכולות לשרת אותנו מאוד בכתיבת המסה, ובפרט בהרחבת החלק ה"מהרהר" שבה.    

פתחנו את השיעור בחזרה לפרגמנט האהוב של תאלס "הכל מים". שאלנו שוב מדוע טוען אריסטו שאמירה זו של תאלס היא פתיחתה של מסורת הפילוסופיה המערבית. הופתעתי עד כמה תשובותיהן של התלמידות קלעו לפרשנויות המקובלות: אנה שטענה שזו בכלל לא בהכרח טענה פילוסופית (בל נשכח שישנו גם הפרגמט "הכל מלא אלים"), יערה שאמרה שמדובר בהסתכלות על הדברים שחורגת מההבנה היומיומית שלנו (וכך מבלי לדעת התקרבה מאוד לנושא השיעור שלנו), ליהי שאמרה שמדובר בנסיון לתת הסבר של מהות, וגם הסבר של כוליות. 

דיברנו על פרשנויות שונות לפרגמנט של תאלס, לא יכולתי להתאפק ונתתי עוד קצת על תלמידיו של תאלס, האסכולה המילטית, והמענים שלהם לטענתו של תאלס. 

עשינו קפיצה קטנה לדיאלוגים הסוקרטיים (המוקדמים) של אפלטון, שם השאלה "מה הוא X" מובילה תמיד את הטקסט - למבוי סתום (אפוריה). 

המשכנו לתרגיל קצר ומשעשע - כתיבה בזוגות כשכל אחד כותב שאלה מהתבנית "מה זה ___?", מסתיר אותה, ונותן לשני לענות בתבנית "זה ___". כמה זיווגים יפים:

מה זה עפרון? זה כמו סיפור אינסופי; מה זה קרקע? ההרגשה שאני יודעת משהו; מה זה מוות? זה זמן; מה זה חיים? פרדוקס אחד גדול.

אז עברנו לכתיבת רצף קצרה, בה כל דקה וחצי הוספתי תחילת משפט ממנה עליהם היה להמשיך: "כשאני לבד.... ואז פתאום.... ובכל זאת...."

ואז כתיבה של 10 דקות שמובלת על ידי השאלה "מהי בדידות?"

כמה משפטים נורא יפים שיצאו: "גם עצמי לא נמצא איתי" (עומר), "כשהמילה מופיעה בפניי אני רואה אותה בכחול" (רוני), "אדם חי ומת בתודעה של עצמו" (יערה). 

אחרי ההפסקה נכנסו ל"מבוא לפנומנולוגיה", אחרי שעברנו (בקושי מה) את הזעזוע מכך שהיידגר (הנאצי) היה תלמיד של הוסרל (היהודי) ואף הקדיש לו את ספרו "הוויה וזמן", התחלנו לדבר על כמה מושגי יסוד בפנומנולוגיה של הוסרל. יצאנו מתוך הקשר שלה ל"פנומנה" הקאנטיאני עליו דיברנו בשבועות הקודמים ואז הצגנו את המושגים של תודעה אינטנציונאלית (הרעיון שכל תודעה היא תמיד תודעה של משהו, כלומר שמכוונת כלפי אובייקט), של הצמצום וה"שימה בסוגריים" שהוסרל מבקש מאיתנו לעשות, של האפוכה (השהיית השיפוט) שנובע מהרדוקציה, ואת הרעיון של לתת לאובייקט להתגלות בפנינו ללא שיפוט מקדים.

לסיום, דיברנו בקיצור רב על הרעיון ההידגריאני של לעשות פנומנולוגיה ל"הוויה", וניסינו להבין מה זה בכלל אומר מתוך ההבדל (ההבדל האונטולוגי) בין "היות בקבוק" ל"היות אדם".

כל זה כדי שבהמשך נוכל להתחיל לקרוא בלוינס שיוביל אותנו מתוך הקיום הבודד והמונולוגי לקיום אתי שמקבל לתוכו אחרות, כלומר קיום דיאלוגי. 

היה מאתגר, היה מרתק והיה כיף ברמות. 

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

ביום שני הקדשנו את המפגש לעבודה על עבודות החקר של הלומדים. פתחתי בתפזורת הערות על כיצד בונים מהלך ביקורתי בפילוסופיה. דיברנו על ממה מורכב טיעון, כיצד מפרקים אותו להנחות ומסקנה, וכיצד תוקפים או מאששים אותו. לאחר מכן חזרנו על הדגמת מהלך אינטגרטיבי של קריאה בטקסט פילוסופי וספרותי, והשתמשנו ברופא וגרושתו ובעיית הסיבתיות והאינדוקציה של יום. דיברנו על התעתועים של התבונה והמסקנות האמפיריות השגויות ששכלו של הרופא קבעו ובדקנו כיצד לפי יום כל הנ"ל יכלו להימנע או לסגת. בשיעור השני צעדנו לספריה, הורינו לתלמידים מבעוד מועד להביא מחשבים ניידים, והתחלנו לייעץ ולכוון לגבי טקסטים לעבודות המחקר. היה מעשיר ובעיקר חשוב! בשבוע הבא נשוב ללמוד טקסטים כהרגלנו :)

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

(קובי) התחלנו את הפגישה בהקרנת קטע מסדרה תיעודית החומרים שמהם עשויה האהבה, שנעשתה ע"י ארי פולמן. המטרה הייתה להמחיש את הפער בין האופן בו המדע מתאר תופעות לעומת הספרות, הפילוסופיה, השירה. האופן בו למרות שהמדע מדייק מבחינת טענת האמת שלו נותר פער שהוא לא יכול למלא מבחינת החוויה הסובייקטיבית. קיימנו דיון בנושא, כולל השלכות לכיוון של מגבלות ה-AI וחוסר יכולתו לייצר תודעה ממשית, חוויה פנימית שיש לבני אדם (מה שפילוסופים מכנים qualia).

לאחר מכן הודעתי לתלמידים שקיים חסר גדול מבחינתי באופן שבו אחרי כל הדיונים שלנו הם לא ממש משלבים מושגים פילוסופים באופן שהוא אינטגרלי לשיחה ולכן בשיעורים הקרובים אני אעמיד רשימת מושגים פילוסופיים שהם יצטרכו להסביר בכוחות עצמם ולהראות שילוב שלהם במשפט שהם בוחרים. ציינתי שאנו חושבים במילים ובמושגים וככל שרשת המילים שלנו מורכבת יותר כך גדלה היכולת שלנו לייצר מבט מורכב על המציאות, מתוך שימוש במילים אלו. הוספתי כי, לדעתי, תינוקות חסרים מילים ולכן היכולת שלהם לחשוב למעשה לא קיימת ולכל היותר אפשר לדבר על תחושות או אינסטינקטים אצלם. הדבר גרם לסערה והתנגדות (בעיקר מצד תמר), נדמה שהקשר ההדוק בין שפה למחשבה , לתיאור של מציאות ואף לעיצוב שלה מערער על תפיסת העולם הרגילה שלנו. לאחר הדיון הצגתי את המושגים שאותם ארצה שיתייחסו לאחר מכן (רציונליזם, אמפיריציזם, אידאליזם, רושם, מושג, המהפכה הקופרניקאית של קאנט), כמובן שבדרך נעשתה חזרה קצרה גם אם חלקית על אפלטון, דקארט, יום וקאנט. בתום ההפסקה התלמידים לקחו עפרון ונייר וכתבו את תשובותיהם, עוד מעט אגש לבדוק ונראה עד כמה התרגיל הפדגוגי הזה הצליח.

בהמשך המפגש חזרנו לכתיבת עבודות החקר. התלמידות התבקשו להתחיל לקרוא מאמרים או יצירות שעליהם יכתבו, וניכר שהקריאה והריכוז שהיא דורשת לא באות בקלות. קובי ואני שוחחנו עם כמה תלמידות ותלמידים, יעצנו להם לגבי חומרי עזר, וניסינו להשגיח שאכן נעשית עבודה בכיתה.

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

בחלקו הראשון של המפגש שיתפתי את התלמידות והתלמידים בהחלטתנו ב״דרך רוח״ להפסיק את פעילותם של חלק מתלמידי כיתות י״א וי״ב, בעקבות שורה של בעיות שעלו לאורך השנה בכל הנוגע לאחריות ולמחויבות כלפי התוכנית. לאחר מכן עברתי לעדכן בהחלטת האישור של הצעות המחקר על-ידי מחלקת הפיקוח על עבודות החקר.

דימה הציגה עבודה שכתבה במסגרת לימודיה ב״דרך רוח״ לפני מספר שנים, תוך התייחסות למבנה העבודה, לשאלת המחקר ולטענה המרכזית. עבודתה של דימה עסקה במושג ״מות המחבר״ ברומן טרילוגיית ניו-יורק. אני התייחסתי ללשון המחקרית של העבודה, לאופן כתיבת ההערות השוליות ולשימוש בציטוטים, והתמקדתי בדרכי הכתיבה והמחקר, במנגנונים ובמיומנויות הנהוגים כיום — במיוחד לאור אתגר הבינה המלאכותית, שיכולה לסייע באיתור מקורות ומראי מקום, אך אינה אמורה לכתוב במקומנו את העבודות.

לאחר מכן בחנו דוגמה מעבודתה של רימא. השאלה המרכזית הייתה כיצד להפוך את שאלת המחקר שלה, העוסקת בסיפור של גסאן כנפאני, לטענה ולמבוא לעבודה: כיצד מחפשים מאמרים רלוונטיים לנושא, ומה אני, כחוקרת, מבקשת לומר באמצעות עבודה זו.

בחלקו השני של המפגש עצרנו לתרגיל כתיבה חדש, הפעם במסע אל קצות המזרח — אל אמנות כתיבת ההייקו היפני והסיני. לאחר קריאת מספר קטעי הייקו, למשל:

אולם המתנההולך, חוזרדג האקווריום

ולאחר דיון בכיתה בשאלה מה הבינו מן הקטע, תוך קריאה איטית, מתונה וסבלנית, התברר כי לתלמידים קשה היה לאחוז במשמעות שירת ההייקו. בשלב זה ניסיתי להעניק מבט אמנותי ואסתטי על תחושת ההפתעה שההייקו מעורר בנו כקוראים: חיתוך של רגע בזמן ובמרחב, רגע חזותי, ודחיסתו לשפה מצומצמת ומדויקת, שאינה חורגת ממספר מילים מועט. זהו תרגיל שירי והתבוננותי.