אוניברסיטת חיפה 27.10.2025

שבוע שני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

השיעור הפעם הוקדש לשאלה הגדולה - מהי פילוסופיה? ובהצגת שני כיוונים אפשריים לתשובה - דרך דיון היסטורי, מה נחשב לאורך השנים כפילוסופיה, ודרך האפשרות האטימולוגית - של מחקר המקור של המילה. דיברנו על המעבר מהניסיון להסביר את העולם בדרך של חשיבה מיתית (אנה סיפרה על המיתוס של אורפאוס ואורידיקה, והמשכנו קצת עם האדס, פרספונה ודמטר), ותהינו על הקשר בין פילוסופיה ומתמטיקה, בהינתן שטאלס, הפילוסוף הראשון, היה גם מתמטיקאי, והכתובת שהתנוססה על שער האקדמיה האפלטונית ולפיה: "אין כניסה למי שאיננו בקיא בגאומטריה" (ליהי הציעה את האפשרות שבגלל הנעלם, שמבקש חקירה, ושני אמרה שבשני התחומים יש ניסיון להגיע לעומק הדברים באופן רציונלי). הצגנו את ענפי הליבה של הפילוסופיה - אונטולוגיה, אפיסטמולוגיה, אתיקה ואסתטיקה - ואת שאלות המהות, כדוגמת מהי אמת? מהי ידיעה? מהו טוב? מה אומר להיות קיים? 

משם פנינו לקרוא דיאלוג של אפלטון - שיחה בין סוקרטס ותאיטיטוס העוסק בשאלה של מהי ידיעה, המניחה גם שאלה על מהי האמת והאם אפשר באמת לדעת אותה. סיפרנו בקצרה על "משל המערה" - שעורר שאלות רבות, למשל - איך אפשר לדעת שהיציאה מ"המערה" היא לא כניסה ל"מערה" אחרת, וגם תהייה על מציאות כפי שנראית מעמדות שונות, למשל של בני מעמדות שונים, מה שהוביל אותנו להמשך השיעור - קריאה בשני ציורים רנסנסיים - "נפילת איקרוס" של ברויגל ו"השגרירים" של הנס הולביין, ולתהייה על משמעות המשפט של הפילוסוף הגרמני הנס גדאמר, שאמר שבאמנות מתגלה אמת שאי אפשר להגיע אליה בדרך אחרת. עמדנו על התחביר הצורני של ברויגל - שעיקרו גודש של פרטים ואי הבחנה לכאורה בין עיקר לטפל, ועל המעבר שהוא עושה מזמן מיתולוגי (התואם לכאורה למיתוס על איקרוס, שלא שעה לאזהרת אביו דדלוס והגביה עוף אל השמש, אך בהינתן שהשמש בציור שוקעת או זורחת, הרי שאיקרוס לא נענש על חטא היוהרה אלא מת מוות סתמי) לזמן חקלאי - לדבקות בעבודה ובמהלכם העיקש של החיים (דיברנו גם על דימוי העוני באמנות המערב, ועל האופן שבו הציור משרת את תפיסת "העוני הטוב"). קראנו את השיר של אודן, "מוזיאון האמנויות היפות", שנכתב בתגובה לציורי התקופה ולציור של ברויגל, וזיהינו בו את הפרשנות שהעלינו ביחד לנוכח הציור. עם "השגרירים" לקח זמן עד שהאובייקט החידתי שבחזית הציור התגלה לנו כגולגולת, כניגוד המובהק לדיוקנאות שמשדרים כוח כלכלי, בעלות על ידע והון. התעכבנו על המשמעות הנגזרת מכך שמהזווית (של ישוע הצלוב?) הגולגולת מצוירת נכון אך שאר החפצים נראים שגויים, ועל האופן שבו גם המוזיקה נוגדת את רעיון הכוח והבעלות. כתרגיל סיום, כל אחת כתבה קטע קצר שעושה שימוש באחד הציורים או בפרט ממנו ומתחיל במילים: האמת היא כמו... או - החוכמה היא כמו... או הידיעה היא כמו... או לחפש אחר האמת זה כמו... נכתבו קטעים יפים, ששילבו גם אלמנטים ממשל המערה ומהפרגמנטים "הכול מים" של טאלס ו"הכול אלים" של הרקליטוס. כמעט כולןם רצו לשתף במה שכתבו. 

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

קראנו עם עופר את סיפורי הבריאה ושוחחנו על איזה סדר חברתי ואלוהי כל אחד מהם מביא, והיכן נמצא האדם בסדר הזה. דיברנו על ההשלכות האתיות של מקום האדם והאישה בכל סיפור. לאחר מכן קראנו את ''כשאלוהים אמר בפעם הראשונה'' לנתן זך, וביררנו כיצד זה קורה, כשאנחנו בוראים משהו ופתאום הוא מקבל חיים משלו. השיר גרר דיון מעניין ביותר על טבע האדם, ועל יצירה ויחסי היוצר נוצר. הזכרנו את הגולם ופרקנשטיין, והגענו עד יחסי הורים - ילדים. נגענו גם בשאלת התיאודיציאה, צידוק האל, ותהינו אם העובדה שאלוהים ברא את האדם עם היכולת להכאיב ולרחוש מזימות הופך אותו לאל טוב או רע. לאחר מכן עשינו קצת חזרה על הדרך מהמיתוס לחשיבה הפילוסופית, והתחלנו קריאה באדיפוס בחברותות, ויצאנו עמו למסע על מנת להשיב את הסדר על כנו בתביי. המשך יבוא...

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

התחלנו את הפגישה אתמול בסיפור "העוברים בריצה" גייסנו את התלמידים לניסיון לפרש את הטקסט דרך עוגנים מרכזיים בו, כמו החזרתיות על ה"אולי'"', השימוש בגוף "אנחנו" ודרך זה לבחון את האופן בו בני-אדם בורחים מאחריות וסולידריות אנושית תחת רציונליזציות. לאחר השיחה המרתקת, בה רבים מהתלמידים השתתפו ותרמו,  פנינו לשיעור הפילוסופיה. הכוונה היתה לסכם את אפלטון ותורת האידאות ומשם לדון קצרות במשל  המערה ולפנות לדקארט. אבל נכשלתי (בעקבות קפקא קובי לוקח אחריות ללא שום תירוצים או רציונליזציות). הדיון במשמעות של תורת אפלטון למחשבה המערבית ולקיבוע מושג המהות במחשבה בה, וזאת עשינו דרך דיון בדוגמאות כמו מים (h2o), להיות יהודי ואנטישמיות, ולהיות אישה. נכנסנו לדיון שלם במסגרתו קובי הציג את הפתרון של ויטגנשטיין לדבר בדמות מושג הדמיון המשפחתי, ויטגנשטיין משתמש להמחשת טענתו במושג המשחק וגם כאן השיחה לקחה אותנו אל אחד הטקסטים התרבותיים החשובים, הספר האדם המשחק של הויזנחה .  סביב כל זה התפתחה שיחה שלמה בניסיון להבין מה מגדיר דברים , מהות קבועה או שמא האופן בו בחרנו לכנות דברים בשם תחת הדמיון בין הדברים. בהמשך דנו בשאלה מה עושה אותנו ליהודים ? מהות מסוימת גנטית? דתית) או שמא דמיון משפחתי  בין כל הזרמים ביהדות, ומשם פנינו באופן טבעי לשאלה יותר חשובה מה עושה מים למים האם זו המהות הכימית (h2o) או שמא אופני השימוש.  היה דיון מרתק ופעיל בקבוצה .עולה השאלה, שוב , האם יש לנו מחויבות עיקרית לחומר הלימודים או לשיחה הפוריה? כאן עברו המושכות לעדי. בהמשך ובעקבות השיעור בשבוע שעבר, שבו קובי קרא איתנו את שירה של שימבורסקה, ״ורמיר״, הצגתי (עדי) לכיתה את המושג ״אקפראסיס״. נראה לי חשוב להתעכב על השיר כדי לדבר עוד קצת על העובדה שהאובייקט המתואר בשיר אינו אישה מוזגת חלב כי אם ציור של אישה מוזגת חלב. רציתי לעשות את זה בשיעור שעבר אבל לא היה לי טוש.

המשכנו לקרוא את ״סיפור אינו משקף״, המאמר הקצר של ס. יזהר, והשיחה ששוחחנו תוך כדי הקריאה היתה טובה בעיניי. רוב הכיתה השתתפו בקריאה ובשיחה, ושמחתי בייחוד לראות שלכל מי שדיברה או ענתה על שאלה היתה בראש איזו יצירה שעליה היא חושבת. אילה נתנה דוגמה מאחד מספרי ״האסופית״, שחר דיברה על ״הזר״, אדם השווה בין סרטי דיסני וסרטי סטודיו ג׳יבלי, וכך היו לנו דוגמאות לתרגל עליהן את ההבחנה בין חומרי הגלם של היצירה לבין אותם מאפיינים שנבחרים ומעוצבים על ידי היוצר/ת, והם שהופכים את היצירה למה שהיא. נראה לי שהרעיון שביטא יזהר עבר, והתקבל באהדה ובעניין לפחות אצל חלק מהתלמידות והתלמידים.

בכיתת הספרות הערבית של עלי קאדרי ויעל אבוקרט

במפגש השני של שנת הלימודים הנוכחית הקדשתי את פתיחת המפגש לשיחה על תוכנית העבודה שתלווה אותנו במהלך השנה. מספר המשתתפים הגיע ל־12 תלמידות ותלמידים משתי הקבוצות יחד. פתחתי בהצגת מסלול כיתת י״ב – כיצד יתנהל במהלך המפגשים עמי ועם יעל, תוך הבהרה של תפקידה של דימה במפגשים אלה. לאחר מכן דיברנו על הנהלים והדרישות שעל התלמידים לעמוד בהם, וכן על מושג הבחירה, שמהותו לחזק את האחריות האישית של כל משתתפת ומשתתף.

עברנו לחלק השני של המפגש, שבו עסקנו במאמרו של הסופר אנטון שמאס, "שפת אם ושפה נרכשת או חורגת"  שהוא קטע מתוך מאמר ארוך יותר. תוכן המאמר עוסק בסיפורו האישי של אנטון שמאס ובמפגשו הראשון עם השפה העברית בילדותו בחיפה, עד שהפך לימים לאחד מהכותבים הבולטים בספרות העברית.

דנו במאמר סביב משמעות ההתמודדות עם השפה העברית במציאות ובקונטקסט פוליטי ותרבותי בישראל של היום, במיוחד לאחר המלחמות בשנתיים האחרונות.

בחלק השני של המפגש, כהמשך לדיון, צפינו בהרצאה של סלמאן נאטור, שכותרתה "השפה הערבית והיהודים המזרחיים", אשר ניתנה באוניברסיטת תל אביב לפני מותו. בהרצאה הוא דיבר על השורשים התרבותיים והלשוניים של היהודים הערבים המזרחיים. לאחר מכן שוחחנו עד סוף המפגש סביב שאלה אחת: מדוע יהודים בישראל אינם לומדים ערבית ואינם שולטים בה?

חתמנו את המפגש בריבוי שאלות על המציאות התרבותית והפוליטית, ועל העתיד שיאחד בין שני העמים, תוך התייחסות לספרות ולמדעי הרוח כאל שער מוסרי וקיומי ליהודים ולערבים בארץ הזו.