יסודי בת ים 21.12.2023

שבוע רביעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי היסודי בבת ים.

פילוסופיה (אופק והדר):

כעשרים דקות לפני תחילת השיעור תפסו אותנו האזעקות, והדר ואני הצטופפנו במקלט ביחד עם חצי מבית־הספר. כתוצאה מכך, גם מניין התלמידים שנשארו איתנו בתום האזעקה היה בערך מחצית, ולכן החלטנו להעביר שיעור משותף.

קראנו קטע קצר מתוך ״הדרשה על ההר״ שבברית החדשה, העוסק באהבה לאויבים (מתי ה 43-48, מייד אחרי ״להפנות את הלחי השנייה״). לפני הקריאה הסברתי בשתי מילים על הברית החדשה הקדושה לנוצרים ביחד עם התנ״ך ועל דמותו של ישו. בנוסף, הזהרתי בעדינות שהטקסט הנוכחי עלול לעורר בנו התנגדות רגשית־אימפולסיבית על רקע המלחמה והאזעקות שתקפו אותנו כאמור רגע לפני השיעור.

השאלות שנשאלו: למה צריך [לפי ישו] לאהוב את האויבים שלנו אם הם שונאים אותנו? למה צריך [לפי המשפט היהודי] לשנוא את האויבים שלנו אם גם הם בני־אדם כמונו? ואם אני לא רוצה [לאוהב את האויבים שלי] - יכריחו אותי? למה ישו אמר שהנוצרים הם לא גויים? שתי השאלות הראשונות נבחרו עם מספר זהה של קולות.

דניאל ס׳ - לדעתי לא צריך לשנוא את האויבים כי הם גם בני־אדם. יש משפט שאומר שאסור לשנוא מבפנים, גם אם אני לא אוהבת. אני חושבת שלא כדאי לשנוא כי זה יכול לפגוע בנו ובהם.

נויה - זה נכון, אבל אם אתם לא חברים עדיין אפשר לדבר ולהיות בקשר.

ירין - אני חושבת שכל אחד והדעה שלו, אני גם בעד לאהוב אנשים אבל לא מכריחים.

דניאל ל׳ - לדעתי אפשר לשנוא [מישהו] אם הוא עושה לך דברים רעים.

מאיה - זה לא יפה לשנוא אםילו אם הם מציקים. אפשר פשוט ׳לא לאהוב׳.

אמה - כמו שירין אמרה, לכל אחד יש את הדעה שלו. אם מישהו מקלל אותך או מרביץ לך [אז] יש לך סיבה לשנוא אותו. אבל למה לשנוא סתם?

אלירז - מותר לשנוא אנשים אם הם מציקים לך.

מאיה - אמה צודקת, אם שונאים סתם זה לא יפה ולא מכבד. אם מישהו מרביץ לך ועושה דברים לא יפים ולא נעימים […?].

עדי - אפשר לשנוא כל מישהו בעולם אבל לא צריך לשנוא. אפשר אבל לא ממליצים על זה כי זה סתם יעשה לך רע ואפשר לריב על זה.

אלמה - לשנוא בן־אדם זה בסדר. יש אנשים ששונאים אותך ואתה אוהב אותם בלי שאתה יודע [שהם שונאים אותך]. אבל אם אתם בריב עדיין אפשר לדבר אחד עם השני, ולא חייבים להחזיר לא אהבה ולא שנאה.

ירין - זה לא מומלץ לשנוא אנשים, זה פוגע בך וגם בו. ואתה שומר את זה בבטן בסוד וזה לא מומלץ.

אמה - יש ילדים שהם מרביצים. יש כאלה שעושים עליהם חרם, למשל בגלל המראה החיצוני שלהם. אז הם חושבים שהם שונאים.

דניאל ס׳ - יש מקרים שאוהבים את השונאים. נגיד אחים או הורים שגם כשהם מעצבנים אוהבים אותם. ואם שונאים אנשים לפי יופי זה יכול לפגוע, ולכן צריך לאהוב את האויבים שלנו - גם מי שאנחנו לא אוהבים.

מאיה - עדי צודקת, אם אומרים למישהו שאני שונאת מישהו [אחר], הוא יכול גם לשנוא אותו ואז להרביץ לו. הם יכולים לכעוס, לקלל ולעשות חרם, אז עדיף לא להגיד לאף אחד.

אמה - מאיה צודקת, יש ילדים שזה יפגע בהם, למשל בחרם.

נויה - יש כאלה שמחזירים להם, כמו אויבים שאנחנו מצליחים לקחת להם חברים או דברים - מחזירים להם. ובסוף הם רבים ומשלימים.

אלמה - בדרך־כלל אלה שעושים עליהם חרם הם רגישים ושבריריים. אני לא אומרת את זה מרוע, זה פשוט ככה הולך. ולא משנה מה, צריך עדיין לקבל את האדם האחר.

            אופק - גם אם הוא זה שעושה עליך את החרם?

אלמה - יש טוב בכל אחד, לא כולם מראים את זה. חלק למדו מאחרים. אם אף אחד לא יַראה שיש בו טוב לא יהיו אנשים טובים בעולם הזה.

עדי - חרם לא עושים רק על ילדים קטנים ושבריריים. עושים גם על כאלה שבעצמם עשו חרם.

מאיה - נכון, יש גם כאלה שלא נפגעים מחרם.

עדי - מי שעושים עליו חרם הוא דווקא חזק מאוד כי הוא סופג את החרם והמכות.

אלמה - עדי, התשובה שלך הייתה מאוד חכמה ולא חשבתי על זה. מי שעושה את החרם הוא בעצמו זה שחלש ורק מנסה להראות כאילו שלא.

מאיה - נכון, יש כאלה שמנסים להראות ביטחון עצמי אז הם מרביצים. אבל ילדים שיש להם באמת ביטחון לא צריכים להרביץ.

עדי - מי שעושה חרם עושה את זה כדי להוריד לאחרים את הביטחון.

ירין - מי שעושים עליו חרם הוא באמת חזק. וגם מי ששברירי וקטן מבפנים יכול להיות בריון ממש גדול.

אמה - יש ילדים שעושים חרם אבל לא רוצים שיגלו את זה אז הם מאיימים עליו שהם ירביצו לו אם הוא יספר.

דניאל ל׳ - מי שעושה את החרם הוא זה שמפחד יותר, כי הוא לא רוצה שידעו שהוא מפחד.

            אופק - אם זה נכון שגם הבריונים הגדולים ביותר הם בסופו של דבר חלשים ושבריריים, ואם זה נכון שצריך לאהוב גם את אותם הבריונים - האם יכול להיות שזו בעצם הסיבה לכך שצריך לאהוב את האויבים שלנו? כי בסוף גם הם חלשים כמונו?

            הדר - בטקסט כתוב דווקא שזה מסיבה אחרת, בגלל שכולנו חיים באותו עולם, ״אלוהים מזריח את שמשו וממטיר את גשמו״ על כולנו.

            אופק - עם מה אתם יותר מסכימים?

אמה - הם רוצים שכולם יחשבו שהם בריונים אבל הם פשוט הכי חלשים. הם מנסים להקטין ילדים שיש להם ביטחון יותר חזק. אז הם עושים חרם ומקללים אותם.

דניאל ס׳ - לפעמים לאהוב אויבים זה יכול להתגלגל למשהו טוב. במקום שהוא ילמד אותך דברין רעים אתה יכול ללמד אותו דברים טובים.

מאיה - אמה צודקת.

אמה - יש כאלה שמכריחים אותם להשתתף בחרם, אחרת גם עליהם יש חרם.

            אופק - [ניסיון שני להסביר את השאלה שלי] לאיזה בסיס להזדהות עם האויבים אתם יותר מתחברים? [מסביר מה זה ״בסיס להזדהות״]

ירין - לי קל יותר להזדהות עם החולשה כי [לגבי זה שכולנו חיים באותו עולם] אין לנו ברירה אחרת, אבל חולשה לא כל אחד יכול להיות חלש.

עם המשפט הזה הסתיים הדיון המרתק שלנו: ״לא כל אחד יכול להיות חלש״. בסוף הדיון חרגתי ממנהגי וציינתי לחיוב את אלמה שהפגינה יכולת לשנות את דעתה בגלוי, יכולת נדירה אצל ילדים ואצל מבוגרים כאחד.

בהפסקה קרה נס: הסכם שלום בזעיר־אנפין. יצאנו למגרש לשחק ״שבויים״ כהרגלנו, ובזמן שאני (אופק) הלכתי לקבל כדור מהשומר של בית־הספר, מסתבר (כך גיליתי בדיעבד) שכמה ילדים בכיתה א׳ גירשו את הילדים שלנו (ד׳-ו׳) מהמגרש ולא הסכימו לנו לשחק שם. הם השתלטו על המגרש השלם לטובת משחק הכדורגל שלהם, שכלל רק כחמישה משתתפים ולא הצריך מגרש שלם. כשהגעתי בתמימותי התכוונתי לשחק בצד המגרש, כי המגרש ״תפוס״, אך הדר הפנתה את תשומת ליבי למה שקרה בהיעדרי, ל״התבריינות״ (מילה שחזרה על עצמה הרבה) של הילדים מכיתה א׳. לכן פניתי לאותם ילדים והסברתי להם ש״החצי הזה שלנו, החצי הזה שלכם״ – חלוקה שהתקבלה בסירוב מוחץ, שלא מנע מאיתנו להתחיל לשחק ״שבויים״ ולהתעלם מסירובם. תוך כדי שאנחנו משחקים הם המשיכו לעמוד בחצי שלנו של המגרש במטרה להפריע, עד ששאלתי אותם אם הם רוצים פשוט להצטרף אלינו למשחק. הם ענו בחיוב והציעו לנו את הכדור שלהם, שהיה טוב יותר – וכך בן־רגע הם הפכו מאויבים לחברים. לא כל ילדי דרך־רוח שמחו לקבל למשחק את מי שעד לפני כמה דקות צעקו עליהם וקיללו אותם, אבל מתוך כך שברשותנו הפסקה של חצי שעה בלבד לא היה זמן לבזבז על כך ולכן פשוט שיחקנו יחד.

כשחזרנו מההפסקה הקדשנו כמה דקות לשיחה על מה שהתרחש, על חשיבותה של מחוות־שלום ראשונה שאינה מתבססת על מחווה דומה מהצד השני וגם אינה מציבה אותה כתנאי. העזנו לקשור את זה גם למלחמה, מתוך הבנה עמוקה שביום שלאחר המלחמה נצטרך להבין איך לחיות יחד, ושהחיים המשותפים לא ימחקו את ההיסטוריה של ה־7 באוקטובר, מצד אחד, ומצד שני יהיה בהם גם מימד של ״להמשיך הלאה״ – פשוט כי אין ברירה.

ספרות:

מצוידים בתקווה מחודשת לשלום, פתחנו בשיעור ספרות שבו המשכנו את הקריאה ב״בילבי״, תוך השוואה בין תרגומים שונים. הדר שיחקה עם הילדים משחק כיפי מאוד, שבו היא מקריאה פסקה או שתיים מתרגום אחד, ולאחר מכן מקריאה את אותן פסקאות מהתרגום השני והתלמידים צריכים לעצור אותה כשהם מבחינים בשוני משמעותי בתרגום (של מילה או ביטוי מסוימים). לאחר הקריאה הסוחפת בפרק ג׳, שעסק באי־התאמתה של בילבי למערכת הבית־ספרית, התלמידים התבקשו לכתוב על בית־הספר מהחלומות שלהם: איך הוא נראה, מה לומדים בו, מהו סדר היום וכו׳ – עם פירוט על שלושה מקצועות לפחות! היה כיף לראות אותם כותבים ומשקיעים.