מכללת אורנים 04.01.2026

שבוע 11 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

את השבוע ה 11 בקמפוס שלנו באורנים פתחנו במליאה שהוקדשה לחדוה הרכבי. אחרי הבשורה הכואבת על לכתה, הרגשנו צורך להכיר לתלמידות והתלמידים את דמותה ויצירתה. זאת היתה גם הזדמנות עבורנו לצלול לגוף הכתיבה שלה ולכתיבה עליה.

את המפגש פתחה יעל תמיר שמלמדת את כיתה י', שסיפרה על הרכבי וגם יצרה שביל גישה לקריאה של השירה שלה, דרך השיר "י"ג הסברים". אלישע הילד שואל שאלה גדולה שמרחפת במוטו מעל השיר, והשיר מנסה להשיב, 13 הסברים שכל אחד מהם הוא בתחילה משונה, והקשר שלו לשאלה מטושטש. יעל הציעה לנו לא להיבהל, ולנסות לאחוז בשורה, משפט – שאנחנו יכולים להתחיל לשוחח איתה, לחוש אותה. למשל: "קֹדֶם הָיוּ קוֹצִים", או: "מַה שֶּׁשַּׁיַּךְ לָנוּ, יָפֶה / מֵחֲמַת תְּבוּנָה".

עם הצעה טובה זו לקריאת הרכבי ולקריאת שירה בכלל, פנינו לצפות בקטעים מתוך ריאיון שערך דורי מנור עם חדוה הרכבי בשנת 2015. הרכבי מדברת על העניין העז שלה באנשים, בקורות החיים של האנשים, כיצד היא ניגשת לכתוב שיר, וגם על התחושה שלה שהשיר הוא אי קטן של סדר בתוך האנרכיה של החיים הפנימיים.

לאחר מכן, הזמנו את כולם להושיט יד אל מתחת לכיסא ולגלות שיר שמודבק שם וממתין להם לקריאה. בחרנו 12 שירים שאנו אוהבות מתוך שירת רכבי הענפה, וכל אחד קיבל שיר אחר. ישבנו לכמה רגעים, כמעט 70 נערות, נערים, מורות ומורים, וקראנו – כל אחת לעצמה. כמה תלמידות אף העזו להקריא שורה או בית שנגעו בה, כפי שהציעה יעל בתחילה.

לבסוף, ענבל המאירי – מורת כיתה י"א, הקריאה דברים שכתבה על שירת הרכבי. בהשראת שמעון אדף ונוספים, ענבל הזמינה אותנו לחשוב על השאלה העתיקה שמופיעה בלב שירה המודרניסטית ומהדהדת בשירת הרכבי: כיצד ניתן לומר את הבלתי ניתן להיאמר? הרכבי מגלמת בשורות כמו "אילו יכולתי להגיד לך דברים שמעולם לא אגיד" – כמה מציאויות, במצב צבירה של "אולי" – שיחה ביני לבין אני אחרת.

אחרי המליאה התפצלנו לכיתות הלימוד, שם השיחה על שירת הרכבי המשיכה בדרכים שונות, גלויות וסמויות. גם בישיבת הצוות המשכנו לדבר על י"ג הסברים, על מסלולי השיחה בין האם המשוררת לילדהּ, ועל דרכי השיחה בין מורים לתלמידיהם, כשבניהם עומדת משוררת אחת, משונה מפליאה.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

פתחנו במליאה שמוקדשת למשוררת חדוה הרכבי. שבוע עבר מאז פטירתה. קשה היה לצפות את ההיכרות הראשונית הזו עם שירתה של הרכבי (ביוזמה והובלה נדיבה של נגה לביא). אולם גדול, נערות ונערים בפגישה עם צִפּוֹר שֶׁבִּפְנִים עוֹמֶדֶת בַּחוּץ. יעל וענבל דיברו קצת על שירתה והקריאו שורות אהובות. צפינו בקטעים מראיון של הרכבי עם דורי מנור – על השיר כ"אי קטן של סדר בתוך האנרכיה של החיים הפנימיים", על הניסיונות להגיע למקום "הכי מדויק, הכי כן [...] באומץ, בחופש וביושר", ושמענו את חדוה הרכבי מקריאה את השיר "הנדיר הזה". כדאי מאד לצפות בראיון במלואו. נוכל לאורך חיינו הבוגרים לדון כהנה וכהנה ב-"כוונת המחבר.ת", אבל איפה עוד נשמע תשובה כזאת לשאלה "ממש בלי שרצית?":

"ההיפך, עִם שֶׁרָצִיתִי שֶׁלֹּא!"

(דקות 6:30-7:30).

מתחת לשולחנות הסתתרו להם פתקים עם שירים של הרכבי, צידה לדרך לכל אחת ואחד.

חזרנו לכיתות ודיברנו על המפגש שהיה. אלה הקריאה לנו את השיר 'מטיבם של דברים' (משם "הציפור שבפנים") שמצאה מתחת לשולחן שלה.

נפתחה שיחה על שירה בלי להזכיר אף אחד ממושגי היסוד הנלמדים ב"יסודות השירה". על הציפור הזאת והציפור שיושבת כִּמְעַט לְצִדָּהּ. כשהערתי (יעל) על המוזיקה של השיר, שיש בה משהו דווקא כן מאד "כשורה", אלה הצביעה בתגובה על האופן שבו המילה "כשורה" יוצאת אל מחוץ לשורה ומתחילה שורה חדשה:

מִטִּיבָם שֶׁל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם

כַּשּׁוּרָה שֶׁצִּפּוֹר שֶׁבִּפְנִים

עוֹמֶדֶת בַּחוּץ

[...]

אחרי ההפסקה פנינו לעסוק בנושא שמלווה אותנו מזה זמן – ההרגשה או התפיסה של אדם ביחס לעצמו שיכולה לבוא לידי ביטוי לעיתים בגאווה או בענווה. ומאחר שאת המפגש שעבר בילינו עם אריסטו, ששלל את הענווה, ניסינו הפעם לאזן את התמונה עם קריאה בטקסט חסידי שנכתב על ידי רבי משולם פייבוש ממז'אראז', מראשוני החסידות. הטקסט נפתח באמירה שנועדה לעורר תמיהה – "העולם חשבו שמצוה להיות עניו, ובאמת... הס"ם (סמאל, השטן) העלה בלבם דבר זה". לפי רבי משולם פייבוש, התפיסה שאדם מצווה להיות עניו יכולה רק להגדיל את הגאווה שלו, ולכן היא מלאכת השטן. "כי מקודם מגדיל לב כל האדם בגבהותו ומדמה לו שהוא למדן גדול... וצדיק... ובאמת לפי מעלתו היה ראוי להיות גדול מכל עמו... ולא להתחבר אליהם... ובאמת מצוה הוא להיות גם כן עניו..."  לפי הראיה הזאת, אם אתה גאוותן, ומנסה לחזק את הענווה שלך, אתה במילכוד. או שתיכשל, וזה המצב הטוב, לפחות תדע שאתה גאוותן, או שתצליח, לפחות לדעתך, להסתיר את ההתנשאות שלך מאנשים, ואז תהיה עוד יותר גאוותן. ככה יוצא שענווה היא אמנם מידה טובה, אך אי אפשר לרכוש אותה באופן מודע. פרדוקס הענווה.

מפרדוקס הענווה יצאנו לחברותות שכללו סיפור על משה, עליו נאמר שהיה "עניו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה", פירוש של הרמב"ם על הציווי במסכת אבות "מאוד מאוד הווי שפל רוח", מימרה של רב יוסף בתלמוד הבבלי, שמוחה על הטענה שאין יותר ענווה בעולם, כי הרי יש אותו, והשיר 'כמובן' של המשורר הפולני צ'סלב מילוש. ההנחייה לחברותא היתה לנסות להבין מכל מקור, מה התפיסה שלו על ענווה, והאם היא מציעה מענה לפרדוקס.

כשחזרנו מהחברותות נשאר לנו זמן מועט, שאותו הקדשנו לקריאה משותפת בשיר "כמובן" של מילוש, שפותח במילים "כמובן שלא אמרתי מה אני חושב באמת". בשיחה על השיר נתקלנו בקושי לשמור על הפתיחות המקסימלית הנדרשת בקריאת שיר, כשניגשים לשיר מתוך שאלה פילוסופית שמצפים שהוא אולי יענה עליה. הזדמנות לדבר על ההבדלים באופן שבו אנו ניגשות לקרוא טקסטים שונים זה מזה. נמשיך.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

המפגש נפתח במליאה מושקעת ומרגשת לזכרה של חדווה הרכבי, ושמחנו על ההזדמנות לגעת לרגע בעולמות שבראה - שהוגדרו בקבוצה בעיקר על-ידי המילה 'משונים', באופן המופלא ביותר שבמשונה. שבנו לקבוצה ושוחחנו עוד מעט על הרשמים מהמפגש ומשירתה של הרכבי, ואז חזרנו אל שפינוזה.

לאחר שני מפגשים של הקדמה והיכרות ביוגרפית וקולנועית עם שפינוזה, הגיע הזמן לצלול אל הטקסט עצמו, וכך עשינו: קראנו קטעים מתוך הפרק הראשון של 'האתיקה'. הכרנו כמה ממושגי היסוד המשמשים את שפינוזה: העצם, האופנים, התארים; ועקבנו אחרי נקודת המוצא שלו, ההופכית לזו של דקרט - שמתחילה לא מהמוטל בספק, אלא מהודאי; ולא מהאני, אלא מהכוליות. מהי כוליות? אילו תכונות יש לה? עקבנו אחר ההיגיון הגיאומטרי של שפינוזה, באמצעותו הוא מבקש לאפיין את העצם - כאחד, כנצחי, כאינסופי, כסיבת עצמו, כסיבת כל מה שכלול בו - עד שהגענו לרגע השיא, ההקבלה בין העצם אל האלוהים, בין האלוהים אל הטבע. עיקר הדיון שלנו הוקדש להשלכות הרות הגורל של קביעה זו.

אחר כך התחלקנו לקבוצות, וכל קבוצה קיבלה שיר והנחיות לעבודה: בין השירים שקראנו היו כמה של ישראל אלירז, עוד של פסואה, וגם הייקו (כולם ללא שם). בהמשך לתרגיל משבוע שעבר, ולדיון ברמות ההכרה של שפינוזה, ביקשנו מכל קבוצה לנתח את השיר מבעד לשלושה מישורים: הראשון - חושי, הסתכלותי; השני - שכלי; השלישי - מבחינת העיסוק במוחלט, האינסופי, הנצחי. לאחר המפגש העמוס, הקבוצה כבר הייתה עייפה מעט, ולא כולם הצליחו להתמסר לעבודה - אבל יכולנו להבין בהחלט, וסיכמנו לעצמנו לחזור שוב אל השירים ואל התרגיל, בפתיחת המפגש הבא.

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

אחרי פתיחה מלאת שאר רוח במליאה לציון לכתה של חדווה הרכבי, נאספנו חזרה בכיתה להמשך לימוד. הפרידה מדקארט עברה דרך המפגש של פסקל האגנוסטיקן איתו, המתחיל בפרגנט מתוך 'מחשבות' שכל כולו - "דקארט מיותר ומפוקפק". דיברנו על הביקורת של פסקל על כך שדקארט דן בשאלת האמונה והאלוהות אך ורק מתוך ודרך יסודות התבונה, בעוד שלשיטתו שלושה אפיקים מוליכים אל האמונה: התבונה, ההרגל ושאר הרוח. דיברנו על כך שפסקל, מבלי לומר זאת במפורש, מלין על כך שהאלוהים אצל דקארט מצומצם לכדי יסוד פונקציונאלי הנדרש במסגרת תורת הכרה שלמה שיודעת לומר אמת על העולם. נעדר שם קשר של לב, של פעולה אמונית. אחרי ההפסקה פנינו לעיסוק בשפינוזה, אותו פתחנו בצפייה בסרט הנהדר "המוחרם", דרכו, בשבוע הבא נפגיש בין תפיסות הגוף נפש של דקארט לאלו שלו, ומשם נעבור לעסוק שוב באלוהות ובשאלת החירות. נותרו ארבעה מפגשי הכנה עד לבגרות. שניים במהלכם עוד נלמד ונעמיק (שפינוזה וטיילור) ונקרא בנובלה (בין לילה ובין שחר), ושניים נוספים שיוקדשו לשאלות חזרה לקראת הבחינה.