מכללת אורנים 09.11.2025

שבוע רביעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

רק כשחושבים על מה יותר חשוב ומה פחות חשוב, אפשר להעריך נכונה את מעמד הידע שיש לנו או לאחרים. כשסוקרטס מסביר את דבר האורקל על חוכמתו, בכך שבניגוד לאחרים, הוא יודע שהוא לא יודע, ייתכן שהוא מתכוון שבניגוד לאחרים, שמעריכים את הידע הלא חשוב שיש להם כידע חשוב, הוא שיודע שהכי חשוב לדאוג לנשמה, יודע שהוא לא יודע כלום בקשר לדברים הכי חשובים. ולא בגלל שהוא לא מנסה. לדאוג לנשמה, לפי סוקרטס, זה קודם כל להיות טוב ולהימנע מרע, ולדעת טוב ורע, זה הדבר שגם הכי דחוף וגם הכי קשה לעשות. ולכן, אומר סוקרטס, להיות חכם בחוכמת אנוש, פירושו לדעת שחוכמת אנוש היא כאין וכאפס.

בתחילת המפגש, ניסינו לעקוב אחרי משמעות הביטוי "חוכמת אנוש" אצל סוקרטס, אך תוך כדי המעקב הזה, עלו שפע של שאלות ועניינים שדורשים בירור – מה היחס בין אלי העיר, שנטען שסוקרטס כופר בהם, למיתולוגיה שהיא יוונית ולא אתונאית? מה זה אומר "לדאוג לנשמה" היום, ובמה זה שונה מהדאגה לנשמה בזמן העתיק? האם מוסר הוא יחסי, ואם הוא יחסי, האם עדיין אפשר לבקש אותו כאילו הוא הכי חשוב? האם סוקרטס לוקה בדאבל סטדנרט? מי הן בדיוק המוזות? האם צריך להדליק מזגן?

יצאנו לחברותות בניסיון להתמקד. נקודת האחיזה שמצאנו היתה דימוי שסוקרטס משתמש בו כשהוא מנסה להסביר ל 501 שופטיו מדוע, אם ידונו אותו לחובה, יפגעו קודם כל בעצמם "הוצמדתי – פשוטו כמשמעו – למדינה על ידי האל כמו לסוס כביר ואציל, אשר מחמת גודלו הוא נוטה לנרפות וכדי להתעורר הוא זקוק לאיזה זבוב בקר... אתם אולי עלולים – מתוך טרדה, כמו אנשים שהוערו מתנומתם – לחבוט בי... ולהרוג אותי. ואז תמשיכו לישון עד סוף חייכם..."

שאלנו – מה אומר סוקרטס לאנשי אתונה דרך הדימוי, שאולי הוא לא יכול היה להגיד בדרך אחרת? התלמידים חזרו עם תשובות שונות ומאירות עיניים – סוקרטס מדבר לראשונה על אינטראקציה שלו, לא עם פרטים בודדים בתוך אתונה, אלא עם אתונה כישות אחת; סוקרטס רואה בעצמו את הדומינו הראשון. המשך האפקט של הדומינו, מלאכת ההתעוררות מהתנומה, תלוי ויכול להיעשות רק על ידי המדינה/ הסוס עצמו; סוקרטס אולי מקטין את עצמו לראשונה באמת. וגם – סוקרטס מפנה את תשומת הלב ליחסי הכוח בינו לבין אתונה, שמגולמת כאן על ידי 501 האזרחים שהוגרלו לשפוט אותו. תושבי אתונה יכולים לסלקו בהינף חבטה ובלי להקדיש לזה מחשבה יתרה, ולו אין שום אמצעי הגנה, לפי הדימוי, מלבד להציק להם עוד, כך שיגבר עוד יותר הסיכוי שיומת.

על גשר הדימוי של סוקרטס התחלנו לפסוע לעבר עולמה של השירה ו"אתה בודאי זוכר" של דליה רביקוביץ. המעבר מנאום הגנה מול מאות שופטים (בראשית המאה הרביעית לפני הספירה), לחדר שקירותיו מתגבהים "אחרי שכולם הולכים" (במאה העשרים) – הוא "אולי דבר נעים", אבל לא פשוט ולא מהיר. שמנו לב שנוצרת תחושה שהשורות כאילו מנותקות זו מזו, או מצטרפות זו אל זו ברצף אסוציאטיבי. ביקשנו לראות גם את ההיגיון שברצף הזה, ובעיקר את האופן שבו הכניסה לעולם שבו אפשר לקרוא או לכתוב שיר מתרחשת בהדרגה, לא בבת אחת. ואח"כ עוד לנסות להתבונן במבט אחר לגמרי על נרקיס?! ("נרקיס אהב כל כך את עצמו. / טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל.") ובכן, נחפזנו. עצרנו. ביקשנו שיחשבו על שורה אחת שנראית להם מרכזית, וגם – עם מה הם.ן נשארות לבד אחרי שכולם הולכים – מה עוזר ללב לא להישבר גם כשהוא מכאיב. נמשיך.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

את השיעור התחלנו עם חזרה קצרה על דקרט משבוע שעבר, עם הצגת הבעיה (איך אני יכולה לדעת מה מידיעותיי אמיתיות ומה שקריות), המטרה (למצוא ודאות מוחלטת, שלא ניתן להטיל בה ספק), השיטה (ספקנות רדיקלית), ושלושת הטיעונים (החושים, החלום, השד הרע). אורן תהה מה כל כך מיוחד בגילוי ה"אני חושב משמע אני קיים", שלקח אותנו לתהייה מה זה "אני" ומה עוד יש... עם התהיות האלו ומה שעוד אפשר לדעת, עברנו לסלינג'ר ו"יום נפלא לדגי בננה", הסיפור שזיכה אותו בתהילה עולמית ונחשב עד היום לאחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. עשינו ספרינט קצר של Fun Facts - כל אחד חיפש 5 עובדות מעניינות על סלינג'ר (שהן לא רכילות אלא ידיעות, ודיברנו גם על שימוש בביוגרפיה של יוצר כדי להבין תמות שמעסיקות אותו, להבדיל מהניסיון [הארכאי] להבין את הסיפור עצמו באמצעותה). כך גילינו, למשל, על הטראומה של סלינג'ר ממלחמת העולם השנייה, על הנשירה שלו מבתי ספר שהובילה למשבר אמון עם הממסד ועם עולם המבוגרים... המשכנו עם מספר עצות של סלינג'ר לכותבים, ומשם פנינו למוטו של הסיפור: הקואן זן המפורסם של קול מחיאת כף היד האחת. קראנו עוד מספר קואנים מפורסמים, ועמדנו על המסורת הזו שמבקשת לנפץ את החשיבה "הנכונה", לשחרר את תודעתנו מהתלות בהיגיון הרציונלי ולהביא להבנה אינטואיטיבית של ה"כאן ועכשיו". אז האם כשאנחנו שומעים אנחנו מקשיבים לדקויות? האם כשאנחנו שומעים משהו, אנחנו באמת שומעים אותו ולא את הפרשנויות שלנו בראש? 

אחרי ההפסקה יצאנו לתרגיל כתיבה אינטואיטיבי בזוגות - כל זוג סימן לו 4 שורות במחברת, הראשון פיזר בהן באקראי שלוש אותיות, השני הוסיף בתורו שלוש אותיות (או סימני פיסוק), הראשון המשיך וכו' - כשהמטרה: ליצור טקסט קצר בעל משמעות. היה מצחיק מאוד, וגם המחיש מאוד את ההכרח שחווה כל אחד מאיתנו בניסיון להתאים את עצמו ולשנות כוונות בהתאם למהלכים של בן הזוג. ובהחלט יצאו כמה טקסטים בעלי משמעות! למשל: 

 - מרק בלי עלים אינו מרק כלל! 

יש הוגה חכם שאמר פעם: על לא דבר. 

אולי תרצה חרדל? אושר צרוף לך יהיה מוצדק, 

אל תפחת בלי יראת כבוד, ואור יזרח. 

או: 

איך התפשט? את מהווה מקום שקט. 

את שלמה עם הדמות שאין להחזיר אלי. 

שבת גם היא אינה רק דת. 

לא אתה לה! אי אפשר לשנות את הרגב. 

וגם: 

אני - בבדיוני, 

ואת? למשל שלי. ואז, 

נאהבת או לא. 

אח"כ יצאנו לקריאת הסיפור, בחלוקת תפקידים. יאלי הייתה מיוריאל. אורן היה אמא שלה, ואלה - המספר. 

עם סיום התמונה הראשונה של הסיפור, כבר התפרצה שיחה, על הדיאלוג הקשה בין האמא לבת (הייתה הסכמה שהאמא בלתי נסבלת, שמוריאל לא ילדה קטנה אלא אישה נשואה שעשתה את הבחירות שלה, שאין ביניהן הקשבה והן כל הזמן קוטעות אחת השנייה, שהשיחה מערבת נושאים שטחיים כמו בגדים ולק עם דבר קשה כל כך כמו פוסט טראומה), וגם על טיבם של היחסים בין האם והבת, הבת וסימור, המשפחה וסימור... 

נמשיך בשבוע הבא (עופר כבר מתכונן לקראת גילום דמותו של סימור, ואמילי - לכניסה לדמותה של סיביל). 

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

אתמול, בפורום מצומצם, המשכנו את הקריאה בקנז. הפעם דרכנו את חוש השמיעה: הקשבנו בעיון לקולות שבטקסט. הפסקה האחרונה שקראנו בשיעור שעבר, מסתיימת בהבחנתו של המספר בשתיקת חבריו (עמ' 20 למעלה). אחריה, אלי ורחל מדברים בלחש, מסתודדים. ואז פורץ צחוק גדול ומאולץ מפיו של אריק, תגובה לחיבוק הכפוי, המקטין, של אלי. כמה תלמידות עמדו על מאבק הגבריות – כשאלי מתייחס לאריק כילד, ואולם אריק מגיב אליו לא כאל אב אלא אֵם. חוזרת השתיקה (עמ' 20 למטה). כאן מתחיל רצף, שאחת התלמידות זיהתה בהברקה – הרעש החיצוני מעורר רחש פנימי של המספר, היינו – הקולות החיצוניים מגבשים את הקול הפנימי, הקול המספר. ובאותה דרך: נשמעת צפירת סירנה של מכונית כבאים (עמ' 21 למעלה), ובעקבותיה מתעורר קול פנימי של שריפה ואותות סכנה קרבה. נשמעת מנגינה פנימית, חדגונית של סכנה, יחד עם תפלות. ואז (עמ' 21 באמצע עד 22 למטה) נפתח מקטע משונה, יפהפה וחמור של הטקסט – ובו המספר מתאר את מנהגו להקשיב למקלט הרדיו. במקום לחפש תחנות, כלומר ערוצי קול בהירים ואחידים, המספר חולף על פני מרחבים של דממה, ומתעכב דווקא על הנקודות שאליהן נאספים עשרות שידורים, ערבוביה רב־קולית, קולות שנאבקים זה בזה במלחמה אובדנית. המספר מרותק אל הרשת הסבוכה הזו, מבקש להבין את עקרון־המלחמה שלה. חשבנו על כך, שהמספר מגלה בפנינו את פעולתו, אפילו זהותו – כחבר וכמספר, העומד בין חבריו כבתוך רשת של קולות, מנסה ללכוד קולות אחדים, להשמיע אותם בפנינו, להבין את המהלך של המפגש ביניהם והמאבק ביניהם, ולזהות כיצד הקולות מעצבים ומטלטלים גם את קולו הפנימי, הכמוס. ואמנם, משם עובר המספר לתאר את הקשבתו לקולות חבריו, ולשער את מחשבותיהם (עמ' 22 למטה). בפעולה זאת הוא מבצר לו את מקומו. הוא עוד תוהה, זוכר, מבין (המספר הרטרואקטיבי) – שההצגה החברתית המתבטאת בקולות הנשמעים בחבורה, אינה אמיתית פחות מהמחשבות הכמוסות שבלב חבריו. כמובן שדברים אלה החזירו אותנו לשאלת האותנטיות. לסיום הזכרנו במילה את המושג "פוליפוניה" (רב־קוליות) של מיכאיל בחטין, שעוזר לנו קצת להבין את הטקסט הספרותי כמארג צפוף של קולות, וכי גם הקול הפנימי של דמות אחת, או כאן המספר – שרוי בריבוי קולות פנימי. קראנו ציטוט קטן שלו: "אני חי בעולם דברי הזולת. וכל חיי אינם אלא מיקום של עצמי בעולם זה, תגובה לדברי הזולת".

לא מעט עלו תהיות, האם האירועים הללו הם טריוויאליים, משותפים לכל בן/בת נוער, שלא נאמר - על מה המהומה? או שאולי דווקא המספר מבצע פה מופע בלתי רגיל של חשיפה ההיווצרות הטריוויאלית של הקול הפנימי, האישי, מתוך המפגש עם עולמו - ובכך כוחו של הטקסט. 

אחרי הסבך הזה, בשיעור השני, עומר החליף באדיבותו את יונתן שיצא לטיול עם בי"ס שקד. המעגל שנשאר חזר לדון במשל המערה, כחלק מההכנה לבגרות.