מכללת אורנים 08.02.2026

שבוע 16 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

פתחנו עם המשכים חשובים משבוע שעבר: שתי תלמידות הקריאו את מה שכתבו והקבוצה הגיבה במטר של שאלות. היה יפה לראות. מהירות התגובה לא באה על חשבון רצינות המחשבה. הורגש רצון לשאול היטב, מתוך קשב.

בעקבות אלוהים או הטבע של שפינוזה, וזה שהציץ אלינו מבעד לשאלות של שתי תלמידות בסדנת הכתיבה – קראנו יחד שיר של אלמוג בהר, "עד שהגיע לגיל שלוש לא סיפרתי לבני על אלהים". זו גם הכותרת וגם השורה הראשונה של השיר. רק בשורה השנייה, יגיעו סופו של המשפט: "שֶׁלֹּא יִפְחַד". הפחד הזה שמעבר לשורה – שדוחים אותו קצת לאחר כך כשאפשר – ליווה את השיחה שלנו על השיר לאורכה. "וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה בֶּן שָׁלוֹשׁ עָרַכְתִּי בֵּינֵיהֶם הֶכֵּרוּת", ראינו איך בנויה ההיכרות הזו בקווים כלליים, וביקשנו להתבונן באופן עצמאי, בזוגות ובשלשות, בהקבלה שנוצרת בין השאלות של הבן לשאלותיו של האל – על ההבדלים ונקודות הדימיון, והנובע מתוכם. הזמן שבו התלמידות מתחקות אחר פרטי פרטים בטרם שיחה, הוא זמן יקר. השיחה שמגיעה אחריו היא שיחה אחרת. פסענו צעד צעד עד להצעה הנפלאה בסיומו של השיר: "וּבִמְקוֹם לוֹמַר לוֹ / כָּל אֵלּוּ מַעֲשֵׂי אֱלֹהַי, אָמַרְתִּי לוֹ: יָפִים, נָכוֹן?". מגילויי השיחה החשובים עבורי (יעל) היו הרגעים בשיר שבהם התלמידות הרגישו שהנה עכשיו מתפנה בהדרגה מקום לאלוהים של הילד, שהוא לא בדיוק "אֱלֹהַי" של הדובר. כלומר, שצריך לפנות לו מקום משלו.

המשכנו לעקוב אחרי ה"קונטוס" של שפינוזה, והאופן שבו הוא משפיע על ההתבוננות העצמית. קראנו את משפטים 53-55 בחלק ג' של האתיקה של שפינוזה שעוסקים בהתבוננות עצמית, בהרגשת היכולת ואי היכולת, ובשמחה ובעצב הכרוכים בהרגשות האלה. המשפטים הממוספרים אצל שפינוזה, הם משפטים ששפינוזה מוכיח על בסיס אקסיומות שבאו קודם, ועל בסיס משפטים שהוכחו על בסיס האקסיומות הראשונות. הכל בנוי כמבנה גיאומטרי לכיד, שבו תמיד המשפט, בעצם הטענה, באה ראשונה, ואחר כך באה ההוכחה.

דיברנו על כך שצורת הכתיבה הזאת מכוונת להתבוננות קודם כל במשפט עצמו, ורק אחר כך בהוכחה שלו או בעיון – מעין צלילה והרחבה ביחס למשמעות וההשלכות האפשריות של המשפט. כך עשינו גם אנחנו, קודם כל ניסינו להבין את המשפט ואחר כך עברנו להוכחה וניסינו להבין האם היא משנה את משמעות המשפט בעינינו. שפינוזה זכה לתואר "פילוסוף חמוד", בזכות האופטימיות הגדולה שלו שמתבטאת בתפיסה שהתבוננות עצמית מביאה לשמחה, שהתבוננות עצמית זהה להתבוננות בעוצמת הפעולה שלנו, שתמיד אנחנו מנסים לראות בעיני רוחינו את היכולת שלנו, וכשאנחנו מדמים את חוסר היכולת שלנו, זה נובע מכך שניסינו לדמות יכולת והניסיון נבלם. ברוח החמידות הזאת, ועם השמעת שיר קלמרים שהוקדש השבוע לפרידה ממתי כספי, יצאנו להמשך השבוע.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

והפעם בחלוקה לשתי קבוצות, מה שיצר חברותות ממוקדות וקשובות. החלק הספרותי התמקד בטוני מוריסון. דיברנו קצת על הביוגרפיה שלה, נכדה של עבד, בת למשפחת פועלים, כלת פרס נובל - האישה האפריקנית-אמריקנית הראשונה שזכתה בנובל, החוקרת של הזהות השחורה, הדוברת של גזע ומעמד, הסופרת שהפרוזה שלה היא מסורת של סיפור בעל־פה במקצב, ראפ לפני תור הזהב של הראפ. עשינו תרגיל כתיבה קצר שקנדריק לאמאר, הראפר הראשון שזכה בפוליצר, סיפר שמורה שלו נתן לו פעם והשפיע מאוד על כתיבתו - לכתוב משהו שרק אתה מבין ולתת למי שלידך לקרוא אותו. לקח קצת זמן עד שעלו הרעיונות, וכשהם עלו - הם היו נהדרים! 

דיברנו קצת על משמעות המילה "רצ'יטטיב", והתחלנו לקרוא. את הפיסקה הראשונה קראנו קריאה צמודה מאוד, כדי להתמקד ולהרגיש עד כמה כל משפט טעון במידע שעובר דרך הראייה ולא הגדה. זיהינו את טוויילה כמספרת, את היעדר תחושת הבית, את הרקע של ילדה בת 8 שכבר חוותה בתי מחסה והעלינו פרשנויות לאפשרות של אמא שרוקדת כל הלילה. המשכנו בקריאת רצף עד סוף החלק הראשון, והשאלה הראשונה שעלתה היא כמובן מי השחורה ומי הלבנה. השיחה הייתה תוך מודעות מרשימה לכך שכל הבחנה היא סטריאוטיפית, תהינו מה זה אומר עלינו כקוראים וגם על כך שכל צד, בין שהוא החזק ובין שהוא החלש, לוקה בתפיסה סטריאוטיפית של הצד האחר. דיברנו גם על המעמדות הקיימים בבית המחסה, שכל הבנות שם הן קורבנות, ועל מגי המסכנה שנמצאת בתחתית הסולם, ועל הדמיון וההבדלים בין טוויילה ורוברטה, שלשתיהן יש אמהות לא מתפקדות, שתיהן תלמידות גרועות, והאחת מקבלת מאימה אהבה וזהו, והשנייה מקבלת אוכל אבל לא אהבה. נראה שהסיפור תופס את הקבוצה חזק מאוד, וזה משמח. נמשיך בשבוע הבא. 

בחלק הפילוסופי עסקנו ביסודות הגישה התועלתנית למוסר. התחלנו בתרגיל: כל תלמידה רשמה פעולה שגרתית כלשהי שביצעה לאורך השבוע האחרון, ולאחר מכן - את המטרה שלשמה פעלה. לאחר שנרשמה המטרה הראשונה, המשכנו הלאה - לרשום את 'המטרה של המטרה'. כך המשכנו לנו בשרשרת של תכליות, עד שהגענו למטרה הסופית, שנתקענו בה - זו שלא ניתן עוד למצוא לה הצדקה, וראינו שכמעט כולנו הגענו בסופו של דבר אל האושר, או גרסה אחרת שלו, כתכלית הראשונה, זו שלא ניתן למצוא לה סיבה חיצונית נוספת (למרות שנגה ממש התעקשה שהתרגיל לא מספק אותה, ובהכרח יש תכליות עליונות נוספות - וגם היו לה נימוקים טובים לכך!). כך, דרך האינטואיציה שמקורה עוד באריסטו, למדנו את הנימוק התועלתני לקביעת הקריטריון המוסרי: בני האדם כולם רוצים באושר (חוץ מנגה), ולכן - העיקרון המוסרי הראוי אינו אלא הגדלת האושר.

לאחר התרגיל, המשכנו להיכרות ביוגרפית עם גיבורי התועלתנות: החל באפיקורוס, והקומונה הנהנתנית שהנהיג בחצרו הפילוסופית; דרך בנת'ם, האיש והפוחלץ; ועד לג'.ס.מיל - ההוגה המרכזי שילווה אותנו במפגשים הבאים. הצפנו ביחד כמה מיתרונותיה של השיטה, כמו למשל התאמותיה לעת המודרנית: בחילוניות שלה, בפשטות שלה, ברגישות שלה לשוויוניות ודמוקרטיה, וגם ביכולת שלה לבסס את המערכת המוסרית על תחושה - ובכך, לכלול גם את בעלי-החיים כנתונים לשיקולי המוסר.

הקבוצה נשמה לרווחה מהעבודה המפוצלת השבוע, שאיפשרה למידה שקטה יותר, ודיון מעמיק יותר. גם אנחנו, בעצם: הקבוצה הנפלאה הזו אנרגטית ורועשת, והיינו זקוקים לשקט. לצד זאת, ברור לנו מאוד שברצוננו למצוא את הדרך להמשיך ביחד, ברב המפגשים - ולכן בשבוע הבא ננסע לשכנע את הקבוצה שבסוף - היכולת הזו להחזיק קשב, להתרכז, לעבוד - תלויה רק בהם, אפשרית בכל גודל של קבוצה, ובעיקר - רצויה מאוד עבור כולנו. 

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

בחינת הבגרות בפילוסופיה, פרק המטאפיזיקה. בהצלחה לתלמידים!