מכללת אורנים 15.02.2026

שבוע 17 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

לפי שפינוזה, קנאה היא רגש שאנחנו נוטים אליו מטבעינו. המהלך הלוגי הוא כזה –

1. אנחנו מנסים/ חותרים להרגיש את היכולת שלנו (עיקרון הקונטוס).

2. אנחנו מעריכים את היכולת שלנו ביחס ליכולת של אחרים.

3. ככל שאחרים מסביבינו יכולים יותר, דירוג היכולת שלנו נהיה קטן יותר.

תוצאה לוגית של i-iii: אנחנו נוטים מטבעינו לקנאה.

פתחנו את השיעור לא במהלך הלוגי, אלא בשיחה חופשית יותר ופתוחה. שאלנו "האם קנאה היא טובה או רעה?" ו"למה אנחנו מקנאים?". לגבי השאלה "למה" חלק מהתלמידים מנו תוצאות טובות אפשריות של הקנאה – היא גורמת לנו להבין מה אנחנו רוצים, ומעלה את הסטנדרטים שלנו. נזכרנו שוב בחלוקה בין סיבה ותכלית. ייתכן שאלה תכליות של הקנאה, אך הן לא גורמות לה. אבחנה נוספת שהגענו אליה בשיחה הפותחת, היתה שיש הבדל גדול בין קנאה לצרות עין.

קנאה – אני רוצה שיהיה לי את מה שיש ל x.

צרות עין – אני רוצה שלא יהיה ל x את מה שאין לי.

הוסכם שבעוד שאפשר למנות תוצאות טובות של קנאה, וזה תלוי בקנאה הספציפית, צרות עין היא רעה באופן פשוט.

חמושים במסקנה הזאת ובאפשרויות נוספות שהונחו על השולחן, חזרנו אל האתיקה של שפינוזה, וקראנו את העיון למשפט 55 "כאשר הנפש מדמה את אי יכולתה היא באה לידי עצב", שבו שפינוזה פורס את המהלך הלוגי שתואר בהתחלה. משם עברנו למשפט הנסמך, המשלים "אין איש מתקנא במעלה טובה של זולתו, אלא אם כן הוא שווה לו." שמחנו לראות ששפינוזה מתייחס בפירוש ובהרחבה לשאלה שעלתה קודם, בשיחה הקדם-טקסטואלית – מה גורם לנו לפעמים לקנא ולפעמים להעריץ? התשובה של שפינוזה היא שאדם יכול להעריץ בלי סייג ובלי צרות עין, אדם אחר, כשהוא פוגש ב"מעלה טובה, שהנה מסגולות טבעו של מישהו אחר, וזרה לטבעו שלו." מה שלא נוגע לטבע שלנו, ליכולת שאנחנו תופסים בעצמינו, לא נוגע לתשוקה שלנו, ולכן גם לא יכול לבלום אותה. הבלימה של התשוקה היא הבסיס לכל עצב, לפי שפינוזה, והיא גם הבסיס לקנאה. לכן, כשאני פוגש מעלה טובה או יכולת שלא נמצאת בטווח התשוקה שלנו, לא נקנא בה יותר "משאנו מקנאים ברום צמרתו של אילן או בגבורת האריה".

עם הסיום הזה לעיון במשפט הנסמך למשפט ג' 55, יצאנו לחברותות, שבהן ניסינו להבין האם, לפי שפינוזה, יש מוצא/ סדק/ פתח לחמוק מהקנאה, גם במקרים שבהם היכולת של האחר נתפסת על ידינו כממוקמת על אותה הסקאלה של היכולת שלנו. התשובה שהסתמנה היא שלפי שפינוזה, כל יכולת של אדם שאינו אני עשויה להיתפס אצלי, אחרי תהליך התבוננות ממושך והיכרות קרובה יותר של עצמי, כ"רום צמרתו של אילן" או כ"גבורת האריה". לגבי הפירוט הלוגי של הדרך בה שפינוזה מגיע למסקנה הזאת, הקורא/ת מופנה להוכחה של משפט ד' 53, בתרגום ירמיהו יובל.

מן ההפסקה קפצנו ראש לתרגיל כתיבה קטן. התלמידות.ים כתבו על רגע שבו הייתה להן תחושה של חופש. התלמידות כתבו ככל העולה על רוחן ורק אז עברנו לקרוא במסה של רונית מטלון, המורכבת משבעה פרגמנטים קצרים תחת הכותרת "שבעה הרהורים ועובדות על הכתיבה". המילה חופש איננה מוזכרת במסה הזו, אלא "תחושת האושר ההיא, שאיננה דומה לשום תחושת אושר אחרת. מהי התחושה הזאת? קשה להגיד בדיוק בלי לשקר ולהגזים אבל נדמה לי שהאושר של הכתיבה כרוך באיזו תחושת מלאות של קיומך בעולם, בהרגשה המוזרה אבל האיתנה שכל עוד אני שם, במעשה הכתיבה עצמו, שום דבר לא יכול לפגוע בי. שום דבר: לא אדם ולא דבר. [...] והבדידות היא משהו מלא מאוד, לא ריק."  העליתי שאלה שמעסיקה אותי ביחס לחתירה להתמיד בישותנו שבה עוסק שפינוזה בקונטוס שלו. לכאורה, אם כל מה שעלינו לעשות הוא להיות אנחנו עצמנו, מה פשר החתירה המתמדת לעבר משהו שעדיין לא הושג? אמרתי שהמסה של מטלון ממחישה לי שזו אכן פעולה מתמשכת – עבודה שצריך להתמיד בה.

הוטלו גם ספקות: מה בעצם מיוחד בדיבור הזה על הכתיבה? ובעצה (החיונית) להניח לכתיבה לפעמים, "לחזור לזה מחר, או מחרתיים. לתת לפתרונות להתגלות מעליהם, ולא לרוץ אחריהם עם קלשון." התעקשנו: לדבר על אושר זה תמיד מסוכן (מסוכן לשקר, מסוכן להגזים), וגם אם כבר הוצע לנו בעבר להניח לפתרונות שטרם נמצאו, מי אי-פעם הציע לנו לא לרוץ אחריהם עם קלשון? בחברותות חזרנו לתרגיל הכתיבה, ביקשו לחשוב על המשותף והשונה בין הזכרונות. לבסוף התבוננו יחד בזכרונות שעלו בהשראת שפינוזה: על הרצון לחוש את עוצמת הפעולה שלנו, על הנפש המתבוננת בעצמה (בעיקר – כך חשבנו – בדרך חזרה מהחופש), על החתירה להתמיד בישותנו כאמור, ובתוך כך לבטא פנים שונים של אותה ישות עצמה.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

בחלקו הראשון של השיעור עסקנו בג'ון סטיוארט מיל, בעיקרון לפיו מעשה הוא מוסרי כל עוד הוא מגדיל את סך האושר, ובשיטת החקירה שלו שבמסגרתה הוא מנסח את הביקורות שעולות נגד התועלתנות ועונה עליהן, ויצאנו לתרגל את המהלך הזה בעצמנו - התחלקנו לחמש קבוצות, כל קבוצה קיבלה ביקורת על התפיסה ואת תשובתו של מיל עליה, התמודדה איתן וניסתה גם להעלות ביקורת על התשובה. למשל, ביחס לביקורת כי התועלתנות היא נהנתנית, הקבוצה צודדה בעמדתו של מיל לפיה מדובר בהנאות גבוהות יותר, הנאות הרוח, שנמדדות באיכות ולא רק בכמות. אבל האם הגיוני שהנאה היא ערך עליון? או ביחס לביקורת לפיה התועלתנות אינה ניתנת ליישום, גאיה העלתה את הטיעון של מיל, שכאדם אתה לומר עקרונות ויודע מניסיון וידע שהצטברו אילו דברים גורמים אושר ואילו לא. עופר הסתייג ואמר שאם מסתמכים רק על בחירות קודמות, איך אפשר לשפר את המצב?  

בחלקו השני של השיעור המשכנו עם טוני מוריסון ו"רצ'יטטיב". צפינו בקטעים מתוך ריאיונות עם מוריסון ובשיחה על אודותיה עם נוית בראל, וקראנו ביחד את החלק השני של הסיפור המתמקד בפגישתן של טוויילה ורוברטה במסעדה העלובה שטוויילה עובדת בה כמלצרית, בזמן שרוברטה מסתובבת עם חבר'ה שעתידים לפגוש את ג'ימי הנדריקס. עמדנו על הפערים ביניהן, על גדולתו של הנדריקס (צפינו בקטע מתוך המופע שלו בוודסטוק), ועל האופן שבו טוויילה, שמרגישה מושפלת במהלך המפגש, משתמש בשפה כנשק להשבת כבודה האבוד כשהיא שואלת את רוברטה "מה שלום אמא שלך?". בזמן שנותר יצאנו לחבר משפטי נשק משלנו, כאלו שיכולים בהקשר מסוים להישמע כשפת שלום ובהקשר אחר כשפת מלחמה. נעם הציע "מה שלום הילדים?". הילה - "מתאים לך לומר דבר כזה", ואימרי - "אני יודע איפה אתה גר". 

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

נפגשנו שבוע לאחר הבגרות במטאפיזיקה, בכוונה להתניע מחדש את תהליך העבודה לקראת כתיבת עבודות החקר - האתגר הבא, והמשמח, שעל הפרק בשנה הצפופה הזו. פתחנו בכמה מלים כלליות על הבחינות ועל ההתמסרות שלהם לתהליך ואז הבחינות הבדוקות חולקו. עם שוך ההתרגשות התחלנו את השיעור. אנחנו ממשיכים עם תמת האותנטיות, אחת משלוש התמות שסביבן תיכתבנה עבודות החקר. בתחילת השנה, אחרי מבוא כללי למאה ה-19, הקדשנו שני שיעורים לקירקגור ובעיקר לעיסוק במעגלי הקיום ובמעגל האמוני/דתי. לאחר תזכורת לפרקים הקודמים, עברנו לעסוק בניטשה ובאופן שבו הוא ניגש לשאלת האותנטיות/עצמיות. אחרי כמה דברי מבוא עברנו לקרוא את החלק הראשון מתוך המסה 'שופנהאואר כמחנך'. זהו טקסט קריא ומזמין שנוח להתחבר אליו ולדבר בו, לנו ולהם. וכך היה. בשבוע הבא נוסיף חלק נוסף מתוך המסה.

בחלק השני של השיעור המשכנו להחזיק את שאלת האותנטיות – כשאנחנו מתכוננים לקריאה בסיפור הקצר "אגדת הסופר" לעגנון. שאלנו, איך צריכים להראות חיים של אמן כדי שהיצירה שלו תהיה אותנטית? עלו תשובות סותרות ומעניינות, ובעיקר – האמן צריך לשמור על ריחוק מהחיים ומחומר, אולי אפילו להתבודד, כדי להתמסר ליצירה ולרוח / האמן צריך להתערבב בחיים, לחוות כמה שיותר, להתנסות בחוויות חיים קשות ועשירות. דיברנו קצת על עגנון, שלמעשה יעסוק בסיפור בשאלה הזאת – כשהוא עצמו סופר יחסית בתחילת דרכו, יעתיק את שאלת האמן למרחב היהודי־דתי.

פתחנו את הקריאה, כשאנחנו מבינות שעומד לפנינו טקסט מתעתע, שעלינו לאתר בתוכו מצבים אירוניים: בעוד שסגנון הכתיבה עמוס בהרמזים וציטוטים מספרות הקודש, עגנון שרוי בעצם בתקופה שעמדתו ביחס לדת אינה חד משמעית, הוא אינו חובש כיפה ואף הקים את ביתו בגרמניה. קראנו את פרקים א'-ג' בסיפור – על רפאל (הרמז למלאך רפאל הממונה על הרפואה) שהוא סופר סת"ם שכל עבודתו וחייו אפופים קדושה וטהרה (וכבר זיהינו עודפות של קדושה, שעולה ממנה דבר מה תמוהה, והעלנו על הדעת את הכתיבה האירונית של גוגול כשהוא מדבר על אנשים טובי לב לכאורה). קראנו על מרים, אשתו של רפאל, שמטפלת בכל ענייני הבית ועורגת לבּנים, כיוון שהם חשוכי ילדים. והתחלנו לקרוא על הבית עצמו, שכפי שאוריה הבחין – מחולק ומגודר בכמה מחיצות ארוכות, אחת של רהיטים ושניה – קורה שחרחרת של כתבי קודש, שלמעשה חוצצים בין בני הזוג.

נמשיך לגלות את עולמם בשיעור הבא, וגם לתהות כיצד עבודת הרוח של רפאל משפיעה על מרים ועל היחסים ביניהם – שילכו ויסתבכו.