אוניברסיטת בן גוריון 12.11.2025

שבוע רביעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

פתחנו את השיעור בשיתוף תרגילי הכתיבה שכתבו התלמידות בבית. בשיעור הקודם, לאחר שקראנו את הפרק השני בהרפתקאות אליס, שבו מתנשאת אליס לגובה רם של שלושה מטרים לפחות ומשתעשעת ברעיון של לכתוב לרגלה הימנית מכתב, ביקשתי מהתלמידות (בהשראת ענבל ודניאל – תודה!) להשתעשע גם הן בכתיבת מכתב לאיבר מגופן.

חלק מהמכתבים היו אישיים וכנים, חלקם משעשעים והיתוליים – וכולם סייעו לנו להכיר את התלמידות יותר מקרוב. הופתענו לגלות כמה מגוונים האיברים שזכו למכתבים – אושי כתב לאפו, ואחרות כתבו לעמוד השדרה, ללב, למוח, לידיים, לעיניים, לעור ועוד ועוד.

לאחר מכן חזרנו אל הפרק השני של הרפתקאות אליס כדי למצוא בו את החידה הגדולה שתעסיק אותנו בשיעור הזה ובהמשך: "אליס הרימה את המניפה ואת הכפפות, וכיוון שבאולם היה חם מאוד, נופפה על עצמה תוך כדי דיבור. 'אלוהים! כמה הכל מוזר היום! ועוד אתמול הכול היה ממש כרגיל. מעניין אום החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשארת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!' והיא התחילה להעביר לנגד עיניה את כל הילדים בני גילה שהכירה, לראות אם לא הוחלפה באחד מהם...".

שאלתי – אם תאלצו מחר להיפרד מאותו איבר שאליו כתבתם את מכתבכם – האם תהיו עדיין אתם?

מכאן משך אושי חוט והציג את השאלה ששואלת אליס כשאלה מטאפיסית. הצגה שדרשה כמובן התחלה של גישוש מה פירוש מטאפיסיקה? מה פירוש אונטולוגיה? אפיסטמולוגיה? מהו חומר? דואליזם? מטריאליזם? מהי בעיית הסובסטנציה? איפה נמצאת ספינתו של תזאוס?

אגב כך הצגנו לתלמידות את הנושאים שלנו לשנה הזו – מטאפיסיקה ונרטולוגיה, ומתחנו קו מעורפל שיסמן את החיבור בין השאלה המטאפיסית כפי שהיא מופיעה בפילוסופיה וכפי שהיא מופיעה בספרות, לא רק כרעיון אלא גם כצורה. בהקשר זה ראינו קצת מהקשר בין אלוהים הכל יכול והכל יודע ובין המספר האוקטורלי הכל יכול והכל יודע, וקצת ממה שחושב בחטין על תפקידו של המספר כמי שיודע את החיים של הדמות עד תומם, עד המשפט האחרון, ובכל זאת נתבע לאפשר לדמות לחיות בסיפור משל הייתה חופשיה. אושי הזכיר את סיפורו של אוסמו של טיילור בגרסת סיפורו של קוזמו של אושי, ובדקנו קצת מה דומה בין היחס של המספר לדמות ובין היחס של אלוהים לאדם.

יצאנו להפסקה ואחריה חזרנו אל השאלה שבה התחלנו, שאלתה של אליס. מהו "אני"? מה פירוש להיות אני? היכן ה"אני" הזה נמצא? הגענו לכמה התחלות של תשובות: אולי האני הוא כעין אוסף, ערימה, מכלול? אולי הוא תודעה, "מה שיש לי בראש"? אולי הוא תהליך? האם מדובר בהצטברות או שמא כשנוסף אל ערימת האני דבר חדש, האני משתנה מיסודו? וכך זה נמשך עד שבמילותיה של עמית – נשבר לה המוח.

אז חזרנו לכתוב. ביקשתי מהן לחזור ולכתוב לאותו איבר מן המכתב הקודם מכתב נוסף: התעוררתן הבוקר חסרות את אותו איבר – ועכשיו אתן תוהות בפניו מי אתן בלעדיו. האם אתן עדיין אתן? מה הקשר בין האיבר הזה ל"אני"? בלעדיו – מה נשאר ומה השתנה? מה הקשר בין האיבר הפיזי, הגוף, ובין "אני" וזהות? האם הגוף הוא חלק מן האני, כלי? משהו אחר?

את תרגיל הכתיבה ביקשתי מהן להמשיך בבית ולחלוק בשבוע הבא, וחתמנו את השיעור עם חלוקת עותקים של "הרפתקאות אליס" שנקרא יחד השנה, שהפתיעה ושמחה מאוד את התלמידות.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

פתחתי (עדי) בחזרה לרמון קנו ו"תרגילים בסגנון". קראנו עוד כמה מהווריאציות שלו לתרשומת הבסיסית, וניסינו לאפיין מה בטקסט עצמו יוצר את הסגנון. התלמידות חזרו לכתוב כמה וריאציות נוספות משל עצמן לתרשומות שחיברו, וכל תלמידה הקריאה משלה. בדומה לניתוח של הסגנון אצל קנו, גם בטקסטים של התלמידות ניסינו להצביע על מה יוצר "סגנון" מסוים, ובאיזה אופן המסגרת הסגנונית או הצורנית משפיעה על התוכן, על הסלקציה של הפרטים, על הרושם שעולה מהם. מסגרתי את הקריאה והתרגיל הזה כהמשך לפתיחת השנה ולטקסט של ס. יזהר, שמציע לנו כקוראות לשים לב לא רק לתוכן, לא רק ל"מה" אלא ל"איך" ולאיך שהאיך יוצר את המה. השלב הבא בעבודה יהיה להתמקד באלמנטים מסוימים בסיפור, ולבחון את האיך שלהם ואת הקשר שלו למה. אז שילחתי את הכיתה לקרוא את הסיפור של המינגווי "גבעות כמו פילים לבנים", ולנסח לעצמן בכמה משפטים את תגובת הבטן לסיפור. חששתי שהסיפור ישעמם אותן, ושמחתי מאוד גם לראות שהן באמת ישבו וקראו, וגם בהמשך את התגובות עצמן. ביקשתי שהתגובה תיעשה זו אחר זו, כשכל תלמידה צריכה להתייחס לתגובה של זו שקדמה לה – התייחסות כלשהי, ומתוך ההתייחסות הזאת לקשר ולהוסיף את דבריה שלה. מאוד התרגשתי מהדברים שהתלמידות אמרו, ובמיוחד מהעובדה שאף שהרבה פרטים הרגישו חסרים בסיפור, המון רעיונות, תחושות ומחשבות עלו באופן מאוד מובהק. הן תיארו עצב עמוק, בלבול, שאלו על הכותרת, התלבטו איזה סוג ניתוח הוא זה שהדמויות מדברות עליו, הצביעו על הדיבור המטאפורי שמאפיין רק דמות אחת. היה לי מאוד מעניין להקשיב להן. בשיעור הבא נדבר על הסיפור, ובייחוד על "דיאלוג", שהוא יהיה הפוקוס שלנו.התחלתי (תמר) בחזרה למושג האידיאה האפלטונית. ניסינו להשיג עליו אחיזה דרך כמה הבחנות (ממושג גרידא, ממשמעות של מילה, מאובייקטים מוחשיים). הצגתי באופן כללי ובמספר הזדמנויות לאורך השיעור את תזת נצחיות הנפש ואת תזת ההיזכרות. נזכרנו במיקום של אפלטון בחלל-זמן ושקלנו שני רבדים נוספים: היבט מעין-מיסטי, של קיום בעולם אחר מעולם התופעות שאנו מכירים.ות קדם-פילוסופית, ולצדה היבט מעין-מתמטי, גיאומטרי, של קיום עם תכונות שאי אפשר להעמיד אותן על תכונות מוחשיות או הפשטה שלהן (למשל קו כאובייקט מתמטי הוא חסר נפח, עקמומיות ורוחב – בניגוד לכל קו מוחשי שנצייר על דף). התחלנו, שוב, מסוסים, ומשם דהרנו למסלול מכשולים. קראנו במאמץ רב ופורה כמה פסקאות מהפיידון, על קיומו של "השוויון כשלעצמו". אני קו-כיכבתי בתור סימיאס ועול סוקרטס עבר מתלמיד.ה לתלמיד.ה. שמחתי שהתלמידות.ים הרשו לעצמן.ם להתבטא בכנות, בעיקר לגבי מורת רוח מגודל האתגר (פענוח הטקסט). שיתפתי שאני עייפה והצעתי שהשעה אולי קשה גם להן.ם. הסכמנו שפילוסופיה זה מאתגר, שללמוד זה לפעמים קצת "כואב במוח", שאמור להיות קשה לצאת מהמערה, שאולי הקיום הוא סבל בכלל. הסכמנו גם שאף אחד מהדברים האלה הוא לא סיבה לוותר על ההזדמנות ללמוד ולקדם את עצמנו.

כולנו אספנו את עצמנו והמשכנו לעמול על הבנת הכתוב. אחת התלמידות הצליחה להיעזר בדיון המקדים שלנו על אידיאות והזכירה לכולנו דברים שאמרנו על תזת היזכרות. כשסיימנו את הקריאה התלמידות.ים הקדישו חמש דקות של ריכוז שקט לניסיון לשחזר את הטיעון בתצורה של הנחות ומסקנה. אמרתי מראש שכל תוצאה תהווה הצלחה בהיותה ביטוי לאימון במיומנות החשובה הזאת. התחלנו לדון בהנחה הראשונה ובמסקנה. נמשיך בשבוע הבא.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) התחלנו את המפגש עם פילוסופיה לרקע  ויברציות הבסים ממסיבת הסטודנטים בקמפוס, מטריד, מעניין ומאתגר כאחד. החלק הראשון והקצר של השיעור הוקדש לסיום החזרה על דקארט, בחלק זה עמדנו על ההבחנה שעורך דקארט בין תכונה מהותית (תואר), ומקרית, ואיך למעשה מושתת זהות או מהות של דבר, הבחנה זו חשובה לביצור וביסוס האני על בסיס עיקרון אחידות הנפש, קרי התודעה. הבחנו בבעיה וההבדל בין טיעון הקוגיטו לטיעון זה של עיקרון אחידות הנפש, קודם המחשבה מגלה שאתה קיים, ועתה הקיום תלוי במחשבה. סיימנו חלק זה של השיעור עם מאפייני האני והמסקנות לגבי מושג האני של דקארט. היו שאלות, והיה צורך להסביר חלקים מסוימים שוב ושוב, וטוב שכך. היה חשוב לוודא שיש הבנה, גם אם לא מאה אחוז ובביטחון מלא.

מכאן השיעור טס, התחלנו ללמוד את פוקו ובעיקר את מושג השיח (ובכלל הפוסט המודרניזם שהוזכר שוב ושוב עם הוגים אחרים במהלך השיעור). פוקו עבורי מחבר בין האני הוודאי של דקארט לבין החזרה לבגרות על אפלטון ומשל המערה, שהרי אצל פוקו אין אני טרנסצנדנטלי ואנו תמיד נשארים במערה כזו או אחרת. התחלנו עם הצגת השיח ככלי התרבות לתפיסת המציאות, מהו שיח, מהו היגד בשיח, מהו הכלל, איך זה מעצב אותנו, את החברה, את התרבות, מה מאפייניו. עלו מיליון שאלות והיה דיון ער, תובנות יפות, שאלות שמקדימות בכמה צעדים (אז מי מעצב את השיח עצמו למשל). ביקשתי מחד להציג את המחשבה העמוקה של פוקו ולא באופן השטחי שהרבה פעמים היא מוצגת כך, כלומר רק כתיאוריה ביקורתית של היררכיה וכוח. הסתכלנו גם בביקורתיות על ההנחה שהכול מורכב מכוח והיררכיות והאם אפשר להתווכח עם זה (ואם כן, אז באופן מבוסס), הבעיה בפירוק תמיד והיכולת לבקר בחזרה, האירוניה בשיח הפוקיאני הקיים כמוכיח בעצמו את משטור השיח שפוקו ביקר, הבאנו דוגמאות מהחברה הישראלית, כולל אלו המדברים בשם הביקורתיות ובעצמם נופלים ב"חטא" השיח. גם יעל השתתפה, גם רותם המנהלת שלנו השתתפה, ואף אחת לא הקשיבה לבסים, והיו קשב ועניין מלאים, גם מצידי.

שבוע הבא נמשיך עם חידוד מושג השיח, ההשלכות והמסקנות שלו, ונדגים את המתודה של פוקו דרך תחום הרפואה והולדת הקליניקה.

ברוח המסיבה ליד, יצאנו ב"אורות", אורות שכנראה אדאג לכבות בשבוע הבא.

(יעל) לקראת המפגש אתמול ביקשתי מכל תלמיד/ה לשלוח לי וגם להביא לכיתה תמונת ילדות. פתחנו את החלק השני של המפגש בקהאוט חמוד במיוחד שבו התלמידים היו צריכים לזהות אחד את השני/ה בתמונות. אחר כך פנינו לתרגיל: כל אחת כתבה טקסט חופשי בעקבות התמונה שלה, כשההנחיה היחידה היא לכתוב בגוף שלישי. התוצאות היו אישיות, מגוונות ומעניינות, והתנסינו שוב במשוב בצורת שאלות. ניסיתי להציע את הכתיבה בעקבות תמונות, שאנחנו מתרגלים כעת תוך כדי קריאה במסות של סונטג ושל שמעון אדף, כדרך אפשרית לגוון את תהליך העבודה על המסות האישיות של התלמידים ולצאת מהתקיעות שחלקם מדווחים עליה בשלב זה (לקראת הגשה לפני-אחרונה). בהחלט יתכן שחלק מהטקסטים שנכתבו בשיעור אתמול ימצאו את דרכם למסות שלהם.

בדקות האחרונות של השיעור קראנו את פתיחת המסה של שמעון אדף "אולי עכשיו אפשר", מתוך קובץ המסות "אני אחרים". המסה נפתחת בהתבוננות בתמונת ילדות ("אני שונא את הילד בתמונה"), והיו נקודות השקה מעניינות בינה לבין חלק מהטקסטים שהתלמידים כתבו, אבל מוזיקת מסיבות חזקה מבחוץ הקשתה עלינו לגשת אל הטקסט בעדינות הדרושה, ולכן נראה לי שנקרא שוב את הפתיחה בשיעור הבא.

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

ניתן לכנות שיעור זה, בלשון מטפורית, שיעור “כתיבה עולמית”.

קראנו טקסט מובחר הנושא את הכותרת “התבוננות בטבע ובבריות”, ועסקנו בפירוקו הלשוני, הבלשני והמושגי. העמקנו בבחינת המשמעויות, המילים ושדותיהן הסמנטיים — כגון המונחים “התבוננות” ו־“בריות” — ועמדנו על הדקויות הגלומות בהם.

לאחר מכן פנו התלמידים לתרגול כתיבה טיפולית, תוך שימוש במגוון שיטות וכלים, ובהם העלאת רצפי מילים, עיצוב מבני משפטים והבעה הנסמכת על התבוננות, התעמקות וחשיבה מהורהרת.

השיעור התבלט באופיו הייחודי, שכן איפשר היכרות מעמיקה עם עולמותיהם הפנימיים של התלמידים — כל אחד בהתאם למאגר ידיעותיו, לרוחב דמיונו ולעמקות תפיסתו.

ולצד זאת, שיעור זה עשוי להוות עבורם שער לעולמם הפנימי ולהפנמתם העתידית של מושגים פילוסופיים, כאשר ההתנסות הראשונית במבט פנימי ובחקירה רעיונית תניח תשתית להבנה עמוקה יותר בהמשך דרכם.