אוניברסיטת חיפה 03.11.2025

שבוע שלישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

אתמול הייתה לנו הזכות לחזור ממש אל מקורות הכתיבה המסאית וקראנו יחד מכתביו של מישל דה מונטין, אבי הז'אנר המסאי. 

פתחנו את השיעור בדיבור על 4 המניעים לכתיבה שג'ורג' אורוול מעלה במסתו "מדוע אני כותב?" - המניע האגואיסטי, המניע האסתטי, המניע ההיסטורי והמניע הפוליטי.

דיברנו קצת על מישל דה-מונטן והרקע ההיסטורי לכתיבתו (הרנסנס הצרפתי, החיבור לתקופה הקלאסית ובפרט לסטואה, מלחמות הדת) לאור תפיסתו של אפלטון (עליה דיברנו בשיעור הקודם) שהמחשבה היא "שיחה של הנפש עם עצמה", שאלנו האם הכתיבה המסאית היא כתיבה "מונולוגית" או "דיאלוגית". התייחסנו גם לציטוטו של מונטין:

"כולנו עשויים כרקמת טלאים... וקיים הבדל בינינו לבין עצמנו באותה מידה שהוא קיים בינינו לבין זולתנו".

עברנו לקרוא את "אל הקורא", הקטע הפותח את "המסות" של מונטין וזיהינו בו את המניעים לכתיבה של אורוול.

לאחר מכן, התפצלנו לשלוש קבוצות שכל אחת מהן קיבלה קטע קצר מתוך המסה "על הנסיון", הנסוב סביב נושא אחד: התשוקה לדעת; שפה ואחרות; חירות. כל קבוצה עבדה עצמאית על פענוח של הטקסט שקיבלה וכל תלמיד ותלמידה התבקשו לבחור ציטוט אחד מהקטע ושאלה אחת שעלתה לו.

לאחר מכן התכנסנו יחד וכל קבוצה הציגה את מה שהבינה מהקטע ואת הציטוטים והשאלות הנפלאים שעלו, למשל:

שחר שאלה איך ניתן לתאר את מה שהשפה לא מצליחה לתאר - ולמה בכלל לנסות ויפתח שאל מה הביא את הכותב לפסימיות העולה מכתביו בכל הנוגע לאפשרות הידיעה.

ראינו יחד איך במסה נראה שמונטין משנה לא רק את נושאו אלא גם את דעתו על הנושאים שעליהם הוא מדבר, סותר את עצמו ולוקח פניות לא צפויות ברמה טענתית והספרותית גם יחד.

לסיום - תרגיל כתיבה קצר. התלמידים התבקשו לחשוב על ספר שהיו רוצים (או לא רוצים) לכתוב ולכתוב לו "אל הקורא" משלהם, וכך בעצם לדמיין לעצמם קורא. שאלנו האם הקורא האידיאלי הוא אנחנו עצמנו או דווקא מישהו אחר מאיתנו (גם פה, כמובן, יש רמיזה לנושא השנתי שלנו: מונולוג, דיאלוג ופוליפוניה).

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

את המפגש ביום שני התחלנו בהסבר של עופר על התיאטרון היווני והטרגדיה היוונית בפרט. דיברנו על מונחים מרכזיים כגון גיבור טראגי, קתרזיס והיבריס, ואז התחלנו בקריאה מעמיקה של המחזה אדיפוס המלך. ראינו איך אדיפוס מתפקד כמנהיג אידיאלי ואז פחות אידיאלי, וכיצד הוא מושקע כל כולו בחיפוש אחרי רוצח לאיוס, מבלי לדעת שהחיפוש שלו יביא לנפילתו.

בחלק השני גל דיברה על היסוד הדיוניסי והאפולוני לפי ניטשה, וחיברה את ההיבטים התאורטיים המרתקים שלו לדיוננו על הטרגדיה. היה מעניין ומרתק לכולם.

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

סיימנו לקרוא את ״סיפור אינו משקף״. אני חושבת שהמאמר לא מאוד קשה לקריאה, והטענה שבבסיסו מנוסחת ישירות, ובכל זאת, הרעיון שיצירה ספרותית אינה התוכן שלה או הנושא שלה, הוא חמקמק. זה בעיקר בולט כשבדיון הכיתה מנסה לתת דוגמה ל״מה כן״. על מה כן מסתכלים כשקוראים יצירה? מה כן מייחד אותה מיצירות אחרות? מהם המאפיינים שהופכים אותה להיא עצמה? ניסיתי להראות איך זה מתבטא, למשל, בסיפור של יזהר ״שחייה בים״, ובתיאור המפותל שלו את צבעו של הים. ודוגמה נוספת, אחרת, היתה המחזה של בקט “Breath” בגרסתו של דמיאן הירסט. לעולם הממשות יזהר קורא ״עולם גולם״, ומשהו מהגולמיות הזאת מוצג באופן תמציתי וקודר במחזה של בקט. שאיפה, נשיפה, וביניהן ערמה של זבל. לא חייבים לחשוב כמו בקט! אמרתי. רק לשים לב לכך שהוא לקח ״נושא״ והפך אותו ליצירה, באמצעות הפעלה מודעת ומכוונת של הכלים שעומדים לרשותו.

התחלנו את החלק השני בשיעור לאחר הדיון בכיתה בטקסט של ס. יזהר בקטע קצר של ז. פ .סארטר שעוסק בדמותו ומאפייניו של האדם האנטישמי,  מנקודת מבט אישיותית-פילוסופית, ביקשתי מהתלמידים שפשוט יעברו על הקטע יקראו אותו וינסן לנתח אותו, לפרש אות, אותו בפסקה. לאחר מכן ביקשתי מהתלמידים לפסקה הזאת להוסיף שתי שאלות שמתייחסת בפירוש שלהם: האם האדם הזה פועל מתוך מודעות ומהו הרווח בהחזקה של אישיות כזו עבור אות אדם. לאחר מכן ביקשתי לזה גם להוסיף התייחסות לפרשנות של אנתרופולוגית בשם מרי דגלאס שעוסקת ביחסים בין ניקיון וזיהום, זאת אומרת מה עומד מאחורי הגישה שלנו למושג של לכלוך.  הבאנו דוגמה של נעליים שנמצאות במקומן בתוך הבית לעומת נעליים שנמצאות נניח על השולחן, אין הבדל משמעותי בין שתי הסיטואציות מבחינה היגיינית ובכל זאת סיטואציה אחת תוגדר כמזוהמת ואחת כנקייה.  וביקשתי לקשר את הסיפור הזה, את התיאור הזה, לז'אן פול סארטר. אחרי כל זה פנינו לקרוא במשל המערה. גם כאן אחרי שהצגנו את המשל ניסיתי להתעכב על מושג הכבלים שהוא כה מרכזי במשל. ניסינו להבין איזה אפשרויות של כבלים אנחנו יכולים לדמיין והתלמידים העלו כל מיני אפשרויות כמו דעות קדומות, לחץ חברתי, קונספציות שבהם אנחנו לכודים, הורים וכן הלאה. ביקשתי שוב לקשר את הדיון בכסלים לדיון של סארטר.  הקריאה האחרונה או הסיבוך האחרון שהוספתי להם לכתיבה היא בקשה מהם לקחת גם את הדיון שעשינו בס. יזהר, מה כובל את הקריאה שלנו, לחבר את זה שוב לרעיון האפלטוני וגם זה של סארטר. זאת אומרת כל הדיון שלנו מעבר לחוויית הקריאה בסרטר ואפלטון נועד לאמן את התלמידים איך מחברים בין טקסטים לכדי טקסט חדש. איך נותנים רלוונטיות חדשה לטקסט, איך מעשירים אותו. היה דיון מאוד מאוד מעניין היה כיף לראות את התלמידים פועלים, אפילו צילמתי תמונה שלהם אפילו והיא מצורפת במייל זהו נתראה שבוע הבא. 

בכיתת הספרות הערבית של עלי קאדרי ויעל אבוקרט

בשיעור הפילוסופיה הראשון של הכיתה המעורבת, רצינו להתחיל עם טקסט שיציג לתלמידים החדשים את הפילוסופיה אך יחדש משהו גם לוותיקים. החלטנו להתחיל עם הקטע ב"המשתה" בו סוקרטס מתאר מה דיוטימה סיפרה לו על הולדת ארוס. נתנו מסגרת מינימליסטית על כך שאפלטון כתב דיאלוגים והיה תלמיד של סוקרטס, סיפרנו שזה דיאלוג על אהבה ואת מסגרת הסיפור של הסיטואציה במשתה. העלינו גם היכרות קצרצרה עם המיתולוגיה היוונית, כי התברר שתלמידות החדשות לא יודעות על זה כלום, אפילו לא שמעו את המילה ארוס, או אפרודיטה מימיהם. ואז בסרבול קל, והסברנו שהטקסט הוא דיאלוג פילוסופי שבו מתואר סיפור מתולוגי, אבל באופן מסוים שבו שבו סוקרטס או למעשה אפלטון בוחר להציג אותו. (למרות שיש מצב שאחרי השיעור הזה, אם הם לא הבינו את המורכבות, הם יסתובבו בעולם במחשבה שארוס הוא אל ג'יפני, הומלס ויחף… אופס… ) 

התפתח דיון צידי, על האלים היוונים וקצת על דתות, ואז עלי העלה את הטענה שקיימת אצל אנשים מסוימים, שהאדם הוא זה שברא את האל, ולא האל ברא את האדם, ושבני האדם קימים הרבה יותר שנים מתפיסות ואמונות דתיות. ראינו שהעיסוק באלים, באלוהים בדתות מושך אותם, ניסינו לתת קצת מענה, שיאפשר איזה מצע שממנו בסוף בכל זאת יצליחו להתרכז, אך עם זאת גם החלטנו לא לתת דרוד לדיון ולחזור למסגרת שרצינו- קריאת הטקסט ודיון על מה שעולה ממנו. 

הקראנו את הקטע של הולדת ארוס ומוצאו, על כך שהוא מסתבר כלא ממש אל, אלא דימון המתווך בין אלים לבין בני האדם, הוא עני אך בעל האומץ והתושייה להשיג דברים. דיברנו על אהבה ותשוקה למה שאין לנו, וכך על חכמה כמשהו שהאלים לא מחפשים אותו כי הם מחזיקים בו, וגם בורים לא מחפשים אותו כי הם מלאים בעצמם ולא יודעים שאינם יודעים וארוס הוא תמיד חסר אבל לא ריק עד הסוף, והוא רוצה למלא ורודף חכמה אך תמיד מה שהוא ממלא חומק ממנו. שאלנו האם זה טוב שאנו לא יכולים להשיג דברים עד הסוף ולדעת עד הסוף. 

התלמידים קבלו בהמשך תרגיל כתיבה:

"תארו משהו אחד שאתם לא יודעים עליו, אבל מאוד רוצים להבין, זה יכול להיות שאלה פילוסופית, שאלה אישית, שאלה מדעית או כל שאלה שצריכים לעשות דרך כדי להבין אותה ויתכן שגם לא תהיה עליה תשובה."

רובם ככולם השתתפו ובאמת כתבו דברים יפים, וכמובן שרצו להקריא. לא הספקנו להקריא את הכל. 

האמת שהפער בין התלמידים החדשים לותיקים ניכר, יש כמה חדשים רציניים, אך יש גם כמה תלמידות חדשות שניכר שהן לא בוגרות, וקצת מפריעות בשיעור וחשות ביטחון מופרז, וניכר שמשהו באוירה הכיתתית קצת עורער.