אוניברסיטת חיפה 05.01.2026

שבוע 11 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

את השיעור השבוע פתחנו בחזרה קצרצרה על הרעיונות המרכזיים של "מות המחבר", בו עסקנו בשבוע שעבר. ראינו אלמנטים בארתיאניים בשיר "מבוא לשירה" של בילי קולינס, המעביר את הרעיון שהטקסט פתוח "לשוטטות אך לא לחדירה".

לאחר מכן המשכנו עם בארת דרך המחשבות שלו על הצילום והתעכבנו על מושגי הסטודיום והפונקטום בצילום. בעוד הסטודיום הוא הידע הכללי, התרבותי, המשותף; הפונקטום הוא הדבר שדוקר אותי (ודווקא אותי) בתור צופה. הוא לא מתוכנן, לפעמים מתגלה בדיעבד כשאני חושב שוב על הצילום, או דווקא בעיניים עצומות, הוא אינו "נושא הצילום", הוא משהו שאני מוסיף לצילום ולמרות זאת הוא היה שם מלכתחילה.

הכתיבה של בארת על הצילום הובילה אותנו (אחרי ההפסקה) לסשן כתיבה ממושך ומאתגר בעקבות תצלום. התלמידים התבקשו להביא לשיעור תצלום שמקושר אצלם לזכרון מסוים, והתחלנו כתיבה בסבבים:

כתיבת רצף אסוציאטיבית (3 דקות)

תיאור מפורט (מאוד!) של התצלום (8 דקות)

היזכרות בתצלום בעיניים עצומות וכתיבת התיאור מחדש, עם רגישות לפונקטום (5 דקות)

תחושות, מחשבות ושאלות שעולות בי עם ההסתכלות בתצלום (8 דקות)

מה אני זוכר.ת ומה לא מהרגע שבו צולמה התמונה (8 דקות)

וסבב שישי ומרכזי - כתיבת הזכרון כסיפור אישי דרך ההתבוננות בתמונה, עם רשות ועידוד להיסחף בעקבות אסוציאציות, הרהורים ועוד. לסבב זה נתנו חצי שעה שלמה, וכאשר התלמידים נתקלו בקשיים הם פנו אלינו לעזרה ועידוד והמשיכו בכתיבה.

מטרת המהלך המרכזית הייתה התנסות בכתיבת סיפור אישי כחלק ממהלך מסאי, אך לא פחות מזה ביקשנו מהתלמידים להתמודד באופן ישיר עם הקשיים שעולים במהלך כתיבה ממושכת. הם עמדו בזה בגבורה רבה.

שמענו קצת תחושות ומחשבות שעלו בתלמידים במהלך הכתיבה, הרבה מהם תיארו רגע שבו נתקלו בקושי גדול ואז פשוט המשיכו מעבר לו או לקחו פנייה מפתיעה בכתיבה בעקבותיו. את הדברים שנכתבו נקרא בשבוע הבא ונפעיל עליהם את מתודת מטר השאלות.  

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

המשכנו להעמיק בפילוסופיה של דיוויד יום, והעמדנו מולה את הסיפור "הרופא וגרושתו” של ש"י עגנון.

יום טוען כי אין בידינו ודאות אמיתית בדבר קיומו של קשר סיבתי הכרחי; מה שאנו מכנים "סיבה ותוצאה” נובע מהרגל מחשבתי שנוצר מתוך ניסיון חוזר.

בדומה לכך, ב"הרופא וגרושתו” מנסה הרופא להבין את כישלון נישואיו ואת סבלו הנפשי כתוצאה ישירה של אירועי העבר, אך הקשר בין הסיבות לתוצאות נותר מעורפל ובלתי חד־משמעי. עגנון מציג עולם שבו האדם משוכנע שהוא מבין את הגורמים למצבו, אך למעשה הוא כלוא בפרשנות סובייקטיבית, בזיכרונות טעונים וברגשות אשמה.

נוסף על כך, שני הטקסטים מדגישים את מגבלות השכל האנושי. אצל יום, התבונה אינה מסוגלת לגלות חוקי סיבתיות מוחלטים, ואילו אצל עגנון הדמות הראשית מתקשה לפעול באופן רציונלי לנוכח רגשותיה וזיכרונותיה. חוסר היכולת להגיע להבנה ברורה מוביל לקיפאון: אצל יום – קיפאון פילוסופי מול שאלת הוודאות, ואצל הרופא – קיפאון נפשי וחוסר יכולת לתקן את חייו. כך נפגשות הפילוסופיה והספרות בהצגת אדם המחפש סדר והיגיון בעולם, אך נאלץ להתמודד עם אי־ודאות, כאב ומגבלות ההבנה האנושית.

היבט נוסף המשותף לשני הטקסטים הוא מקומו של ההרגל בעיצוב תפיסת המציאות.

אצל יום, ההרגל הוא המנגנון המרכזי שבאמצעותו האדם יוצר ציפיות לגבי העתיד ומאמין בקשר בין סיבות לתוצאות, גם ללא הוכחה לוגית מוחלטת. באופן דומה, הרופא בסיפור של עגנון שב ומעיין בעברו שוב ושוב, לכוד בהרגל מחשבתי של ניתוח עצמי והסקת מסקנות מן הזיכרון. אולם כשם שההרגל אצל יום אינו מבטיח אמת, כך גם אצל הרופא החזרה האובססיבית על העבר אינה מובילה להבנה חדשה או לשחרור, אלא מחזקת את תחושת הכישלון והאשמה.

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

בחצי הראשון של השיעור המשכנו (איתי, עדי) לקרוא את המסה ״ידוע שהתימניות חמות במיטה״. הצבעתי על המעבר מההתנסות האישית, הפרטים האישיים, אל דיון ספרותי פרשני פוליטי. הצבת שירו של ויזלטיר בתוך המסה אפשרה לנו לקרוא אותו גם בעינינו שלנו וגם מעיניה של הדוברת במסה, והציעה לנו עוד מודל של הידרשות לטקסט חיצוני ולשאלות תיאורטיות. נעמן מציינת במסה שהיכרות עם הוגות פמיניסטיות אפשרה לה לקרוא מחדש זכרונות ילדות שלה ולטעון אותם מחדש במשמעות, וגם זאת נקודה שהיה לי חשוב להדגיש לגבי המסה, שדרכה אפשר להציג סיפור של התנסות ואז לחשוב עליו מחדש דרך מה שלמדנו מהחקר התיאורטי. התלמיד אור חתם את השיעור עם סיפור משוחק היטב על בלבול מביך ולא תקין פוליטית בין ילדה לבין פיצ

בחלק השני המשכנו בקריאה של ירמיהו יובל על קאנט, הדגשנו את הנקודות הבאות:

• האופן בו האובייקט לא נמצא מול הידיעה אלא נוצר מתוך תהליך הכרה (ידיעה)

• בכך האפיסטמולוגיה עוברת מהפכה קופרניקאית בהציבה את האובייקט כתלוי בידיעה    ולא כעצמאי לה.

• העולם מספק דרך החושים "חומר" מסוים , אבל לא צורה.

• הידיעה מקנה "צורה" (סדר) לחומר

• בכך עמדתו של קאנט משלבת בין אמפיריציזם לרציונליזם

• אובייקטיביות מכוננת מתוך השכל ולא כשלעצמה

• לא ניתן להכיר את העולם כשלעצמו

• השכל מוגבל ותלוי אמפירית

• החומר אין לו משמעות לא עיבוד שכלי

• מה שמקנה אובייקטיביות זה אוניברסליות והאופן בו השכל מסדר את החומר באופן ספונטני ללא רפלקציה אנושית

• למעשה בין חווית העולם שלנו לבין העולם נמצא גוף מתווך, מעין מערכת הפעלה, שאיננו מודעים לפעולתה אך היא מכתיבה את אופני התפיסה שלנו.