יסודי בת ים 03.03.2022

שבוע 19 בקמפוס הקטן שלנו ב'תרבוטק' – החגיגה נמשכת 😊

הדר הירש ואופק נגאר:

פילוסופיה:

הבאנו לשיעור פרויקט צילום של צלם שצילם את אשתו ואת שלוש אחיותיה, כל שנה על פני עשרות שנים. התערוכה כוללת עשרות תמונות, מתוכן הבאנו שש.

בין השאלות שנשאלו: מתי הם התחילו את הפרויקט? למה הם צילמו את עצמם כל כמה שנים? למה יש שלוש נשים שמסתכלות למצלמה ואחת לא? מי נפטרה ומי אשתו של הצלם? מה נשאר קבוע בכל השנים האלה של הצילומים?

למה הן נשארו באותה תנוחה כל הזמן? מה נשאר קבוע בכל השנים האלה של הצילומים? (שאלה של אופק) בין שתי השאלות האחרונות היה תיקו, והדר החליטה ללכת על השאלה האחרונה.

אורי: מה שנשאר קבוע זה שארבע הבנות כל הזמן באותן התמונות.

אוריה: שהן באותה תנוחה וכל אחת באותו מקום בכל תמונה.

שני: מה שנשאר קבוע זה שכולן עדיין ביחד.

מעיין: מה שנשאר קבוע זה שכולן באותה תנוחה גם לפי הסדר וגם אותם בגדים ורק הגוף משתנה.

שירה: כל התמונות בשחור לבן.

אמילי: מה שנשאר קבוע זה שבכל דף יש שתי תמונות ושהן נשארו באותו סדר.

שני: מי שצילם את האחיות צילם אותן ב-1900 ומשהו.

מעיין ביקשה לראות את התמונות שוב, שני שמה לב שחלק מהתמונות הן מהמאה ה-20.

אוריה: כל התמונות בשחור לבן כי זה היה הצבע של התמונות באותה תקופה.

מעיין: באותו זמן לא היה צבע במצלמות.

אוריה: מעיין צודקת. וגם יש את אותו הפרש של גילאים וגם זה לא שמסביב היה רק שחור לבן אלא זה בגלל הצבע של המצלמות.

עדי: לדעתי מה שנשאר קבוע זה שבכל תמונה יש אותן הבעות פנים.

שירה: לדעתי זה שבכל תמונה הבנות נשארות עצובות. לא יודעת למה.

מוריאל: בתמונות יש את אותם אנשים באותו מקום.

מעיין: מה שאוריה אמרה - יש מצלמות עם צבע. ויש משהו שונה, הן לא עם אותן תלבושות וגם הבעות הפנים שלהן משתנות. וגם הן מזדקנות, היו צעירות ועכשיו יותר זקנות.

שני: אני חושבת שהם צילמו את התמונות באיזה שהוא אירוע, ואם קרה אירוע טוב אז צילמו ישר ואם לא טוב אז הם פשוט צילמו בכל זאת.

אמילי: כולם עם שיער פזור ולא אסוף.

אוריה: לגבי מה ששני אמרה, אני חושבת שהתמונות שצילמו פה זה על אירועים לא כל כך נחמדים, כי הבעות הפנים שלהן מראות שמשהו לא טוב קרה.

אלין: לא כולם עם שיער פזור, כי כאן ב-1987 יש אחת עם שיער פזור ובתמונה השנייה היא עם אסוף.

מוריאל: לגבי אמילי יש כאן אישה עם שיער אסוף.

אורי: ההפרשי זמן שונים, בתמונה 1 זה היה 4 ו-1 זה שבע שנים

הדר: הפרוייקט הזה נעשה פעם בשנה, לא הבאנו את כל הצילומים, זה נעשה לאורך עשרות שנים.

מעיין: לגבי שני, את אומרת שזה היה באירועים, אבל בהתחלה אמרו שזה כל שנה לא בהכרח באירוע.

שני: לפני שהדר אמרה שזה היה כל שנה, אז אמרתי את זה, לא ידעתי. ומה ששונה זה  שבין השנים הן עשו תספורת בשיער.

אוריה: אני דיי מסכימה עם מעיין, זה לא בהכרח אירוע, למרות מה שאמרתי שזה כן מקודם (בגלל הבעות הפנים), זה יכול להיות כל דבר. אני חושבת שמה שאמרו פה זה נכון וחכם, וחלק ממה שאמרו לא לגמרי הבנתי.

מעיין: התכוונתי שאולי באותו תאריך, אני חושבת שהאירוע שלהן זה שהם נפגשים, אולי זה האירוע.

אופק: [מדבר על זה שה נפגשו כל שנה, אפילו אם הן רבו או מישהי לא יכולה להגיע...]

רותם: ראינו בתמונות שמה שנשאר קבוע זה המקומות, נגיד דף אחד היה ב-1999 ודף אחר ב-2006  וזה היה באותו מקום.  (אבל בדף אחר היה מקום אחר). ומה יכול להיות שונה - בתמונות הן נראות מחוברות ומגובשות אבל אולי במציאות זה לא ככה, אבל לא רואים את זה בתמונה.

שירה: הן נפגשו כל שנה מחדש רק בשביל הפרוייקט.

אוריה: אני מסכימה עם אופק אבל אולי הן יכולות לעשות משהו בשביל הפרוייקט. וגם אם הן רבות הן עדיין עושות בשביל הפרוייקט הזה ולאחר מכן הן יותר מגובשות.

אלין : או שאולי לפעמים פשוט משלימים כל כמה דקות. נגיד אני ואוריה רבות לפעמי ומשלימות אחרי יום או שעה.

אורי: אם האירוע זה שהן נפגשות פעם בשנה מתי יהיה להן זמן לריב?

מעיין: אני מסכימה עם רותם, זה רק תמונה. אני עושה את עצמי הרבה פעמים שמחה בתמונות, למרות שאני מבואסת. ולגבי אורי, אם סבתא שלי גרה רחוק ממני עדיין אפשר לריב, יש דרכים לתקשר, ואפשר לריב אפילו כל שנה, אבל אפשר לשלוח מכתב סליחה והן ישלימו,וגם הן לא יהרסו את מה שהן עשו כל הדרך על פעם אחת שהן לא נפגשות.

שני: נראה לי שגםן כל אחת גרה בבית אחר, אז מתי יהיה להן זמן להצטלם.

רותם: רצו אולי מזכרת או משהו שיהיה להם כל שנה, הם נפגשו והצטלמו שיהיה להם. כל שנה גדלים ומתבגרים, וכל פעם רואים את זה, וזה מזכרת.

מוריאל: אני מסכימה עם רותם. כי אולי הם רוצים לעשות מידיי פעם צילומים ולעשות על זה פרוייקט או משהו.

אוריה: אני רוצה להגיד לגבי אורי, וכולם, שאני די חושבת שלפני שבונים משהו צריך לדעת שבשבילו צריך להסכים עם אנשים, לוותר ולא לצפות שנעשה את מה שאתה רוצה רק. אז אני חושבת שהם הבינו את זה לפני. ואז אין מה לריב.

אורי: אולי הצלם סתם קנה מצלמה ורצה לעשות בה שימוש.

הדר: תחשבו מי היה רוצה להשתתף בפרוייקט כזה.

רותם: אני הייתי רוצה להשתתף, כי אם כבר באותה תקופה הייתה מצלמה אז למה לא לנצל אותה ולצלם תמונות כדי לראות איך הן היו פעם למקרה שהן ישכחו. והייתי רוצה להשתתף כי זה מסורת שכל שנה בצילומים, כמו מסורות אחרות.

עדי: אני חושבת שכבר הייתי בפרוייקט הזה, כי אמא שלנו כל הזמן מצלמת אותי ואת אחותי בכל מיני מקומות שונים.

שירה: אני הייתי משתתפת כי אם אני גרה לבד ולא רואה את המשפחה שלי אז למה לא לראות את התמונות שלהם.

אוריה: זה יכול להיות מגבש, וזה גם מזכרות.

אמילי: לי כבר יש כזה אלבום, אבל לא רק עם המשפחה אלא גם עם חברות, ולא רק אחים.

אלין: אני משתתפת בכזה דבר, כי אני מצטלמת כל שנה עם המשפחה או עם חברים מבית-הספר.

מעיין: זה לא אותו דבר, כי הן מצטלמות פעם אחת בשנה, ואתן כמה פעמים בשנה, וגם הן הצטלמו עשרות שנים. וברור שהייתי רוצה, למרות שיש לזה חיסרון - החיסרון זה שאת נפגשת רק פעם בשנה ולא כל חודש.

מוריאל: אני הייתי משתתפת כי תמיד ביומולדת שלי אני מצטלמת עם המשפחה והחברות.

עדי: לגבי מעיין, אנחנו יש לנו אלבומים של המשפחה שאנחנו שומרים, עכשיו אנחנו מראים את זה למשפחה ורואים כמה אנחנו דומים.

רותם: לדעתי מה שמעיין ניסתה להגיד זה שכל שנה האחיותת מצטלמות, אבל אצלי למשל לא מצטלמים כל שנה, אלא כל פעם שנפגשים. אז זה לא אותו דבר, וגם אנחנו רק בני עשר אז זה רק עשור אחד.

אלין: אני מסכימה, שלא התכוונתי שאני משתתפת בפרוייקט כזה, אבל כן הייתי רוצה. וגם הכוונה הייתה שיש אלבום שבו אנחנו שמים תמונה כל שנה, אבל בטלפונים אנחנו שומרים מלא תמונות.

שני: אני הייתי רוצה להשתתף בפרוייקט כזה גם כדי שתהיה לי מזכרת מכל שנה אבל גם כדי להיפגש. אפשר כל פעם שנפגשים לעשות תמונה.

שירה: אני חושבת שהייתי הפרוייקט אבל לא כל שנה אלא כל יום - ההורים שלי אוהבים לצלם אותי ומצלמים אותתי כל פעם שאני יוצאת לגינה.

אוריה: אצלנו זה לא קבוע מתי נפגשים כי סבתא שלי גרה רחוק. אבל אצל אבא זה קל כי אנחנו קרובים, אנחנו נפגשים כל שבת ומצטלמים הרבה, אנחנו נורא אוהבים להצטלם.

מעיין: לגבי שירה, אני אחזור שוב - אם היית רק בעשור אחד, או אפילו פחות, אז את לא באמת השפעת בפרוייטק הזה. וגם, זה לא היה בארץ. והם הצטלמו רק פעם אחת בשנה. וכשמצטלמים לאלבומים אז לא באים רק לתמונה

אחת אלא מצלמים כמה, ואם יוצא מטושטש מצלמים שוב.

אמילי: לא הבנתי. הן הרי לא הצטלמו רק פעם בשנה אלא בטח יותר. וגם לא הבנתי איך הגענו לשאלה הזאת.

רותם: אנחנו לאט לאט מגיעים לנושא אחר. ורציתי להגיד שאני לא חושבת שצריך להיפגש רק בשביל תמונה, אלא נפגשים ועל הדרך מצטלמים.

אוריה: שכחתי.

מעיין: לדעתי הכוונה זה שאנחנו מצטלמים כמעט כל יום ו"על הדרך", אבל הן בטח נפגשו פעם בשנה, והן צילמו פרוייקט ורצו להמשיך אותו, הם גרו בטח רחוק וטסו בשביל זה, וחשבו שזה יהיה אחלה פרוייקט.

אופק: [מה ההבדל בין כשאנחנו מצטלמים ביום-יום "על הדרך" לבין הפרוייקט הזה?]

רותם: לדעתי ההבדל זה שאולי הם ניסו להעביר איזה מסר, לא יודעת מה. אבל אם הן מצטלמות באותו מקום באותו תאריך אז יש בזה משהו. אבל אני חושבת שזה יותר נוח "על הדרך" מאשר להיפגש פעם בשנה במיוחד.

מוריאל: לגבי מעיין, אולי הן סתם כל פעם מצטלמות יחד. אולי הן נפגשות תמיד אבל רק מצטלמות פעם בשנה.

עדי: יש פעמים שאמא שלנו מצלמת אותנו סתם לזכרונות, ויש פעמים שהיא עושה את זה כדי לזכור איפה היינו ואם היה לנו כיף.

מעיין: לדעתי הן נפגשות בשביל הפרוייקט. וכשמוציאים פרוייקט זה על מישהו ... שיש מצלמות.

רותם: ההבדל הוא שהן מאוד מדייקות (אותו תאריך ואותו מקום), ואני יכולה ללכת לים ולהצטלם עם מלא שוקולד על הפנים. הן נורא מסודרות עם התבנית שלהן וזה לא כזה נוח בעיניי.

עדי: אני וחברה היינו מצטלמות כדי לזכור, ואז הפסקנו להיות חברות ואז שלחתי לה תמונה והתחלנו קצת לדבר.

שני: לא הבנתי איך עלה לו הרעיון לצלם את כל האחיות מצד אשתו.

מעיין: למה דווקא הבעל שלה צילם דווקא אותן, ולא את המשפחה שלו? אני חושבת שהוא ... או שהוא לא ... איתם.

מוריאל: אולי הוא צילם את המשפחה שלו אבל לא הראו אותם, ואולי הוא רוצה לצלם אותם סתם כי הוא צלם או משהו.

עדי: אולי אין לו משפחה.

שירה: אותי צילמו פעם אחת, אחותי שמה אותי בסל של כביסה, ואז היא הרימה אותי ועוד שנייה נפלתי.

שני: בכלל איך מהתמונה שהצלם צילם זה הגיע למוזיאון?

מעיין: אולי כי הפרוייקט נמשך עשרות שנים. ולגבי מוריאל למה שהוא ירצה לצלם רק אותן ולא את המשפחה שלו?

אמילי: אמרו שהצלם הוא הבעל של אחת מהנשים. אז לא הבנתי, מה הן התחתנו בגיל שנה?

מעיין: [מסבירה מה הכוונה ב"עשרות שנים"]

שני: לדעתי הוא כן צילם את המשפחה שלו אבל לא התפרסם.

כאן תם הדיון.

ספרות:

קראנו את "שמי הוא שם" של ד"ר סוס. בהתחלה הייתה התנגדות מסוימת לסיפור מצד חלק מהילדים, כנראה בגלל שהסיפור אינו ברור לחלוטין. אבל התעקשנו להמשיך להקריא בלי להסביר, כשסיימנו ראינו שההתנגדות חלפה.

דיברנו על כמה נושאים:

1. המנגינה ללא המנגינה של הסיפור - לשם כך יש חזרות רבות, בין היתר על השם "שמי הוא שב".

2. אפשר לתת הזדמנות לדברים, אפשר לנסות לפעמים דברים חדשים.

3. עלתה השאלה מהו המסר של הסיפור והאם בכלל יש או צריך להיות מסר לסיפור.

4. קיימנו "דיון קולינרי" - כל אחד סיפר על משהו שהוא לא אהב לאכול ולמד לאהוב, או שלא למד לאהוב.

5. דיברנו על הקשר בין בגרות לבין עקשנות, ועל סוגים שונים של עקשנות.

לא הגענו למטלת הכתיבה בשיעור ספרות הפעם, בין היתר כי הרגשנו שהאווירה לא התאימה לכתיבה. בסוף השיעור דיברנו איתם על כך שאפשר להשתפר ברמת ההקשבה אחד לדברי השני. חלק מהילדים התנגדו ואמרו שהם מקשיבים,

והסברנו להם שמתוך הדברים שהם אומרים אפשר לראות שרמת ההקשבה אינה גבוהה. כלומר זה לא דיכוטומי - או שמקשיבים או שלא - אלא יש רמות שונות.

בדיעבד, אחרי שהקלדתי את התמלול של שיעור פילוסופיה, אני שם לב להרבה מאוד חזרות מיותרות על נקודות שכבר נאמרו, מה שמחזק את הרגשתנו המקורית שההקשבה לא הייתה ברמה גבוהה. יש מקום לשיפור בתחום הזה.

בסך הכל השיעורים התנהלו טוב, היה עניין והשתתפות מצד רוב התלמידים, גם כאלה שבדרך כלל פחות משתתפים.