מכללת אורנים 03.05.2026

שבוע 25 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

בתחילת המפגש חזרנו לקרוא במונטיין, הפעם במסה קצרה שכותרתה ״כיצד אנו בוכים וצוחקים מאותו דבר עצמו״. מונטיין התארח כעת בשיעור לא כמבטא של עמדה ביחס לנושא פילוסופי שעליו אנחנו דנים, אלא כאבי המסות, כמי שהמסה שלו יכולה להיות דוגמה ובתקווה אולי השראה לאיך כותבים מסה קצרה. מהסיבה הזו הקדשנו תשומת לב מיוחדת למבנה של המסה. פסקת הפתיחה של המסה בנויה כמו משפט אחד ארוך –

״כאשר אנו קוראים בספרי ההיסטוריה ש...

וכאשר אנו קוראים עוד ש...

וכן כי ב...

כאשר אנו קוראים את כל אלה, אל לנו להצטעק לפתע:

...״

מונטיין, שהיה קורא בלתי נלאה, כמו הופך אותנו כאן לשותפים בחוויית הקריאה, הליקוט והקישור שלו, וככה כמעט כבדרך אגב, אפשר גם לעקוב אחרי הדרך שבה נולדת אצלו מסה. עוד מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה – אולי בשלושה ספרים שונים – נראים דומים והופכים לתופעה שמזמינה התבוננות: שלושה שליטים שאחרי שהביסו את אוייבם, בכו או הצטערו על מותו. להתבוננות יש שני שלבים - בהתחלה מופיעים מחשבה ורגש א׳, אבל אז התודעה דוחה אותם מתוך מחשבה ורגש ב׳ שמגיחים ומתבססים בהמשך הקריאה במקרים דומים –

״כאשר אנו קוראים את כל אלה אל לנו להצטעק לפתע:

הנה כך, כל איש ואיש מסתיר/

את רגשותיו האמיתיים ומביע את היפוכם,/

פעם שמחה ופעם עצב. (פטררקה)...״

כלומר, כפי שמונטיין ממהר להבהיר, ייתכן שפטרארקה, משורר איטלקי מתקופת הרנסאנס, צודק בכך שבני אדם נוטים להסתיר רגש באמצעות הבעת ההיפוך שלו, שמחה מסתירה עצב ועצב מסתיר שמחה, אבל במקרים שמעסיקים את מונטיין קורה דבר אחר לגמרי -

״אף כי מרבית מעשינו אינם, למען האמת, אלא מסווה ומראית עין... אף על פי כן, בבואנו לדון במאורעות אלה, יש להביא בחשבון שלעיתים קרובות מסעירים את נפשותינו רגשות מנוגדים.... נפשנו, אף כי רגשות רבים ושונים מסעירים אותה, מן ההכרח הוא שאחד מהם ישלוט בכיפה. אבל שליטה זו אינה מוחלטת: מחמת הפכפכותה וגמישותה של נפשנו, יש שהרגשות החלשים יותר מתגברים ותופסים שוב לזמן מה את המקום שהודחו ממנו. משום כך רואים אנו לא רק ילדים – שתגובותיהם טבעיות וראשוניות – בוכים וצוחקים מאותו דבר עצמו, אלא גם...״.

נוכחנו עד כמה ארוגות זה בזה אצל מונטיין הטענה והדוגמה, ואולי היינו צריכים לשים לב גם לסדר הדברים – לא מתחילים בטענה ואז מביאים לה המחשה, אלא קודם כל יש מקרים, ואז מסקנה אפשרית א׳ שנדחית בשם מסקנה ב׳, ומיד באות עוד דוגמאות או המחשות.

מקריאה במסה של מונטיין עברנו להמשך הכתיבה של המסות של התלמידים.ות.

המעבר לכתיבה כבר מתרחש בזינוק. עקבנו אחרי מצגת הולכת ומתהווה של שלבי הכתיבה, וכל אחת המשיכה מהנקודה שבה היא נמצאת. דיברנו על שלושה קודקודים של משולש שנגיע אליהם בדרכינו: אני, הזולת/הסביבה, טקסט. הזכרנו את הנוהג של הוגים רבים שפגשנו בהם, בעיקר בהעמדה של טענה פילוסופית, לומר מה אחרים "נוהגים לומר" (אומרים ש... נהוג לחשוב ש... ואצל מונטיין: "אל לנו להצטעק לפתע"), כדי להציע נקודת מבט או הסבר אחרים על הדברים. כלומר, שהאמירה הרווחת, או אפילו טקסט אחר, מזומנים לפעמים רק כדי שנוכל להתחיל להתווכח. לומר (אולי): כך ולא כך.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

בשבוע שעבר, לקראת סוף השיעור על האתיקה של קאנט, דנה שאלה: "מה לגבי בעלי-חיים? קאנט היה מחשיב גם אותם בצו הקטגורי?". לא הספקנו לענות, אבל סימנו לעצמנו שהשאלה החשובה נותרה פתוחה - והיא הייתה במרכז השיעור הנוכחי.

שוחחנו על הקישור של קאנט בין המוסר לתבונה, קישור שמתגלגל עוד מהפילוסופיה של אריסטו: תבונת האדם, על פי אלו, מעניקה לו מעמד מוסרי יוצא דופן. כנגד העמדה הזו, קראנו ביחד מספר קטעים מתוך "שחרור בעלי-חיים" של פיטר סינגר. תוך כדי קריאה, התעכבנו גם על האופן בוא סינגר בונה את הטיעון שלו: האופן בו אנו תופסים את ערך השוויון בין בני האדם, הוא טוען, אינו מבוסס על יכולת רציונלית; גם לא על הבדלים ביולוגיים כאלו או אחרים; כל בני האדם זכאים ליחס מוסרי, משום שכל בני האדם מסוגלים לחוש הנאה וסבל. ואם זהו הקריטריון, על סמך איזו סיבה הגיונית הוא מבדיל בין בני אדם לבעלי חיים אחרים?

המשכנו לקריאה בשני שירים של אגי משעול: "אפרוח" ו"הקוף". השיר הראשון מתאר רשימות מתוך התקנון לזכויות בעלי-חיים, בהן מפורט אופן השימוש הראוי במכונות להרג אפרוחים. השיר לא משנה דבר בתקנות, רק מניח אותן לפנינו. לירון אמרה שהשיר מצליח לעורר הרבה רגש, דווקא בגלל שהוא כתוב בשפה מקרה ויבשה, שרק מציבה את התקנות כמו מראה; אמיתי העיר שלמרות שהשיר כביכול לא אומר דבר, בכל זאת הוא מעביר ביקורת ברורה. שוחחנו גם על השיר כביקורת אפשרית למוסר הקאנטיאני, ולנאורות בכלל: מסמך שמלמד כמה אבסורדי המוסר האנושי, כשהוא נשאר היגיון נטול כל רגש. 

אחרי כל זה, עוד המשכנו לתרגיל הכנה לקראת כתיבת העבודות האישיות: פיזרנו מושגים שעלו לאורך הדיונים שלנו השנה, וביקשנו מכל תלמיד לצרף מבין המושגים השונים ולנסות ליצור רשימה של 5 שאלות. אחר כך הצפנו את השאלות על הלוח, כדי לדון בשאלות עצמן ולקבל השראה לכתיבה בהמשך. עד כאן להפעם.

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

נפגשנו היום אצלי בבית לצפייה בסרט The Village סרט אמריקאי שיצא לאקרנים בשנת 2004, בבימויו של M. Night Shyamalan. שחקנים: Bryce Dallas Howard, Joaquin Phoenix, Adrien Brody, William Hurt ו־Sigourney Weaver. 

קילוגרמים של פופקורן ועוגיות ניחמו אותנו בזמן שצפינו בסרט הקצת מפחיד הזה…והרי התקציר: מעשה בקהילה מבודדת המתגוררת בעמק מבודד, מוקף יערות. נדמה כי העלילה מתרחשת במאה ה 19 מפני שאין חשמל ותושבי הקהילה נראים כאילו יצאו היישר מ"בית קטן בערבה", וכולם כביכול שלווים ומאושרים. הילדים גדלים יחד, לומדים בכיתה אחת רב-גילאית, משתובבים בשדות ועוזרים למבוגרים במלאכות הכפר השונות. מהר מאוד מתברר שתושבי הכפר (במיוחד בני הנוער והילדים) חיים תחת איום מתמיד מצד יצורים מסתוריים השוכנים ביערות הסמוכים לכפר. מזג האוויר הקודר-תמידית תורם לעיצוב אווירת הפחד.

במרכז העלילה ניצב משולש רומנטי מורכב, שחלקו אינו מודע לעצמו: אייבי ווקר, נערה ג'ינג'ית עיוורת, נמצאת בקשר עם שני נערים. באחד היא מאוהבת, זהו לושיוס האנט, הנתפס כאמיץ ושקט, השני הוא נוח פרסי, אליו היא מתייחסת כאל "אח" או חבר-ילדות. אייבי אוהבת לשחק עם נוח, אבל היא רוצה להתחתן עם לושיוס. כאשר הדבר מתגלה לנוח הוא מנסה לרצוח את לושיוס בדקירות סכין. לושיוס נפצע אנושות, וכך נאלצת אייבי לצאת למסע מסוכן דרך היער, אל העולם החיצון, להביא תרופות. זהו מסע אל הלא-נודע. אייבי וגם אנחנו הצופים, לא יודעים שזאת לא המאה ה -19, אלא המאה ה - 21. האמת מתגלה בו זמנית לצופים ולאייבי כמו בסיפור פואנטה (אם כי יש לציין שכמה מהתלמידים קלטו בערך באמצע הסרט שזה הולך לכיוון הזה). חרף גילוי האמת, בוחרים מנהיגי הקהילה להמשיך ולקיים את הסדר הקיים.

הסרט מעלה סוגיות פסיכולוגיות, תרבויות ופילוסופיות. למשל כיצד יוצרים אשלייה של מציאות (הפחדה, בידוד, שטיפת מוחת חינוך)? מהו תפקידו של הפחד כאמצעי ליצירת מציאות וחשוב מכך כאמצעי לשליטה חברתית? 

הסרט בוחן את גבולות הלגיטימיות של הסתרת מידע בשם “טובת הכלל”, ואת המתח הקיים בין ביטחון לבין חירות אישית. בנוסף, הסרט מערער על האפשרות ליצור חברה אידיאלית באמצעות ניתוק מהמציאות.

בשיחה שקיימנו אחרי הסרט דיברנו גם על מוטיבים של מעשיות עממיות תוך פירוקן וחשיפתן כמנגנון תרבותי (היער האפל, יצורים מאיימים, גבול אסור, מסע חיפוש אחר תרופה, ודמות העיוורת המשולבת בדמות הנערה "האדמונית"). הסרט מעלה שאלות על טבע האדם, האם הוא רע מנעוריו? נוח, הנער שפוגע בלוסיוש מתוך קנאה ומתוך הפחד לאבד את אייבי, לא מוצג בהתגלמות הרוע. להיפך, הוא לעיתים מוצג כשוטה הכפר, לעיתים כמעין אוטיסט, או משוגע. התלמידים אמרו שכבר בתחילת הסרט יש רמזים לכך שנוח נוטה לאלימות, אבל הוא עצמו נראה מופתע לא פחות מלוסיוש כשהוא נועץ בו את הפגיון.

הניסיון לברוח מפני הרעות החולות של החברה האנושית מתברר כבלתי אפשרי. ייסודה של מעין “אוטופיה” מבוקרת מתברר כבלתי אפשרי. חלק מהתלמידים אמרו שהסרט מיושן (הוא מאוד איטי והאימה לא מאוד משכנעת) אבל למרות הביקורת הם שאלו אם אפשר להתייחס אליו כאל טקסט לניתוח בעבודת החקר. שמחתי על כך, וסיכמנו את המפגש כמוצלח גם מבחינת האווירה הטובה.