מכללת אורנים 28.12.2025

שבוע עשירי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

"גדול נפש", לפי המינוח וההגדרה של אריסטו, הוא מי ש"חושב את עצמו זכאי לגדולות, והוא אמנם זכאי לאלה." הזכאות היא הן למעשים גדולים, במובן של יכולת ומיומנות שמאפשרות לאדם לבצע אותן, והן זכאות לכבוד שניתן על המעשים האלה אחרי שנעשו. לעומתו מעמיד אריסטו את "שפל הרוח", מי שזכאי לגדולות אולי לא פחות מגדול הנפש, אך מבטל את עצמו ונמנע או מעשיית המעשים הגדולים או מהכבוד שניתן עליהם או משניהם יחד. אחד המאפיינים של  גדול הנפש, כותב אריסטו, הוא הידיעה איך להתייחס כראוי ל"כבוד ואי כבוד למיניהם".

כדי לא להישאר בהגדרות הכלליות, צפינו בתחילת השיעור בתיעודים של שלושה אנשים שקיבלו כבוד גדול – אלן דג'נרס ובוב דילן במעמד קבלת מדליית החירות מהנשיא אובמה, ויוסיין בולט באולימפיאדת בייג'ינג מיד אחרי שבירת שני שיאים עולמיים באתלטיקה. ביקשנו מהתלמידות לנסות להבחין במהלך הצפייה במעמדים האלה, בהבדלים באופן שבו כל אחד מהאישים קיבל את הכבוד שניתן לו. היה מעניין לראות איך גם במקרה הזה, היה מקום גדול לפרשנות. האם בוב דילן, למשל, הגיע עם משקפי שמש לבית הלבן, מכיוון שהוא ביישן, או כי זו היתה דרכו להראות שהוא לא מתרגש מכל המעמד? האם יוסיין בולט מניף ידיים אל על, ורוקד, כתגובה להישג חסר התקדים שלו, או כתגובה למחיאות הכפיים של עשרות אלפים באצטדיון?

אחרי הרשמים מהצפייה, וקריאה של השורות הראשונות באריסטו, יצאנו לחברותות (גם) במשימה לדלות מתוך "אתיקה" תשובה לשאלה – אם אריסטו היה צופה איתנו, ממי הוא היה רווה נחת ביותר – מאלן דג'נרס, בוב דילן או יוסיין בולט? כשחזרנו מהחברותות היה נראה שלגבי השאלה, יש לכל הפחות תמימות דעים מה המשפט בטקסט שדרכו צריך לענות עליה – "ועל הכיבודים הגדולים, כשהם ניתנים לו על ידי אנשים הגונים, הוא ישמח שמחה מתונה, כאילו ניתן לו מה ששייך לו או אף פחות מזה; שהרי שום כבוד לא יוכל להיות לפי ערכה של סגולה טובה שהגיעה לידי שלמות." הטיעון של אריסטו הוא כזה - כשמדובר במעשים גדולים (שאין סגולה טובה שלמה בלעדיהם), הכבוד הוא תמיד משני לסיבה שבשלה ניתן הכבוד, ולכן יש להיזהר מלבלבל את היוצרות, ולשמור על מתינות בתגובה לכבוד שניתן. לא היתה הסכמה בכיתה מי זכאי למילה הכי טובה מאריסטו. האם בוב דילן תפס בדיוק את העסק כשהיה נראה שהוא עושה טובה שהגיע לאירוע, או שהוא חרג מהמידה ולא הביע אפילו שמחה מתונה? האם אלן דג'נרס שמחתה דמעה בזמן קבלת המדליה, התרגשה יותר מידי מהאירוע בראייה אריסטוטלית, או שאולי ההתרגשות שלה נבעה מהדברים שעשתה, שעליהם קיבלה שיקוף באירוע, והיתה בדיוק לפי המידה?

בעקבות שאלה חשובה שנשאלה לפני ההפסקה, התפתינו בשובנו לעסוק עוד בהשפעתן של הבניות חברתיות והיסטוריות על האופן שבו אנו מגיבות לכבוד. חשבנו לתומנו שרק נסמן את הנושא הגדול הזה כנושא שלא נוכל לעסוק בו כעת, אבל ששווה לזכור. מה פתאום. (אריסטו מזכיר לנו שלהקטין את עצמנו ולהתפספס זה עוול, אז איך בכל זאת להסס ולהשתהות?). קראנו את השיר "גאווה" של דליה רביקוביץ'. התבוננו במטפורה של הסלעים הנשברים, המלווה את השיר לאורכו: איך יודעים שזאת מטפורה ומתי? ביקשנו לקרוא כמה דקות לבד או בזוגות, לאסוף פרטים לפני שממהרים.ות לפרש. אם הציור הוא אומנות של מרחב, והשיר הוא אומנות של זמן – מה מתרחש בזמן של השיר ולמה זה חשוב? אילו סלעים נשברים אנחנו מכירות, ומתי אנחנו מין סלע שכזה שנסתרים בו הבקיעים עד שבא כלב ים קטן? נזכרנו בכלבי ים מהיום-יום שלנו. זה שיר מסעיר, ולא קל לפלס נתיב בין האסוציאציות שהוא מעורר. נוכחנו שגם בלי הסערות הגדולות, קורים לנו הרבה מאד דברים כל הזמן. תלמידה אחת אמרה: אפילו בשלוש שעות שלנו כאן בדרך רוח! צודקת.

(כרמל בחרה עבורנו את שיר הקלמרים של השבוע: "שפל וגאות" של רביד פלוטניק.)

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

ממשיכים עם שפינוזה, והפעם צפינו בסרט "המוחרם" שיצר דוד אופק במסגרת הסדרה "העברים" של יאיר קדר. לקראת הצפייה עשינו חזרה קצרה על מה שלמדנו לפני חנוכה, הצגנו בקצרה את הסדרה "העברים", והמשכנו אל הקולנוע התיעודי - הציפיות ממנו, העיצוב המודע של חומרי המציאות (עשינו תרגיל קטן - אם היינו רוצים לתעד את השיעור, איפה היינו מעמידים את המצלמה - כמה מאיתנו הציעו בתקרה, או ליד הדלת, ולירון ישר אמרה שתלוי מה רוצים להראות, מה שהוביל אותנו להמשיך את התרגיל - אז מה רוצים להראות? שיעור "מסודר"? שיעור עם הרבה הסחות דעת? דרמות קטנות שמתרחשות תוך כדי?). דיברנו גם על ההבדלים בין כתבה עיתונאית לסרט, על ההשפעות ההדדיות בין הקולנוע העלילתי לתיעודי, ועל במאי שמבקש להגיד את דברו. 

הסרט מוצג כמסע בלשי, ויצאנו לצפייה עם השאלה למה זה מסע בלשי, וגם עם ההנחיה לכתוב במהלך הצפייה נקודות, דברים שאנחנו רוצים לזכור ממנו. אחרי הצפייה ערכנו סבב  - כל אחת אמרה משהו שתפס אותה, או משהו שלא היה לגמרי ברור. נרשמה התלהבות מדימוי הגל ביחס לאוקיינוס, מג'רמי פוגל, עוד הופנתה תשומת הלב לרלוונטיות של הסרט - של החרם עצמו - לזמננו. נועם ציין שהעובדה שהיהודים לא רוצים שצאצאי העבדים יערכו טקסים שכוללים שירה בבית הקברות היא אירונית, בהינתן שזה בדיוק היחס שהופנה כלפי קבורת היהודים באמסטרדם במאה ה-17. רוני הפנתה את תשומת הלב למוזיקה שליוותה את הסרט, ודיברנו גם על שבירת הקיר הרביעי - גם בפנייה של ג'רמי פוגל לקהל - "אם תזכרו דבר אחד מהסרט, תזכרו שאלוהים או הטבע, אלוהים הוא הטבע" - וגם בסיום, כשהוא פונה לבמאי ושואל אם היה כיף. שירה הציעה שהכיף הוא נקודת מבט ביחס לכך שקולנוע תיעודי יכול להיות מהנה, וגאיה אמרה שזה מתאים לרוח השפינוזאית, שלפיה המטרה היא השגת האושר. 

צפינו גם בקטע מתוך "היהודים באים" על החרם על שפינוזה, והמשכנו עם תרגילי כתיבה. כל תלמיד בחר באחד משני תרגילים: 

1.     בהינתן שהנראה הוא לא היש - לכתוב על אובייקט או סיטואציה מבעד למיקרוסקופ ו/או טלסקופ. 

2.     לבחור אובייקט ולכתוב עליו בשלוש אופנים - דרך החושים, התבונה והאינטואיציה (כלומר, כחוויה של התעוררות, מתוך היותו חלק מהאינסוף). 

בתרגיל הראשון: דנה כתבה על זיכרונות ועל אופן בחינת זיכרונות האתמול בזכוכית מגדלת, כדי לראות את הסדקים ולמנוע המתנה וציפיות. נורי כתבה על חברות שנרקמה עם מישהי שהתגלתה כשונה מהדימוי החברתי שלה. 

בתרגיל השני: איילה כתבה על עיפרון, אחד ממיליונים, עשוי עופרת ועץ וחומרים מסרטנים, שאולי חולם על אינדיבידואליזם, על כתיבה של יצירת מופת. גם אמילי כתבה על עיפרון, ועל מחדד שמוריד ממנו שכבות, כל פעם קצת, וכששכבה יורדת יתר על המידה, יש מי שמנסה לעצב אותו שוב, גם במחיר של כאב. אמיתי כתב על האדמה - שמחזיקה אותו כמובן מאליו בעודו מבקש ממנה להיות לו למקום יציב. 

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

במפגש הקודם סיימנו לעבור באופן יסודי על ההיגיון הראשון, והשלמנו תרגיל כתיבה תואם. במפגש אמש קבענו בהיגיון השני, ניסינו לדמות את ה'מבוכה' אליה נקלע דקארט בסיום ההיגיון הראשון, ובמהלך הקריאה של הפסקאות הראשונות הנחנו את הדגש על הדיבור של דקארט בגוף ראשון ולמה זה מהותי לסוג המהלך שהוא מנסה ליצור. בהמשך פגשנו בנוסחים השונים של הקוגיטו וניסינו להבין את המבנה הלוגי שלהם. לאחר הקוגיטו פנינו לתגובות של גסנדי והובס (עוד לפני שהצגנו את התגובות התלמידים קלעו לתוכן הביקורות מבלי להכיר אותן, זה היה מרשים),  ולתגובות של דקארט לאותן תגובות שסייעו להעמיק בהבנת המהלך, פתחו פתח לדיון אך גם נטעו מידה מסוימת של בלבול ותחושת מורכבות סמיכה שניסינו להפיג במהלך השיעור. לאחר מכן, נחתנו במצב הסוליפסיסטי, ומכאן לנסיון של דקארט להיחלץ מתוכו דרך ההצבעה על הקטגוריות של בהירות ומובחנות כקריטריון לידיעת אמת, לצד הערבות הנלווית אליהן דרך תפקידו של אלוהים במבנה ההכרה. החלק האחרון הוקדש להוכחות לקיום האל ולתפקידו במפגש בין האני התופס לבין העולם החיצוני. טיעון השלמות והטיעון הנשען עקרון הסיבתיות עוררו את הביקורות המצופות, שהיו טובות שלעצמן, כל זמן שלא חיבלו בניסיון להבין את הטיעון של דקארט מבלי למהר להדוף אותו. נרשמה מידה של סקרנות בריאה.  במהלך השיעור על דקארט נזכרתי בסרט "שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן. בסרט הארספואטי הזה, שכבר רבות דובר בו, ישנו רגע שבו דמות, מתוך סרט המוקרן בבית קולנוע, פורצת את המסך אל העולם האמיתי, אל האולם בו יושבת גיבורת הסרט. הדמויות האחרות בסרט לא מצליחות לצאת מהסרט. הן נשארות המומות וכועסות ומתחיל דיון סוריאליסטי לחלוטין, בינן לבין בעל בית הקולנוע. הוא רוצה לסגור את המקרן ולגנוז את הסרט והן טוענות שללא הקרנת הסרט אין להן קיום. אחת הדמויות מתארת את המצב כמעין איון, כמעין מצב של אי התקיימות תודעתית. לא כמו להישאר בחושך, לבד או כמו למות ולעבור לעולם אחר או צורת קיום אחרת, אלא כהתאיינות מוחלטת. לשמחתי יש ביומיום בדיוק את הקטע הזה לצפייה. צפינו בו ושאלתי את התלמידים אם הסצנה מתקשרת באופן כלשהו לקוגיטו של דקארט. עלו כמה תשובות מעניינות. הצעתי לראות במקרן מטאפורה לתודעה על פי דקארט. אם המקרן לא עובד והסרט לא מוקרן, אין לדמויות קיום ומהדבר הזה הן פוחדות יותר מכל. כמובן שאפשר לפתח את הרעיון עוד, ולהפליג עם הסרט למחוזות פילוסופיים וספרותיים נוספים, אבל זמננו קצר. 

אז חזרנו לקרוא מעמוד 43 בנובלה של קנז עד עמודים שבו שומעים לראשונה על החליל הערבי שלל מלחמה, שקיבל פסח מאחיו, ומצטיין בנגינה בו. השיחה קלחה, כמו תמיד, אם כי הפעם לא התעמקנו בסוגיות פילוסופיות אלא יותר במאפיינים האישיותיים של הדמויות והדינמיקה ביניהן.