מכללת אורנים 30.11.2025

שבוע שביעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

התחלנו את השיעור בניסיון לקרוא מחדש את הטקסט של אריסטו על אהבה עצמית משבוע שעבר, ולתת לו, בעזרת מצגת, צורה של טיעון לוגי, שבו טענה אחת מובילה בהכרח לטענה אחרת. מכל הטענות, של אריסטו ומתנגדיו, עוררו הכי הרבה מחשבה או שאלה צמד הטענות, שבמילים שלנו אפשר לנסח כך –

A - "מה שאדם עושה מתוך שליטה עצמית משוייך באופן הכי ברור לעצמי שלו"

B – "מה שאדם עושה מתוך חוסר שליטה עצמית משוייך פחות לעצמי שלו"

הדרך מהטענות האלה למסקנה שהאיש הטוב אוהב את עצמו יותר מהאיש הרע זכתה לתשומת לב פחותה, לעומת השאלה – האם זה אכן כך, או שאולי דווקא מה שאדם עושה מתוך חוסר שליטה משוייך יותר לעצמי, כמו למשל כשאדם שיכור, או כועס מאוד. הבדלנו בין הזווית המשפטית שלפיה ברור שהטענות של אריסטו תקפות, להקשרים אחרים, ולפני שמיצינו את הדיון עברנו לתרגיל כתיבה קטן, שבו ביקשנו מהתלמידים/ות לחשוב על אדם שהם אוהבים, ולכתוב 5 דברים שהם אוהבים באותו אדם, ו 5 דברים שהם אוהבים בעצמם. אחרי הכתיבה, לא עשינו שיתוף או הקראה אלא שוחחנו ושאלנו על חוויית הכתיבה, ועל מחשבות שעלו אצל התלמידים תוך כדי, למשל – את מי אנחנו מכירים טוב יותר, את עצמינו או את האהובים עלינו? האם אנחנו נמשכים לדומים לנו או דווקא לאלה שנראה לנו שמחזיקים בתכונות שחסרות לנו?

האם יש הבדל בין אופי הדברים שאנחנו כותבים עליהם לגבי עצמינו ולגבי אחרים?

מהשיחה על הכתיבה, עברנו לטעימה מרפרפת מניטשה, שיהיה התחנה הבאה שלנו בנושא של אהבה עצמית ואהבה לזולת. ויצאנו להפסקה.

חזרנו מההפסקה וחזרנו גם לדדלוס ואיקרוס. שוחחנו על הבחירה להדגיש את נקודת המבט של דדלוס, את עולמו הרגשי, ולא להסתפק במוסר השכל מופשט על חציית הגבול שבין האנושי לאלוהי. הזכרנו משפטי מפתח מהפתיחה והסיום שעזרו לנו לדבר על טעויות שהן מצד אחד גורליות ומצד שני אנושיות מאד ("אומנותו יקלל ביגונו"). כאן נפתחה שיחה על טעויות פחות גורליות, שבכל זאת קשה לנו להניח להן. שאלנו מה עוזר להניח לטעות, להתגבר עליה, והתלמידות.ים העלו זיכרונות והצעות נדיבות: מרחק הזמן, חוויה מתקנת, שינוי של נקודת המבט, החברה הנכונה בזמן הנכון. במפנה מעט חד עברנו לציור של ברויגל "נוף עם נפילת איקרוס". התלמידות.ים התבקשו לומר מה רואות ממבט ראשון, ובהמשך למצוא פרט שלא ראו קודם לכן. רק אחר כך חשפנו את כותרת הציור, ודיברנו על האופן שבו המרכז נדחק לשוליים, והדמויות האחרות מפנות גב לאסון. השווינו לציורים אחרים של המיתוס בערך מאותה התקופה (בהם איקרוס ודדלוס שניהם נמצאים ונראים מקרוב, ממש במרכז, ולא רק רגל טובעת. גם כשרואים נוף הוא נצבע בצבעי האסון. הצופים מלמטה נדהמים). הייתה אי-פעם תוכנית לעבור לשיר של אודן על הציור של ברויגל (Musée des Beaux Arts), אך היא נגנזה משום שפתאום הכיתה דמתה יותר לציור אחר של ברויגל, של מגדל בבל – הראינו גם אותו. המרכז חמק לנו, הערות חשובות התקשו למצוא את מקומן בשיחה. מתבקש להיזכר: טעויות הן אנושיות מאד. בתקווה ובציפייה למצוא נקודת אחיזה נכונה בשבוע הבא.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

חזרנו בתחילת המפגש אל דקרט. עד עתה שוחחנו על ההיבטים האפיסטמולוגיים של הספק המתודי, והפעם הקדשנו קצת מחשבה להשלכות האתיות, אולי גם הקיומיות, של טיעון הקוגיטו. הזכרנו את בעיית הסולפסיזם - היא המחשבה שהודאות היחידה שלי היא קיומי שלי, וחשבנו ביחד על הבדידות הכרוכה בה - התקיעות הזו בתוך תודעת עצמנו, חוסר האפשרות 'להכיר מבפנים' את תודעת האחר. חשבנו גם על מצבים שונים בהם הספק הקרטזיאני הופך מניסוי תיאורטי להתמודדות מעשית - למשל ברגעים בהם אנחנו מגלים פתאום שהזיכרון שלנו לא אמין, שסיפור החיים שהוא מספר לנו הוא בגדר תעתוע. מטריד! חשבנו גם על הקישור לטראומה ולהדחקה, וכך הצענו חיבור ראשוני בין דקרט לדגי הבננה של סלינג'ר.

אחר כך יצאנו לעבודה בקבוצות, שהיוותה בעצם את המפגש הראשון של סדנת הכתיבה שלנו השנה, כהכנה לפרויקט הכתיבה השנתי. הצגנו משימה המורכבת משני שלבים: ראשית, ביקשנו מכל קבוצה לנסח סיכום כתוב של המהלך של דקרט, לצד סיכום כתוב של עיקרי הדיון שלנו בסלינג'ר; שנית - לנסות לחשוב על סינתזה מעניינת בין שני הטקסים ולנסח גם אותה בכתב. לאחר התרגיל התאספנו שוב וקראנו בטקסטים הכתובים, ומקביל ניסינו לשפר את הסיכומים השונים לכדי טקסטים שלמים וממצים, אותם הקרנו על הלוח.

 ההצעות שעלו בקבוצה למהלך משותף בין הטקסטים היו יפות וזרמו בטבעיות: אלה הציעה ששני הטקסטים עוסקים בספק - אלא שבעוד שדקרט משתמש בספק ככלי למציאת אמת תיאורטית, סימור של סלינג'ר שוקע אל תוך חוסר היכולת שלו למצוא עוגן להיאחז בו; אמלי הפנתה אותנו לכך ששני המהלכים מתחילים בספק - אך אחד מוביל אל הודאות והשני אל המוות; הספקנות של דקרט מונעת על-ידי קול פנימי, אבדן הערך של סימור - על ידי המבט השופט מן החוץ; עופר ולירון הציעו להתייחס גם לאופן המשותף בו שני הטקסטים מערערים על מעמד החושים ככלי להבנת המציאות. שמחנו מאוד בכל ההצעות היפות האלו!

סיימנו בסומסינג קומפלטלי דיפרנט, אבל קשור, כמובן - וצפינו ביחד ב-4 דק' מתוך יומן הוידאו של דוד פרלוב. הקבוצה הגיבה נהדר לטקסט הקולנועי, וזיהתה כיצד פרלוב, כמו דקרט, בוחר להפנות את המבט מן החוץ אל הפנים, ממה שנמצא על פני השטח, אל מה שמסתתר עמוק פנימה. עוד לא סיימנו את הדיון וכבר נאלצנו להיפרד, אבל יצאנו בתחושה טובה, ובציפייה להמשיך לחפור לעומק .

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

בתחילת המפגש חזרנו אל השיר "טיגריס טיגריס" (נמר, נמר מאת וויליאם בלייק) אותו למדנו בשנה שעברה. הסיבה לכך הייתה הקשר בין תיאורו של הטיגריס בשיר לבין האופן שבו מעצב את קנז את דמותו של פסח - שהפך במהלך חופשת הקיץ למעין נמר פראי, עשוי ללא חת. מהפך זה חילץ מפסח את מהותו האמיתית, האותנטית. מצאנו קשרים מעניינים בין תפיסת האידאות של אפלטון לבין המושג אותנטיות לבין הטרנספורמציה של פסח, המתרחשת בסמוך למות אמו.

הנה שני הבתים הראשון של השיר:

הטיגריס, וויליאם בלייק. מאנגלית: דורי מנור (1993) מתוך "אב" גיליון 1, סתיו 1993

טִיגְרִיס! טִיגְרִיס! בְּרַק אוֹרוֹת

בְּלֵילָם שֶׁל יְעָרוֹת:

מָה יַד-נֶצַח תָּחֲמָה

אֶת שְׁלֵמוּתְךָ הָאֲיֻמָּה?

אֵלּוּ תְּהוֹמוֹת, שְׁחָקִים,

אֵשׁ-עֵינֶיךָ מַדְלִיקִים?

מָה כְּנָפַיִם לוֹ לִשְׁאֹף?

מִי מֵהִין אִישִׁים לָכֹף?

והציטוטים מתוך "בין לילה ובין שחר" עמ' 28: "הוא ניצב וטרפו לרגליו, כמו חיה צעירה ופראית שכל כולה זקיפות ותואם". ובעמ' 30 "בתחילה נפקחו העיניים הירוקות… ועתה ניבטה מתוכן חיית הפרא שאינה יודעת שום חוק אלא רק את תאבונה וחירותה".

קראנו אם כן שוב מעמ' 28 והתקדמנו עד אמצע עמ' 33. בעמודים אלה מתאר המספר את שני סוגי היופי אליו נחשפו באותו קיץ ילדי הכיתה, יופיו של אלי שהיה יופי "מובן" יופי ברור, נתפס. יופי של אלי הוא יופיו של החוק התרבותי והוא גם מציית לחוקי השכל, שכן אפשר להסבירו במילים ובנוסחאות והוא מעורר התפעלות. כנגדו נחווה יופיו של פסח כהתגלות סתומה, לא מפוענח. יופיו של פסח אינו מעורר פליאה או התפעלות, אלא פחד ותשוקה. יופי אחר שמייצג היעדר חוק, או חוק "אחר" שהיינו קוראים לו אולי חוק הג'ונגל. המספר אומר כי יופיו של פסח "קרן" ממנו והשפיע "כימית" על הבנות וגם על הבנים אבל עליו, על המספר, יופיו של פסח לא השפיע, הוא העדיף את יופיו של אלי המובס. במשפט שהפך למאפיין מרכזי בספרות של קנז הוא אומר:  " אבל אני אהבתי תמיד את יופיים של המומחים...את בכיו של הגוף שהוכרע ונכנע" עמ. 28

לאור הדברים האלה דיברנו על מושגי היופי המערביים ועל היופי כעוצמה אירוטית במיתולוגיה היוונית. שוב חזרנו אל המושגים אפולוני ודיוניסי ומהם עברנו אל מושג ה"אחר" הפילוסופי.

אחר כך עברנו לשאלת השוואה - מה בין המטמורפוזה של פסח לזו של גריגור סמסא?

ניתנו תשובות יפות מאוד:

המטמורפוזה של פסח מתחילה עם מוות, מות האם ומתפרצת מתוך רגע של אלימות. גריגור, לעומת זאת, הופך בוקר אחד לחרק, באופן מוזר ולא מוסבר, לאחר לילה של חלומות טרופים.

עוד נאמר כי שניהם פרצו את המסגרת האנושית שלהם. שניהם הפכו לבעלי חיים, גם אם פסח רק ברמה המטפורית.

נאמר גם כי שתי המטמורפוזות מאפשרות לגיבור לפרוץ את מסגרת החוק הקיימת.

סיימנו את הקריאה עם דבריו של המספר על השמועות שהחלו לרחוש סביב פסח שאמרו שהוא שוכב עם עם נחמה הזונה בבית הקברות. אם האישה "אחר" מובהק בתרבות (לפחות עד תחילת המאה ה - 20) הרי אישה הנתפסת כ"זונה" היא אחר מובהק - דמות שהחברה מוקיעה, מרחיקה לשוליים, לאזורי הצל וכאן עד בית הקברות, שם השמועה אומרת שהיא שוכבת עם פסח": ארוס ונטוס.

חשוב לומר שהתלמידות זיהו מייד שהמספר של קנז שם במרכז את הדמות הגברית, בין אם היא פסח או אלי, ואילו הדמויות הנשיות נשארות פחות מדוברות. המרחב האנושי של "בין ליל ובין שחר" נשלט על ידי דמויות גבריות: אלי, פסח, אריק, המורה לאנגלית, המנהל, אביו של פסח ואחיו של פסח, מדריך הגדנ"ע ועוד. נעמי, רחל ונחמה הן הנציגות הנשיות היחידות (למעט איזכור קצר של מורה לספרות) ולמרות שנעמי היא היא היוצקת תוכן ומילים להוויה הטקסית של ה"קבוצה", הרי אלי הוא זה שמוביל, קובע ומנהיג.

בחלקו השני של המפגש חזרנו אל הזרם האימפריציסטי והלכנו אחורה לשורשיו אצל ג'ון לוק. התחלנו עם העמידה מול דקארט כנציגו של זרם הרציונליזם בשאלת האידיאות הטבועות מלידה. הסברתי על המניעים, הפרגמטיים בעיקרם, של לוק, להחזיק בעמדה הזו. לאחר מכן עברנו לדון בעיקרי שיטת ההכרה שהוא הציע, עם הדגש שהוא הניח על עקרונות אוניברסליים של המחשבה (בשונה מהמושגים והאידיאות שתפסו תפקיד מרכזי יותר בשיעור הקודם), ובפרט עקרון הזהות ועקרון הסתירה. לפי לוק, מדובר בעקרונות אוניברסליים שאינם מולדים, האדם מתנסה בהם במהלך המפגש שלו עם השפה והעולם, או עם העולם דרך השפה. החלק השני של השיעור הוקדש בעיקר לניסיון להסביר את מושג העצם החמקמק של לוק, ואת הקשר שלו לעיסוק שלו בזהות האדם, ובמה מחזיק את הקשר בין הופעותיו השונות על פני מרחב וזמן. האם ועל בסיס מה, נשאלו גם התלמידים, אוכל לומר תמיד שאני הוא אני?

לאחר שהבהרנו את השונות בשאלת הזהות של עצמים חומריים ועצמים חיים, חזרנו אל יום היקר, שהסתייג כמובן מהרעיון הזה, וטען שאין כל עצם נפשי, שאין זהות קבועה לאורך זמן. האדם אינו אלא 'צרור של תפיסות', ואילו הזהות אישית אינה אלא אשליה שימושית.