אוניברסיטת בר אילן 28.12.2025

שבוע עשירי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן.

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

השבוע המשכנו את המסע עם אריסטו וריץ׳. פגשנו אינסטרומנטליות של מחשבה, ואינסטרומנטליות של קריאה וכתיבה, לעומת מחשבה, כתיבה וקריאה שערכן פנימי להן.

התחלנו בניסיון לאפיין את התכלית של האדם באשר הוא אדם - אם יש כזו. 

התלמידות הציעו שלל תשובות שמגלמות סוגים שונים של אינטואיציות - החל מכך שאין לנו שום ייעוד, דרך ייעוד ביולוגי, וכלה בכך שהייעוד שלנו הוא בדיוק הפוך - לחרוג מהביולוגיה שלנו. ניסינו להתמקד בפעולה, הפריזמה דרכה אריסטו מבין את תכלית האדם. התלמידות הציעו הצעות יפות ופיוטיות, כגון שפעולתנו המיוחדת היא להתפכח (ולהתפקח). זה הדהד את המחשבה שפעולתנו המיוחדת היא לחולל שינוי, ומבלי שידעו, גם את תפיסתו של אריסטו.

המשכנו עם אריסטו לברר מהי אותה פעולה מיוחדת, וכיצד אריסטו מצדיק את קיומה (באמצעות אנלוגיה לאברי גוף, מה שדורש את השאלה - מהי המערכת שהאדם הוא איבר בה). דרך ההבחנה בין צמחים, בעלי חיים ובני אדם - הגענו לטענתו של אריסטו שהמחשבה היא הפעולה המיוחדת של האדם וניסינו להבין לאיזו מחשבה הוא מתכוון.

ניסינו לאפיין מחשבות שהן פעילות ותכלית עצמן, ומצאנו כמה דוגמאות לכך, מחשבה על עובדות, מחשבה מדעית (״מדע טהור״), ומחשבה פילוסופית. תהינו האם מחשבה על רגשות היא כזו, ונדמה שהנטייה היא להוציא אותן - משום שהן אמצעיות להשתפרות עצמית ולניסיון להיטיב עם עצמנו. ספוילר - אריסטו מאמין שלאושר נגיע כשנממש את תכליתנו - שהיא לחשוב מחשבה פילוסופית (בפרט על האלוהות כפי שהוא מבין אותה, אבל לא נכנסו לזה). כעת ניסינו לנסח עמדה ביחס לזה. אחת הציעה, ולא בלי צדק, שאריסטו חושב שמה שעושה אותו מאושר יעשה את כולם מאושרים. אבל לפני כן, הבנו שאנחנו לא יודעים מהי בעצם מחשבה פילוסופית. התחלנו לאפיין אותה ונמשיך בכך בשבוע הבא.

לאחר מכן המשכנו עם אדריאן ריץ׳. שמנו לב שהפעולה המגונה היא במידה רבה קריאה וכתיבה אינסטרומנטלית, שתכליתה אינה משמעות דרך מרד, אלא השתלבות במה שקיים, מוכר ונוח. המשכנו מן הקריאה לכתיבה. התלמידות ניסו לתאר כתיבה שהחיים תלויים בה. הניסיון לבש גון אישי, משהו שהזכיר כתיבת יומן, דבר כמוס מטבעו. ודווקא על כתיבה שחיינו תלויים בה מטילה ריץ׳ את החובה להיות מוחצנת, פומבית, כתובה על הלוח. ניסינו להבין זאת דרך הקשר בין המחשבה הזו למחשבה פמיניסטית יסודית, שהאישי הוא הפוליטי.

ריץ׳ דורשת את הפומביות הזאת על אף המודעות למחירים הכרוכים בכך - מהתנכלות מערכתית, התנכלות חברתית ועד המחיר הכבד ביותר - ההתעלמות. ההתעלמות היא המחיר הכבד ביותר, משום שהיא מעקרת את הכתיבה מכוח, מהיותה אקט של תקשורת.

המשכנו לשאלה שמעלה ריץ׳ - לאילו טקסטים אנחנו יכולים להאמין? כיצד ניתן להתייצב מול טקסט? הכיתה התחלקה לזוגות וניסינו לראות מהן אפשרויות הקריאה שהיא מציעה. הראשונה היא קריאה חשדנית, כמושג טכני, לא כעמדה רגשית כלפי טקסט. קריאה שמחפשת את המחבר שמאחורי הטקסט ועמדתו. השנייה היא קריאה מרוחקת, כזו המתבוננת בטקסט כאובייקט שמחכה לשיפוט. השלישית היא קריאה אירונית, וניסינו להבין מהי קריאה כזו, אך הבנו שעוד קודם לכן, אנחנו צריכים להבין מהי אירוניה. עם השאלה הזו נמשיך לשיעור הבא, וליתר הקריאות שריץ׳ מציעה.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

שיעור לא קל! תיכננו מפגש שיסכם את תקופת הלימוד האחרונה, אבל שיבושים בדרכים, יחד עם האופי הקופצני של הכיתה, הפכו את המפגש למפוזר ופחות חגיגי משרצינו. בחלק הראשון, אחרי שהתגברנו על חסימות הכבישים באזור ורוב התלמידים הצליחו להגיע, אושי סיכם את פרק הלימוד על דקרט והמשיך עם הכיתה לנושא הבא: דייוויד יום. בחלק השני הגענו סופסוף לחלק השני המצופה של המשחק המוזיקלי, במסגרתו התלמידים מנחשים מי המליץ על איזה שיר, ואז גמרנו לקרוא את "המשתה". נראה שהתלמידים הבינו את הביקורת של סוקרטס על נאום אגתון ואת הטענה שארוס נמצא בתחום הדיימוני שבין חסר ושפע, אך היה קשה להעריך כמה הבינו את המשך הנאום. לכן ביקשנו שיגישו לנו סיכום של הנאום במילותיהם. נעדכן. 

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

בארבע וחצי אנחנו מתלבטים מתי להתחיל את השיעור. לא פחות משמונה תלמידות שלנו נמצאות במיקומים שונים על כביש 4 שנחסם בהפגנות החרדים. הן הולכות ברגל. הולכות כמה קילומטרים, על כביש 4, בתוך גבעת שמואל, בין מפגינים לפרשים לנהגים שמאבדים את הסבלנות. חלקן מדווחות על חוויות של אלימות שהיו עדות לה בדרך. עד 17:30 כולן מצליחות להגיע, ואנחנו עוצרים כדי לאפשר את הפורקן הנדרש.

בינתיים אמנון מוציא לפועל את השיעור המסכם למטפיזיקה של קאנט. השיעור, שהיה אמור להתקיים לפני שבועיים ונדחה בשל הנוכחות המצומצמת (הצגות בזומר), הוא שיעור מלהיב. בשעתו אמנון כינה אותו "חנוקאנט", ואף שהחג כבר מאחורינו, הלוח שמאחורי אמנון הולך ואוסף את האורות של קאנט: כל החלוקות שלמדנו על-פי סוגי המשפטים: משפט אנליטי אפריורי; משפט סינטטי אפוסטפריורי; משפט סינתטי אפריורי. אמנון מזכיר ואנחנו מתחילים לסווג משפטים ביחד. בין לבין, מתווספים עוד מלבנים על הלוח: 12 הקטגוריות של קאנט; צורות אפריוריות של הסתכלות ושל קליטה. למטה מופיע מה שלא ניתן להבין – ה-"X" של קאנט; הדברים כשלעצמם, שאותם אין לנו יכולת להבין "באמת", אלא רק באמצעות התבונה שלנו, שיש לה גבולות. הדברים שאפשר להאמין בהם (אבל לא ניתן לדעת).

החלק המשחקי של השיעור מגיע, וכל תלמידה בתורה (גם אלה שהצטרפו אלינו משדה הקרב של כביש 4) מגיעה, לוקחת פתק עם משפט שהוכן מבעוד מועד – ומדביקה אותו במלבן המתאים על הלוח. המשחק עוזר לנו לדייק עוד יותר את ההבחנה בין הסיווגים השונים, ואנחנו יורדים עוד ועוד לסוף דעתו של הפילוסוף קטן הקומה וגדול הראש. לסיכום, כל תלמידה לוקחת שני פתקים ריקים וכותבת שני משפטים עם סיווגים שונים. אנחנו מקנחים בסבב של כולן ויוצאים בשמחה להפסקה.

אחרי ההפסקה אנחנו מצהירים על הפסקה בשירה העברית. לא. אין הכוונה חלילה שהשירה העברית הופסקה – זה דבר שלא יעלה על הדעת – אלא שאנחנו עוצרים את המסע שלנו, שהחל בביאליק ונעצר לעת עתה בגולדברג. כל זאת כדי לדבר על פרויקט הכתיבה שלנו לסיום השנה. בכוונתנו לכתוב חיבור. לא בדיוק מסה, אלא חיבור. אנחנו עדיין לא יודעות מה תהיה צורתו, מה היקפו, מה תכניו. אנחנו מעלים על הלוח את כל סוגי הכתיבה שפגשנו בדרך רוח (ובחיים). סוגי כתיבה שבחלקם התנסינו. אנחנו מדברים על ז'אנרים ועל ציפיות הקריאה שיש לנו מכל ז'אנר. אנחנו משוחחים על כתיבה אישית, על כתיבה "אובייקטיבית", על כתיבה שמצטברת – מצטברת על ציר הזמן, ומצטברת במישור הקבוצה, בין הכותבות.

עכשיו נקרא דוגמה לחיבור. החיבור הוא של הסופר פול אוסטר, וכותרתו "למה לכתוב?". אני שואל על הציפיות שיש לנו מהחיבור, עוד לפני הקריאה. מה אנחנו מבינים מהכותרת? מה אנחנו מבינים מהצורה – חמישה קטעים ממוספרים מ-1 עד 5. הקריאה בטקסט של אוסטר מעניינת. הוא כותב חמישה סיפורונים, שקשורים אליו באופן ביוגרפי, בדרכים שונות זו מזו. אנחנו מזהים את הכתיבה האישית, אנחנו מנסות לאפיין את סוג הכתיבה. מסיפור לסיפור אנחנו צוברים; מתחקים אחר המשותף (חיכוך במוות? אירוע ניסי? אירועים שממוקמים בזמן מוגדר שקשור לכותב?). החיבור מסתיים בקרשנדו של הסיפור החמישי: "וכך, אני אומר לילדיי, כך נעשיתי סופר." כך, אנחנו אומרים לתלמידות, כך נראה חיבור. פתאום אנחנו מבינים לעומק את המילה הזו, "חיבור". והרי חיבור זה בדיוק מה שקורה כאן, כשאנחנו קוראות וכותבים ביחד שלוש שנים. חיבור. חיבור ליצירות, חיבור להוגים, חיבור בינינו, חיבור לעצמנו. כך אנחנו נעשים ונעשות בני אדם שמתעקשים על האנושי.