יסודי בת ים 10.11.2022

שבוע שני של לימודים ב'תרבוטק' בבת ים. עוד מעט נוכל להכריז על שגרה 😊

הדר הירש:

פילוסופיה:

הילדים הגיעו שמחים. ישבנו לארוחת צהריים. סדרנו את הכיתה קצת אחרת והנהיה נכון וטוב יותר, האינטראקציה היתה יותר אינטימית ופחות צעקנית.

החלק הראשון הוקדש לפילוסופיה. הפעם עבדתי עם הקבוצה שבשבוע שעבר עבדה עם אופק, קבוצה תזזיתית ורועשת יותר. חזרתי על כללי התנהגות. דברנו על המונח פילוסופיה, הזכרתי את התנועה שיש לה סניפים בעולם שמקיימת לימודי פילוסופיה לילדים. הם שאלו אותי אם אני מעתיקה מאופק. הסברתי על הנוסחה שאיתה נעבוד לאורך השנה.

חילקתי טקסט, גוף של שלומית כהן אסיף. קראנו אותו . הם רשמו שאלות: למה ארובות משולות לנחיריים, הרי ארובה פונה למעלה, נחיריים למטה. למה כתוב שהלשון מפתח? למה קשה לדעת מה קורה בפנים? למה קוראים לשיר גוף, הרי רק הפנים מוזכרים? למה קשה לדעת מה קורה בפנים? השאלה האחרונה נבחרה.

עומר- אף אחד לא גר בפנים, לכן לא יודעים מה קורה בו.

דניאל- (ילד חדש. הגיע היום לראשונה) אני חושב שזה הרגשות שלא יודעים עליהם אם לא אומרים אותם.

נויה- בשורה האחרונה כתוב שלא יודעים מה קורה בפנים. בפנים יש גרון דרך הגרון יוצאות מילים. אם לא אומרים אותן אז קשה לדעת מה קורה בפנים. לפעמים זה יוצא כשצועקים ורבים.

אלרועי סאם עשית משהו שאתה לא רוצה שאנשים ידעו אתה לא מספר.

אלין- לפי דעתי לא קשה לדעת מה קורה בפנים. אפשר לראות לפי הבעת פנים אם אתה עצוב או עצבני. אם קשה להתמודד.

מעיין- יש מי שמחייך אפילו כשעצוב ויש מי שההפיך, עושה את עצמו עצוב כדי לקבל תשומת לב

הדיון לא היה מעניין מאוד. יש לי תחושה שהם יכולים להיות הרבה יותר מעניינים ונועזים. הייתי מאוד קשוחה ולא נתתי למשמעת לזלוג. אמרתי להם שאני יודעת שהתובענות שלי לתרבות דיבור תשתלם לכולנו.

ספרות:

יצאנו להפסקה. חזרנו לחדר. הפעם הייתי עם הילדים משבוע שעבר. שוב חזרתי על כללי התנהגות ודיבור. הבאתי את הספר אבא בורח עם הקרקס. סיפרתי קצת על אתגר קרת ורותו מודן.

את רותו מודן פגשתי לפני שנים בנסיבות חברתיות, הרבה לפני שהיתה מפורסמת. זה סיקרן אותם, מצא חן בעיניהם). קראתי והראיתי את התמונות. הם אהבו את הסיפור. ביקשו עוד חוויות מהסוג הזה. שמחתי . נהניתי לקרוא להם.

היה דבר מעניין שקרה. אמרתי שהאבא ברח לשנה. רותם שאלה איך אני יודעת. אמרתי לה שכך כתוב. חיפשתי את הקטע ולא מצאתי אותו. שאלתי אותם למה לדעתם החלטתי שהאבא נעדר שנה.

זה היה משעשע להבין שזו הייתי אני שהתערבתי בסיפור. עוד עניין היה בהבנת הנקרא של משפט הפתיחה. דיברנו עליו. הסברתי שזה לא היה משנה מאוד את הבנת הסיפור כולו, אבל טוב ונכון לדייק את הקריאה. הם הסכימו (חוץ מליאורי שאמר שזה פילוסופי, שלא חייבת להיות תשובה אחת. הסברתי לו מה הגבול בין אינטואיציה לבין הבנת הטקסט ככתבו). אחר כך שאלתי למה הסופר השתמש במונח "בריחה". מתי בורחים ולמה.

עשינו משחק תפקידים משעשע שבו מישהו היה האמא ומישהו האבא שהתווכחו על רעיון של נטישת המשפחה לטובת הגשמת פנטזיה. תרגיל הכתיבה נגע לבריחה. האם רציתם לברוח פעם? ממה? אפשר להמציא סיפור דמיוני. רוב הילדים כתבו.

היו גם מי שנתקעו. עודדתי אותם. (בתחילת המפגש הם קבלו את הדפים משבוע שעבר וקראו בעניין). בכמה דקות אחרונות שיחקנו משחק מילים משעשע. היה מפגש יפה .

אופק נגאר:

פילוסופיה:

צללנו ישר לתוך הטקסט: ציטוט חמוד מהסדרה "אווטאר: כשף האוויר האחרון", שעוסק בכך שכולנו "ענפים של אותו העץ". במבט ראשון הטקסט לא נראה פילוסופי במיוחד, והם לא הבינו למה נתתי להם אותו. אבל אז התחלנו לכתוב שאלות.

אמרתי להם מראש שחלק מהשאלות יהיו מידעיות וחלק יהיו פילוסופיות, ושזה בסדר. הם שאלו על ההבדל בין שני הסוגים, ואיך יודעים מתי שאלה היא פילוסופית.

עניתי שכאשר אין תשובה ברורה על השאלה ואפשר לקיים סביבה דיון – אז זו שאלה פילוסופית. הם שאלו איך אומרים "פילוסופי", ועניתי שזה כמו בצק פילו עם השם "סופי".

התחלנו לכתוב שאלות. לחלקם היה ממש קשה לחשוב על שאלות, והיו כאלה שכתבו אפילו כמה. תלינו את השאלות על הקיר ועברנו ביניהן. בסוף אספתי את כל השאלות והתיישבנו בחזרה.

חילקנו את השאלות לשאלות מידעיות ולשאלות פילוסופיות. חששתי שהם ייעלבו מהחלוקה, כאילו "השאלה שלי לא בסדר", אבל לא היה נראה שהם נעלבו, אולי כי הכנתי אותם לזה מראש. היו רק 2 שאלות מידעיות וכל השאר פילוסופיות!

לא יכלתי להתאפק וציינתי בפניהם שזה מדהים בעיניי כמה שאלות פילוסופיות אפשר להוציא מהטקסט הקצר והפשוט לכאורה הזה.

עשינו בחירה של השאלה לדיון, והשאלה שנבחרה היא "למה לא כל האנשים מתנהגים ככה", כלומר למה לא כולנו חיים ביחד בשלום. אחד מהילדים אמר שזה בגלל שיש מלחמות, וניסינו להבין למה יש מלחמות. זה קשור לשטחים, קשור לאגו.

ילד אחד אמר שזה גם קשור לשנאה, ומכאן הגענו לדבר על שנאה וגזענות. הדיון הגיע מהר מאוד להיטלר ולאנטישמיות, וניסינו להבין למה היטלר עשה את מה שהוא עשה, מאילו מניעים. אחד הילדים טען שהמניעים של היטלר היו חיוביים, שהוא רצה שגרמניה תהיה נקייה ממה שהוא תפס בתור איום. חלק התנגדו לתפיסה הזאת אבל הרוב דווקא קיבלו אותה. ניסינו להיכנס לתוך הראש של היטלר, לחשוב כמו שהוא חושב.

"נניח שאני חושב שכל היהודים רעים ומכוערים," אמרתי לקבוצה, "מה אני עושה עם זה?" מהר מאוד הבנו שיש כאן בעיה של הכלה – כיצד אני מכיל את השונה ממני אפילו אם לתפיסתי השונות שלו "מכוערת".

ילדה אחת דיברה על מה שקורה כשיש ילדים שמנים בכיתה, ואם יש כאלה שחושבים שזה "לא יפה". ילד אחר אמר שזה כמו חלונות – אם יש חלון אחד מלוכלך אולי זה בסדר שהוא מלוכלך, אולי לא חייבים לנקות אותו.

אולי אפשר להשאיר אותו ככה. אני נתתי דוגמה של ילד שמפריע לשיעור ואני לא יודע אם להוציא אותו מהכיתה או לא – גם זאת בעיה של הכלה. היה לכולם ברור שהשאלה היא לא האם היהודים באמת "הפריעו" בגרמניה, אלא השאלה הייתה "נניח שהם הפריעו – מה עושים עם זה, איך מתמודדים עם בעיית ההכלה הזאת?"

הדיון היה פורה מאוד. ילד אחד הציע שפשוט יפסיקו לדבר עם אותו הילד שמפריע בשיעור ואז לא יהיו לו יותר חברים והוא יפסיק להפריע. אני אמרתי שזה נשמע כמו חרם, והילדים הזדעקו – "מה פתאום חרם אסור לעשות חרם!".

ביקשתי שיסביר שוב את ההצעה שלו, ושאלתי אותם מה ההבדל לדעתם בין זה לבין חרם. אחד הילדים אמר שחרם זה משהו יזום, שבא מלמעלה, וההצעה של אותו ילד הייתה חרם שבא באופן טבעי ולא עם כוונה רעה.

הדיון הסתיים פחות או יותר בנקודה הזאת.

בסוף חילקתי דפים של "מה הפתיע אותי", והופתעתי לגלות שהם הופתעו מהרבה דברים. קודם כל מזה שלהיטלר היו כוונות טובות, וגם מזה שהיו כל כך הרבה שאלות פילוסופיות.

ספרות:

אחרי הפסקת הצהריים התחלפנו בקבוצות. לפני הכניסה לכיתה ניסיתי לנשום כמה נשימות עם התלמידים, די להירגע מההפסקה האנרגטית. חלקם נשארו לא-רגועים ולכן נתתי להם להישאר שתי דקות בחוץ ולנשום.

ניסיתי להתחיל ישר עם הטקסט (והילד הזה הוא אני, של יהודה אטלס)אבל היה מאוד קשה להתחיל. היו להם הרבה שאלות לא קשורות, ובאיזה שהוא שלב נכנסו אלה שהשארתי בחוץ וזה משך תשומת לב.

בסוף הצלחתי לקרוא איתם את הטקסט פעם אחת, ולאחר מכן קראתי אני מההתחלה את הכל. ניסינו לקיים דיון שלא צלח ברמה הקבוצתית, אבל ברמה האישית היו שלושה תלמידים שהרוויחו מהדיון.

השאלה ששאלתי היא, למי מופנה הטקסט? הם ענו, "לאנשים זרים". מי אלה? למה הוא פונה אליהם? מה הוא רוצה? ילדה אחת אמרה שהוא בודד ושהוא רוצה שידעו שהוא קיים גם. ילד אחר אמר שהוא רוצה שידעו שהוא מיוחד.

ילדה נוספת הסכימה איתו. הדיון מוצה מהר מאוד, בדיעבד הטקסט היה פשוט מידיי.

חילקתי להם דפים וביקשתי שיכתבו מה הם היו רוצים לספר לאדם זה, על עצמם או על המשפחה שלהם או על העולם, מה שמתחשק להם להגיד לאדם זר. הם התקשו עם המשימה, שבדיעבד אכן הייתה מעט מעורפלת.

בסופו של דבר הם כתבו כמה דברים מעניינים.

רוב השיעור התבזבז על בעיות משמעת בלתי-פוסקות מצד חברי הקבוצה שלא השתתפו בדיון.