יסודי בת ים 15.06.2023

שבוע 24 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי היסודי בבת ים.

אופק נגאר והדר הירש:

פילוסופיה:

לקראת ביקורו של הפילוסוף יהודה עתי בבית־החינוך שלנו בשבוע הבא, קראנו את אחד משיריו שנקרא ״זה כמו לבחור בין שמחה לעצב״, מתוך ספרו ״מה לך רוח?״. השאלות שנשאלו:

למה צריך להבין שאין בחירה בין עצב או שמחה? למה קיים הדופק כשיש עצב ושמחה? למה רק החום דופק ופועם, האם הלב לא אמור לפעום גם? מה משמעות ״הדופק הפועם״ בהקשר של שאר השיר? עם מה הוא דיבר - על קושי בחיים? כשהוא אומר ״איפה אתה״ למה הוא מתכוון? מה אומרים או עושים לך כדי שיעציבו או ישמחו אותך? למה שתהיה בחירה בעצב?

שתי השאלות האחרונות קיבלו את מרבית הקולות, התחלנו עם השאלה האחרונה: למה שתהיה בחירה בעצב?

אלמה - אולי קרה לו משהו שהעציב אותו והוא רוצה להיות עצוב, זה דיי הגיוני.

דניאל ס׳ - הוא בוחר בעצב כי זה לא נשמע הגיוני להיות שמח כל החיים.

עדי ד׳ - מסכימה, זה לא הגיוני, יש גם עצב לפעמים.

            אופק - אבל למה שיהיה צריך לבחור בו?

ירין - צריך לבחור אם להיות שמח או עצוב.

            ליה - אם הייתי יכולה הייתי בוחרת רק בשמחה.

ליאורי - אני לא מסכים, יש אנשים שרוצים לשמוח כל החיים, יש רגעים עצובים אבל לא בוחרים אותם.

דניאל ל׳ - אני גם חושב שעדיף להיות שמח כל הזמן. אם נהיה כל החיים עצובים לא נעשה כלום, לא נשיג כלום.

            הדר - למה שלא נעשה כלום? נהיה עצובים.

דניאל ל׳ - לא יהיו לנו חברים, כי אדם עצוב רוצה להיות לבד.

אלין - מסכימה עם ליאורי, יש רגעים שקשה אבל לא רוצים להראות את זה כלפי חוץ.

ליאורי - בן־אדם שעצוב כל הזמן כן יש לו חברים, אבל הוא אולי לא יראה את זה שהוא עצוב. או שהוא פשוט יגיד לחברים שלו.

ליאם - אם לא היינו עצובים לא היינו יכולים להבין סיטואציות עצובות. כמו שמישהו שקרוב קורה לו משהו קשה שהוא מספר עליו.

אלמה - צריך להיות עצובים לפעמים וגם שמחים. בסוף לא נבין מה אנחנו מרגישים. אם נהיה רק שמחים אז לא נדע רגשות אחרים כמו עצב, ולהפך.

ליה - יש רגעים ממש קשים שחייבים להיות עצובים בהם. נגיד אם מישהו קרוב אליך מת, אי־אפשר להיות שמח ברגע הזה.

דניאל ס׳ - לא בהכרח, יש רגעים שמישהו מת אבל יושבים שבעה ואז משתחררים. לא צריך כל הזמן להיות עצובים וגם לא שמחים. ויש סוגים שונים של עצב…

            אופק - למה חייבים להיות עצובים ברגעים כאלה?

אביאל - אם לא תהיה עצוב זה ייראה כאילו שלא אהבת אותו [את מי שמת].

תהל - אי־אפשר לשמוח כל החיים. אם יקרה לנו משהו, כמו שניכשל במבחן, אז נהיה עצובים והעצב ייתן לנו יותר כוח להמשיך ולהתקדם. וגם בעבודה וכו׳.

ליאורי - לדעתי זה לא נכון שצריך להיות עצובים, גם אם מישהו מת. זה החיים, אפשר להתקדם הלאה. אולי באותו רגע נהיה עצובים אבל לא דיכאון או אֵבֶל.

אלמה - אני חושבת שלא צריך להיות עצובים כל הזמן. יש דברים שיכולים לשמח אותך כמו שיקנו לך דברים שאתה רוצה, אבל אם תהיה שמח כל החיים מתישהו תהיה גם עצוב, אבל גם כשמישהו מת לא חייבים להיות עצובים, תעשה מה שבא לך.

אלין - מסכימה עם זה שמי שעצוב אין לו חברים. נכון שבהתחלה יהיו לו חברים שינחמו אותו, אבל בסוף גם הם יתייאשו. אם הוא מתעקש להיות עצוב אז בעיה שלו.

            אופק - אתם. מכירים את זה על עצמכם? שהרגשתם שאתם צריכים להיות עצובים למרות שלא הייתם? כי אני כן… [הדר מבקשת שאספר, ואני מספר על התאונה של אבי, כשהייתי בן 10.]

ליאורי - כשנבחרת ישראל זכתה מקום שלישי [במונדיאליטו] - לא הייתי כזה עצוב כי שמחתי מזה שהם הגיעו למקום שלישי לפחות.

תהל - כשאני נכשלת במבחן אבל אז מתנחמת בזה שאני תיכף נוסעת לאילת

            אופק - [מחדד את ההבדל שביו המימד הדסקרפטיבי ״אני עצוב / שמח״, לבין המימד הנורמטיבי ״אני צריך להיות עצוב / שמח״.]

ליאם - [מספר סיפור על עצב ושמחה.]

אלמה - חברה טובה שלי לא רוצה להיות חברה שלי יותר ואני אמורה להיות עצובה אבל אני שמחה, כי היא הייתה מעצבנת אותי מאוד.

            אופק - מה לדעתכם גרם לדובר בשיר עצב או שמחה? מה זה ה״איפה אתה״ הזה?

ליאורי - הוא שואל ״איפה הרגש?״.

ליאם - הוא הבין שאי אפשר לבחור אם להיות שמחים או עצובים.

            הדר - אני עדיין עם מה שאביאל אמר. על מי צריך לעשות רושם? לעשות כאילו אני עצוב כשמישהו מת? זה לא עושה את הרגש קצת לא אמיתי?

מאיה - אם יש מישהו ש[אני] ממש לא אוהבת והוא מת, ואני בכלל לא עצובה אלא שמחה שהוא מת, ואז חברה טובה שלי באה להלוויה והיא עצובה. אז יש ילדים שאוהבים לעשות כמו אחרים אז הם יעשו את עצמם עצובים. אז אם כולם עצובים אתה גם צריך להראות עצב, אם הוא משפחה למשל. גם אם הוא הציק לך.

דניאל ס׳ - לא צריך תמיד להראות שאתה עצוב. גם אם מת מישהו שאתה אוהב אתה לא חייב להראות את זה [שאתה עצוב]. דודה של אמא שלי מתה לפני כמה שבועות והיא הייתה תמיד מביאה לנו דברים, ואהבנו אותה אבל לא ממש היינו עצובים.

            אופק - גם בשיר נראה שמישהו מת, כי הוא שואל ״איפה אתה!!!״. וגם זה יכול להיות הפוך. כלומר לא רק שאתה צריך כביכול ״לבחור בעצב״ כדי להראות שאתה עצוב כשמישהו מת (אפילו אם אתה לא באמת), אלא גם להיפך, שאתה באמת עצוב אחרי שמישהו מת אבל אז עובר זמן ועדיין קשה לך לשחרר מהעצב הזה.

מאיה - מישהו מהמשפחה שלי מת אבל לא הכרתי אותו אז לא היינו עצובים, אולי קצת.

אלמה  - בן־דוד שלי שאנחנו תמיד רבים, אבל עדיין אני אוהבת אותו ויש לנו רגעים יחד, הוא עדיין בן־אדם מהמשפחה שלי.

מאיה - מותר להיות עצובים אבל לא חייבים, ואם מישהו ניסה להרוג אותך למשל אז את לא תהיי עצובה [שהוא מת].

            ליה - ייתכן גם שאם מישהו ניסה להרוג אותך אתה תהיה עצוב, אם למשל אתה מגלה הוא היה חולה נפש ואפילו ניסה להרוג את עצמו וכו׳.

מאיה - עדיין לא תהיה עצוב כי זה לא יפה [שהוא ניסה] להרוג אותך. אז לא הייתי בוכה גם אם זה חברה טובה שלי.

ספרות:

המפגש הספרותי שלנו התחיל אחרי הפסקה בה היה אירוע אלים שהתרחש בין שתי תלמידות.  הגבנו בתחילת המפגש. למרות שאנחנו כל כך קרובים לפרידה היה נכון להקדיש זמן לנושא הזה. היה מעניין. היו מי שהעידו על עצמם שהם לא מתווכחים באלימות, לא פיזית ולא מילולית, כי הם לא מייצרים אותה. היה מי שאמר שההורים אומרים לו להחזיר כשהוא מותקף.

על זה עניתי שזו זכותם, אבל פה במפגשים שלנו יש דרך אחרת שתמיד תענה, לא נתעלם מאלימות.  היה מי שהזכיר את הפסוק מה ששנוא עליך וגו'. אופק דיבר על בחירה ועל העובדה שאנשים (גם ילדים,  למרות שהם נתונים לא מתוך בחירה במסגרות מסוימות ) בוחרים איך ומה להיות בעולם. אני חושבת שקשה להבין את זה בגילם ובכל זאת היה חשוב מאוד שנאמר. תודה אופק. ליה דיברה על עוצמת הפגיעה של אלימות מילולית. הילדה שבגלל התנהגותה התעוררה השיחה הסכימה עם הנאמר בקול רפה (לא הסגרנו אותה כמי שעוררה את הצורך לשיחה).

המשכנו לקרוא בשמחה את דוקטור דוליטל.  היה לנו זמן גם לחלק את נאומי הפרידה של הרופא לקופים שנכתבו במפגש הקודם. כמה מהילדים גם קראו את הנאום שלהם בקול. בשבוע הבא יהיה לנו מפגש אחרון. מגייסת כוחות. יהיה גם קצת עצוב.