יסודי בת ים 16.02.2023

השבוע ה 15 ב'תרבוטק' בבת ים.

אופק נגאר:

פילוסופיה:

התחלנו בשיעור משותף. קראנו קטע מתוך ״הנסיך הקטן״ שהביאה הדר.

השאלות שנשאלו:

למה שמישהו ימכור גלולות שמרוות את הצימאון?

מה אנשים יעשו ב־53 דקות?

למה הוא רוצה ללכת למעיין?

אנחנו צריכים מים אז למה לקחת גלולה?

מה באמת אפשר לעשות ב־53 דקות (אולי המעיין רחוק ולוקח זמן להגיע)?

למה צריך לחסוך 53 דקות?

למה המוכר רצה לוותר על המעיין?

השאלה שנבחרה: למה צריך לחסוך 53 דקות?

דניאל - אולי הוא רצה שיהיה לו זמן, ולאנשים.

עדי - הוא רצה שיהיה לו יותר זמן ללקוחות, שימכור יותר דברים ויהיה לו יותר כסף.

אלמה - 53 דקות יכולות לפנות לו זמן ליום חופש או טיול.

ליאם - הוא התכוון בסיפור ל־53 דקות בשבוע, לא ביום. הוא התכוון שאנחנו שותים

מים 53 דקות בשבוע בערך.

מאיה - אפשר שהוא יהיה גם 50 דקות, ואז ב־3 דקות הוא ילך לאן שהוא רוצה.

ליאור - בכמה דקות האלה אנשים יכולים, נגיד אדם שקיבל מחלה יכול לעשות בזמן הזה

את הדברים האחרונים שלו בחיים.

אלמה - לא יודעת מה אפשר לעשות ב־3 דקות.

ליאורי - ב־53 דקות אפשר לעשות הרבה דברים. שיעורים למשל.

מאיה - המוכר הוא לא ילד, הוא לא עושה דברים של ילדים [כמו שיעורים]. הוא יכול לעשות קניות או משהו.

דניאל - אבל אם ב־53 דקות הוא לא יספיק להגיע למעיין, אז ב־3 דקות מה הוא יספיק?

תהל - זה 53 דקות בשבוע. אז נגיד 50 דקות למעיין, ו־3 למשהו אחר.

עדי - הוא לא חייב כל יום ללכת 10 דקות לעשות משהו, אלא הוא יכול במכה אחת כל שבוע 53 דקות.

אופק - מה נחסך כאן? חוץ מהזמן…

דניאל - הוא חוסך את השתייה של המים. כמה דקות ששותים מים בכל פעם.

אלמה - (למאיה) גם לאנשים באוניברסיטה יש שיעורים.

ירין - חוסך פלסטיק, יש הרבה אנשים ששותים בכוסות פלסטיק.

ליאם - זה גם דיי חוסך … למשל, אנחנו עייפים ואז צמאים, וקשה לקום וללכת לשתות מים.

ליאורי - חוסך גם הרבה כסף, מים זה הרבה כסף.

הדר - האם מישהו הלך למעיין? ראה מעיין? (מסבירה מה זה מעיין) מי אתם - הנסיך הקטן או מוכר הגלולות? ולמה?ֿ

ליאור - אני הנסיך הקטן. כי רוב המעיינות זה מקומות של שטח (הדר - טבע), אז אני יותר מתחבר למקומות האלה מאשר למוכר.

אלמה - אני הייתי הנסיך הקטן, כי אני לא בן אדם שאומר לאנשים …, שמעניין אותם במה שאני עושה. נגיד פעם הבכנתי צמידים לחברות, ועכשיו לא. אני אוהבת גם להיות בחוץ.

דניאל - אני יותר הנסיך הקטן, גם אני שאלתי את עצמי למה למכור את הגלולות. וגם אני קטנה.

תהל - אני הייתי הנסיך הקטן, כי לפעמים צריך להיות לבד, קצת חופש, לחשוב על דברים.

ליאם - מסכים עם תהל. רוב הזמן אני לבד עם עצמי.

אופק - (שואל את אלין. אלין מעדיפה 53 דקות בשבוע בשביל עוד חוג).

מאיה - אני הייתי הנסיך הקטן, אני לא אוהבת להיות תקועה בבית כמו המוכר שתקוע שם הרבה זמן. אני לא אוהבת למכור דברים. אני מתביישת.

אופק - זה עסק מצליח לדעתכם? הרבה אנשים קונים את הגלולות?

עדי - יש הרבה אנשים שיוותרו על המעיין בשביל עוד 53 דקות. הם לא מספיקים כלום בשבוע אחד, הם צריכים עוד ימים ועוד דקות, אז הם יוותרו על המעיין.

ליאם - לפי הצורת דיבור של המוכר (איך שאני מדמיין אותו) הוא לא מצליח, הוא כמו מוכר בבוטקה קטן עם שיניים שבורות.

דניאל - אני אומרת שזה לא עסק מצליח כי לא נראה לי שאנשים היו מוותרים על לשתות מים, והם לא היו לוקחים גלולות. הם גם לא יודעים מה יש בגלולות ואני הייתי חושבת שזה לא בריא ולא קונה.

ליאורי - לדעתי הוא היה קצת מצליח כי יש אנשים שמעדיפים עוד זמן בשבוע אבל יש אנשים שאוהבים את התענוג של לשתות מים במעיין.

אלמה - לדעתי זה לא מצליח, אני מכירה אנשים שמעדיפים מים קרים אפילו בחורף.

מאיה - לדעתי העסק לא מצליח, כי אנשים אוהבים הרבה יותר לשתות מים וגלולה זה לא מומלץ ולא כיף לשתות את זה.

אלין - זה היה מצליח כי יש הרבה אנשים עסוקים שהם ממש עמוסים אז זה יכול לחסוך להם הרבה זמן.

תהל - העסק מצליח חלקית, יש אנשים שמוצאים זמן ללכת למעיין, ויש כאלה שלא מוצאים זמן. אבל פחות אנשים מגיעים למוכר.

ליאורי - זה גם מאוד תלוי מתי, איפה ובאיזו חנות הוא מוכר את זה. בקיץ עדיף לאנשים לקנות את הכלולות. זה חוסך הרבה זמן.

אופק - אבל זה גם חוסך יותר כיף.

ליאור - לדעתי חצי־חצי, אם העסק היה פתוח עד היום הם היו הולכים לקנות, כי הכל עולה כסף. אבל אנשים אחרים היו אומרים לעצמם שהם מעדיפים את המים, כמו אנשים שעושים מרתון.

אלמה - אם זה כמו קיוסק קטן, ששכחת מים בבית ואתה צמא, אתה עדיין צריך מים לבלוע את הגלולה.

תהל - אנשים באים ואם העסק לא נראה טוב אנשים לא יקנו. וגם תלוי במיקום של העסק - צריך להיות במרכז של עיר.

ליאורי - (לאלמה) למה שלא יקנה מים פשוט?

אופק - מי יותר מאושר מבין השניים?

ירין - מי שיותר מאושר זה מי שהולך למעיין.

עדי - יותר מאושר מי שעושה דברים [עם הזמן שלו] כמו חוגים, כי זה משמח אותך.

ליאור - לדעתי מי שהולך למעיין. אם אתה כל החיים רק בחוגים וכו׳ אתה לא מגלה עולם או דברים חדשים, וגם אתה לא רואה את המשפחה.

מאיה - מי שהולך למעיין. גם אפשר לשחות שם, גם לשתות.

גיא - אני מעדיף לטייל.

תהל - מי שיותר מאושר זה מי שהולך למעיין. זה לא כיף לעשות משהו ואז עוד משהו וכל היום שלך אין לך זמן לעצמך ואתה עסוק רק בדברים שאתה צריך לעשות. ומי שבמעיין יש לו זמן לעצמו, לשכוח מהעולם, להיות רק עם עצמך.

אלין - לדעתי זה כל אחד ומה שטוב לו. אם טוב לו לקחת זמן רגע אחד ולנשום אז הוא יילך למעיין. ואם מה שטוב לו … אני למשל בהרבה חוגים, אז אם טוב לו להוציא את כל הכעס שלו או הרגשות שלו על משהו אז הוא יעשה את זה.

אלמה - (לליאור) יש אנשים שיש להם חוג שעתיים וזה מה שם אוהבים.

ליאורי - לדעתי מי שיותר מאושר יכול להיות זה שלוקח [את ה]גלולות אבל תלוי במה שהוא עושה ב־53 הדקות האלה.

ליאם - מי שלא לוקח את הגלולות. כי אז הוא יותר רגוע למרות שיש פחות זמן.

דניאל - לדעתי הנסיך הקטן יותר שמח, לא צריך כל הזמן להיתקע בעבודה. [צריך] לראות דברים.

אופק - (שואל לגבי ההורים של הילדים - איך הם חווים את זה? חלק מהילדים עונים שהם מטיילים הרבה עם ההורים, חלק פחות. אצל ליאורי ההורים עובדים הרבה אבל זה כדי להינות מהחיים, ובחופשות הם יוצאים לטיולים).

תם הדיון. היה מרתק ושמחתי על כך שהנושא נגע לחייהם של הילדים!

ספרות:

קראתי עם הילדים את ״כוס התה שלי״ מאת דרור בורשטיין. במהלך הקריאה הילדים התרשמו בעיקר מהאיורים, באופן מפתיע בהתחשב בכך שהאיורים הם בשחור־לבן ובסגנון ״מעורפל־גשום״ אם לנסות ולתאר זאת במילים.

לאחר מכן קיימנו דיון קצר וחופשי על הסיפור.

ליאם - הסיפור מרגיש אינסופי. והאיורים הם בשחור־לבן כי הוא לא מרגיש טוב.

ליאורי - בתמונות של הנוף הוא מנסה להגיד שהוא רוצה לצאת מהבית.

ירין - לי הסיפור הרגיש קצר, עבר מהר.

עדי - לי דווקא הרגיש ארוך.

ליאם - המסר הוא שהכל אינסופי, לא התקדם לשום מקום.

עדי- סיפור עם מלא תמונות.

ליאורי - לדעתי דווקא יש התקדמות בסיפור…

רציתי לדבר עם הילדים דווקא על סגנון הכתיבה הייחודי, שיוצר תחושה של חוסר־התקדמות ואפילו תקיעות. אז שלפתי את הלוח המחיק וכתבתי עליו ״תוכן״ לעומת ״צורה״ בגדול. הסברתי על ההבחנה הפילוסופית בין השניים ונתתי דוגמה לתוכן אחד זהה (בקשת שקט) שיש לו ריבוי של ביטויים צורניים (דפיקה על השולחן, צעקה, בקשה, ״ששש״ וכו׳). נתתי גם דוגמה הפוכה - פעולה צורנית כלשהי שתוכן המשמעות שלה יכול להיות מגוון (בהייה - של שעמום, ריכוז או התעניינות).

לאחר מכן חזרנו לסיפור: שאלתי מה התוכן שלו, והילדים ענו יפה שהתוכן, כלומר ״המסר״, הוא שהכל קשור בהכל, הכל אינסופי, לכל דבר יש סיבה וכו׳. והצורה? הילדים ענו:

1. חשיבה קונספירטיבית (שלאחר בירור של השימוש במילה, תיקנו ל״חשיבה ספקולטיבית״)

2. ריבוי של דוגמאות ״מהשטח״ (כלומר - מהניסיון)

3. חשיבה מפוזרת (אסוציאטיבית).

הקפתי את שלושת האפיונים הללו בעיגול ונתתי כותרת: ״זרם התודעה״. הסברתי לילדים בקצרה על סגנון הכתיבה של ״זרם התודעה״, ושלחתי אותם למטלת הכתיבה שלהם: לכתוב באופן רציף, זורם וקוהרנטי ככל הניתן את זרם התודעה שלהם. בהתחלה הם היו מבולבלים, אז נתתי הנחיה ברורה יותר: ביקשתי מהם לבחור אובייקט (״דבר״) - משהו שנמצא מול העיניים שלהם או משהו שהם יכולים לדמיין - להתחיל ממנו אבל להמשיך לאן שהראש שלהם לוקח אותם, לתת למחשבות לרוץ ופשוט לכתוב אותן. הם התחילו לכתוב, ובכל פעם שהניחו את העט התגריתי בהם: ״אם המוח הפסיק לחשוב אני צריך לקרוא לרופא…״ והם המשיכו לכתוב! כשהם אמרו לי ״אני חושב…״ עניתי: ״אל תחשבו מה לכתוב, אלא תכתבו את מה שאתם חושבים״. אני מצפה לקרוא את שכתבו!

הדר הירש:

ספרות:

התחלנו עם תרגיל כתיבה. ביקשתי שיכתבו מטאפורה כשהם הנושא. לפני שהילדים פנו למלאכת הכתיבה חידדנו ודיברנו על מטפורה (למדתי מהטעות בחיפה. לא רציתי שיכתבו על משהו שהם אוהבים, אלא שיזהו תכונות מסוימות בהם שמתקיימות באובייקט אחר). הרעיונות היו יפים יפים.

אלמה אמרה שהיא צבע ורוד ; אלין כתבה על עצמה כאינטרנט ; דניאל היא ים רגוע וצלול ; אביאל היה מרגש. הוא חופש. ; תהל סירבה לקרוא את מה שכתבה.

התקדמנו בקריאה של ג'ורג'י.  נעים לדעת שאנחנו כבר מכירים היטב את הדמויות,  קצת כמו שמכירים חבר. יודעים לצפות את התגובות שלהם, את המחשבות שלהם. היה מפגש נעים ואינטימי.