יסודי בת ים 23.12.2021

שבוע עשירי של לימודים ב'תרבוטק' בבת ים. עושים רוח בצל הסערה :

הדר הירש:

פילוסופיה:

פתחנו את המפגש החורפי אחרי ארוחת הצהריים עם פילוסופיה. קראנו בתור את הפתיחה של פרק ג מקהלת. התעכבנו על מילים לא ברורות. קראתי שוב. השאלות שנכתבו: למה כתוב שצריך לחשות? מה זה עת לעקור נטוע?

מתי הטקסט נכתב? למה המילה עת חוזרת? מי הדובר בשיר? למה יש משפטים מפחידים כמו עת להרוג, למות, לפרוץ? למה השיר בנוי מהפכים, מה המסר שלו?

השאלה שנבחרה: למה המשפטים המפחידים?

אלרואי: כי רצה לעשות את זה.

ליאורי: כי בכל מקום יש את הדברים האלה הרג, מוות.

רותם: השיר על הפכים

עדי: אולי קרה למישהו קרוב.

ליאורי: לא הכל הפכים.

רותם: יכול להיות שקרה לאדם שקרוב לו או מדבר על מה שקורה בעולם.

ליאורי: בגלל זה הוא אומר לחשות

רותם: יש דברים שלא צריך להגיד כדי לא לפגוע. עדיף לפעמים לסתום את הפה. לפעמים צריך לדבר.

אדיר: בבית הספר צריך לחשות, לא להפריע.

ליאורי: לפעמים כששניים רבים אתה יכול לחשות, לא לחמם את מי שרב במילים שלך וזה הדבר הנכון. וגם הפוך, אתה חייב לדבר ולהתערב כדי שהריב יפסיק

אדיר: צריך לדווח שלא יקרה אסון גדול

אלרואי: יכול להיות שמישהו יגיד משהו שיגרום לילד להתאבד

רותם: כשיש ריב צריך לדווח, לא לסתום את הפה

ליאורי: לפעמים אנשים בוחרים לחשות כי הם פוחדים מהתגובה, עלולים לחטוף מכות

אלרואי: גם כשמפרידים אפשר לחטוף מכות

אני: "עת ללדת ועת למות". מה דעתכם?

תהל: זה גלגל החיים

ליאורי: אתה נולד גדל, מוליד ילדים ומת

אדיר: מי שיולדת רוצה למות מרוב כאבים

ליאורי: אפשר למות גם בלידה.

רותם: לפעמים מתים בגיל צעיר, לפעמים קורה אסון

אלרואי: כל שנייה זה סכנה בחיים. אתה לא יודע מה עומד לקרות

ליאורי: אף אחד לא יכול לחזות את העתיד. עתיד זה לא הלוז שאתה מתכנן

אור: אי אפשר לקבוע מה יקרה

אלרואי: כל שנייה סכנה בחיים

אור: עדיף לא לחשוב על זה ככה. אם תהיה מפוחד אז בסוף, כשתמות תצטער על שפחדת לחיות

ליאורי: יש לי שניים פתגמים להגיד על זה - מחשבה יוצרת מציאות. מציאות יוצרת מחשבה

אלרואי: לא אמרתי שאני פוחד מהחיים. אני רק אומר שיכול לקרות אסון

אדיר: כמו מה?

אלרואי: התקף לב, טיל , מחבלים

אדיר: יש סיכוי קטן קטן שהשמש תתפוצץ וכל העולם יעלם

רותם: לא צריך לחשוב כל הזמן על דברים רעים בגלל שכל רגע יכולים לקרות דברים רעים. צריך לנצל כל רגע בחיים

ליאורי: הזמן טס, לכן צריך לנצל כל רגע.

אלרואי: צריך להנות בחיים.

אור: צריך לנצל גם את הרגעים הרעים כי לא תחיה כל הזמן. יש זמן מוגבל. חיים רק פעם אחת. אפשר למות פתאום, באופן לא צפוי בכלל.

עדי: קרה לנו במשפחה עם סבא שלי.

ליאורי: יש מי שמאמין בגלגול נשמות

אלרואי: הייתי פעם פיל??

ליאורי: אין לדעת

אור: לא חייב שאדם יתגלגל להיות חיה. יכול להיות שיהיה אדם אחר

ליאורי: בני אדם הם גם חיות

רותם: אנחנו כן חיים. אנחנו לא חיות

ליאורי: אנחנו כן חיות. אין הבדל

אדיר: תלוי מאיזו בחינה. אנחנו אוכלים, שותים, עושים צרכים ובזה אנחנו כמו חיות. מצד שני אנחנו לא עפים כמו ציפור למשל

רותם: אני מאמינה באלוהים

אור: העובדה שאנחנו אוכלים זה מאפיין חיים

רותם: אתה מסתכל על חיה ואדם ויכול להבדיל בינהם

אדיר: מבחינת מאפייני חיים אנחנו אותו דבר כמו חיות

אור: בין שני אריות לא תוכל להבחין. בין אנשים כן תוכל

עדי: אנשים שונים מבחוץ. אם אכנס לתוך הגוף, לא יהיה הבדל

אור: לא הבנתי

אדיר: אנשים שונים אחד מהשני באופי, תחביבים, כשרונות

הדיון שלנו תם.

ספרות:

חזרנו אחרי הפסקה רטובה וקרה. (בהפסקה קרה דבר שמעיד על הנוכחות וההשפעה של המפגשים שלנו עם הילדים. הם עצרו להסתכל ולקרוא שיר שנכתב על קיר חיצוני של הספרייה (סיגל היתה איתם והיתה שמחה והתרגשות מוצדקת... )

את השיעור פתחנו בחלוקת תרגילי כתיבה שלהם מהפעמים הקודמות. הקדשנו לזה זמן.

הטקסט שהבאתי היה ספר נהדר, מאויר, זבובה זמזומובה של צוקובסקי שנכתב במקור ברוסית. קראתי. הם הקשיבו ודברו על החרוזים והקצב שיש במילים גם ללא מנגינה.

תרגיל הכתיבה היה להמציא מסיבה פרועה עם אורחים לא שגרתיים ולתאר אותה. אני מצפה לקרוא את הטקסטים שלהם.

יש תמונה בחדר בו אנחנו נפגשים, תמונה נוגעת ללב בשחור לבן של ילד. היא שבתה את לבי מהפעם הראשונה שנכנסתי לחדר לפני כמה שבועות. הילד בתמונה נהרג במלחמה. הוא היה מלווה את אביו העיוור לעבודתו כל בוקר ונורה למוות ב22.12.47. כשהילדים היו עסוקים בכתיבה שמתי לב שאנחנו יום אחד ושבעים וארבע שנים אחרי אותו אירוע נורא ועצוב. כשהילדים סיימו ביקשתי להזכיר את הילד עמוס רוזנצווייג, ילד בת ימי בן תשע שחייו נגדעו. אלרואי ניסה להתבדח. לא הירשתי...

קראנו שני פרקים בספר ג'ורג'י של דקלה קידר ואילנה זפרן (כבר קראנו בספר הזה וחזרנו אחרי הפסקה ארוכה. הם זכרו יפה).

אופק נגאר:

פילוסופיה:

קראנו את השיר "כשנולדתי, לפני שמי, זה לא היה אישי", מאת יעקב רז. השאלה שנבחרה: למה זה לא אישי?

אלין, אוריה, שירה ומעיין הסכימו כולן ש"זה לא אישי" כי יש דברים שאפשר לשתף עם אחרים, לעומת דברים אחרים שאי אפשר, הם אישיים.

אמילי - (מחזירה לטקסט) זה לא אישי כי כתוב שלא היה לו עדיין שם, ואז אחרי שהוא קיבל שם זה היה אישי.

זיו - גם כשנולדתי זה לא אישי וגם כשאמות זה לא יהיה אישי.

דניאל - עוד לא היה לו שם, זה לא היה אישי, כלומר לא רצו לפגוע בו (אישית).

אלין - אבל לא אמרו בכלל שרצו לפגוע בו.

אני - אז מתי זה כן אישי ומתי זה לא?

אלין - לדעתי זה אישי כשזה קריטי או חשוב או במשפחה.

אני - (מתערב, אולי שלא בצדק) זה לא נמצא בטקסט.

אלין - לא כתוב בטקסט מתי זה לא אישי. (מסתכלת שוב על הטקסט) אה בעצם כן כתוב, כתוב שכשנולדתי זה לא היה אישי.

זיו - כתוב! כשנולדתי וכשאמות. ובין זה לזה אישי כל-כך. כלומר בין במוות לבין זה שהוא נולד זה היה אישי.

אוריה - (מסכימה עם זיו)

זיו - כשהוא נולד זה לא היה אישי כי הוא היה תינוק.

אוריה - גם כשהוא מת זה לא אישי כי לא אכפת לו אם זה אישי או לא כי כבר לא רואים אותו, וגם כשהוא היה תינוק אותו דבר.

אמילי - זה לא אישי כי עבר מלא זמן ואולי ההורים שלו בארץ אחרת והוא תקוע בארץ אחרת.

אלין - (מסכימה עם אמילי) אולי הוא רוצה להיות יותר מכבד ולהראות שהוא קיבל חינוך טוב.

מעיין - לגבי מה שאמילי אמרה, זה לא כתוב בטקסט.

זיו - כתוב שכשאמות זה לא יהיה אישי, כשמתים לא רואים אותך, ולכן לא יהיה לו אכפת להגיד מה שהוא רוצה.

אלין - את רוצה להגיד שהוא חי רק פעם אחת אז הוא רוצה לנצל את זה?

אוריה - תינוק לא מבין כלום מהחיים שלו, הוא פחות חושב, פחות יודע. כנראה יש משהו שהוא רוצה לשמור לעצמו.

דניאל - אתם כל הזמן אומרים שזה אישי. תסבירו מה זה אישי בשבילכם?

מעיין - אישי זה משהו אישי שלי שאני לא רוצה לספר אותו, אני אשאיר אותו אצלי.

אלין - לפי הטקסט, הוא אומר "בין זה לזה אישי כל כך, מי אני מאיפה אני מאין שכרי ועונשי פחדיי אהבתי מבוכה שלי אני מחפש את עצמי, אני"

אוריה - אישי זה משהו שהוא פרטי שלך ואתה חושב שאתה לא רוצה לספר אותו. יש דברים שאתה כן רוצה לספר ולהוציא.

דניאל - אישי זה משהו שפוגע בך, בפנים שלך, באישיות שלך, במי שאתה.

הדיון נעצר פחות או יותר כאן, כאשר השאלה "מה זה אישי" נשארה פתוחה..

ספרות:

קראנו את המשל המסביר את שם הספר "התפסן בשדה השיפון". התחלנו מתזכורת לגבי העלילה שך הסיפור, ואז נתתי לקבוצה עוד קצת רקע לגבי אחותו של הולדן והשיחה שמתנהלת ביניהם. הם חזרו אנרגטיים מההפסקה ולכן השלב הזה לקח יותר זמן ממה שרציתי.

קראנו את הטקסט (אני קראתי בקול והם עקבו). שאלתי אותם שאלה כללית, כנראה כללית מידיי - למה הולדן אומר שהוא רוצה להציל את הילדים מהנפילה לצוק?

הם לקחו את זה למקום המילולי של העניין. תוך כדי הדיון הסברתי להם מהי מטאפורה, והחלפתי את השאלה בשאלה אחרת - מתי הם היו אומרים על סיטואציה שהם כמעט נפלו מצוק, מבחינה מטאפורית?

על זה היה להם יותר מה להגיד. הם אמרו שכשמבהילים אותם למשל זה נורא מערער אותם. דניאל אמר שכשאתה מאבד משהו שחשוב לך ממנו, זה כמו נפילה מצוק. אמילי סיפרה סיפור שקשור לאיבוד של התמימות הילדית שלה (משהו שקשור ל"דרדסים"), ואוריה אמרה שכשמאבדים זיכרונות ככל שמתבגרים.

שאלתי אותם מה ילדים מאבדים. הם אמרו שמאבדים חברים, ומאבדים חפצים, וזיכרונות. הדיון התחיל לחזור על עצמו ולא מיצינו אותו. לצערי גם לא הספקנו לכתוב בגלל שהיו יותר מידיי בעיות משמעת תוך כדי. הדיון כן היה מעניין, ונראה שנגע לחייהם האישיים, אבל בעיות המשמעת מנעו את ההתרוממות שלו. סיימנו בחלוקת הטקסטים מהשבוע שעבר.