יסודי בת ים 28.10.2021

שבוע שלישי של לימודים ב'תרבוטק' בבת ים. מוזמנים לדפוק על הדלת ולהצטרף אלינו לשעה קלה:

הדר הירש:

פילוסופיה:

הילדים הגיעו למפגש השלישי שלנו. הם נכנסו לספרייה. חיכינו לארוחת הצהריים בסבלנות. אחרי שאנחנו התפצלנו לשתי קבוצות. הקבוצה שנחשבת יותר רעשנית התחילה איתי בשיעור פילוסופיה.

עבדנו עם הטקסט של של סילברסטיין 'העץ הנדיב'. רוב הילדים הכירו את הסיפור. דברתי על הסופר והתחלנו בקריאה. הטקסט היה נעדר ציורים. הקריאה שטפה באופן מעולה. הילדים כתבו שאלות:

מעיין שאלה למה הילד הלך תמיד לאותו עץ?

עומר ואלרואי : למה נאמר שהוא היה "זקן ועצוב" ובכל זאת אמרו עליו "ילד"?

זיו: למה העץ מדבר?

אביאל: מאיפה לילד היה גרזן?

אלין: איך העץ מדבר?

ליאל: למה אין צבע בתמונה?

דניאל: למה העץ אמר לילד להתנדנד על הענפים? זה הרי מסוכן.

השאלה האחרונה נבחרה לדיון.

זיו: זה לא באמת קרה.

מעיין: מעשיות זה סיפור לא אמיתי.

עומר: זה כיף להתנדנד על עץ.

אלין: העץ אמר את זה כי הוא רצה שהילד ישמח טירצה לבוא אליו. העץ אהב את הילד. הוא רצה שגם הילד יאהב אותו.

נויה: בסיפור אומרים על העץ שהיה נדיב. הוא נדיב כי הוא נתן לילד להתנדנד עליו.

דניאל: אני כתבתי את השאלה ולכן אני יודע את התשובה.

אני: יש תשובה אחת?

עומר: זו שאלה פילוסופית, עובדה, יש הרבה תשובות.

דניאל: העץ ידע שזה מסוכן, אבל גם שזה כיף.

זיו: זה לא סיפור אמיתי. המחבר מחליט מה יקרה.

אני (במטרה לקדם את הדיון): מה אתם יכולים להגיד על החברות בין העץ לילד? יש לכם דוגמא לחברות כזאת בחיים שלכם?

אלרואי: היה לי חבר שאיכזב אותי. הוא לא היה באמת חבר טוב.

דניאל: גם לי היה חבר שנטש אותי. היינו פעם חברים טובים.

אלין: סיפור דומה

אני: מה אתם יכולים להגיד על הנתינה של הילד והעץ?

זיו: ניצול. הילד ניצל את טוב הלב של העץ.

ליאל: זיו צודקת.

אני: יש בסיפור ניצול?

עומר: כן. העץ רצה שהילד ישמח והילד רצה לקחת מהילד עוד ועוד דברים. כשהילד היה קטן הם היו חברים באמת. אחרי שהילד התבגר הוא הגיע לבקר את העץ רק כשאתה ממנו משהו.

אלרואי: הילד נצלן

אלין: כשהילד התבגר הוא רצה דברים ממשיים. כשהוא היה קטן הוא רצה "סתם דברים".

נויה: הילד כבר לא בא לשחק עם העץ

זיו: כשהייתי בכיתה א' היתה חברה שניצלה אותי. היא היתה אומרת שהיא אולי תהיה חברה שלי רק אם אביא לה כל מיני דברים מהבית שלי.

אני: מה הייתם מייעצים לעץ בקשר לחברות עם הילד?

זיו: שיפסיק להיות חבר שלו. אין לו גבול.

אלין: שימשיך להיות חבר שלו, שילחם עליו ויסביר לו שהוא מרגיש מנוצל

עומר: הייתי אומר לו שהילד נצלן.

אני: האם יש לעץ תכונה חיובית?

נויה: העץ נדיב.

זיו: העץ תמיד רוצה שיהיה טוב לאחרים.

יצאנו להפסקה.

ספרות:

פתחתי באזכור היצירות והיוצרים שדיברנו עליהם במפגשים הקודמים. שמחתי שהם זכרו את היצירות.

חילקתי את תרגילי הכתיבה משבוע שעבר ונתתי להם זמן לקרוא ולשאול שאלות.

עברנו ליצירה הבאה: 'ג'ורג'י' של דקלה קידר ואילנה זפרן. קראתי את הפרק הראשון. התרגיל היה: לספר על מקרה שבו כל הסביבה שמחה ממשהו שרק אותם עיצבן או העציב. אפשר לבחור לכתוב על מקרה אמיתי או מומצא.

הם כתבו בריכוז. ברבע שעה האחרונה פטפטנו על חוגים ודברים שהם עושים מחוץ לשעות הלימודים. כולם שמחו לשתף.

היה מפגש מעניין ונעים .

אופק נגאר:

פילוסופיה:

צללנו ישר לתוך הטקסט, קטע מתוך "ג'ואנג דזה" (פילוסופיה סינית). כל אחד קרא שורה. הטקסט היה קשה לקריאה ומאוד חידתי, והרגשתי שיש כאן קושי בהבנה של הטקסט עצמו. לכן התחלנו בביאור של הטקסט, מה הוא אומר כאן בכלל?

ניסחנו את זה במילים שלנו, וכשהיה פחות או יותר ברור מה קראנו חילקתי דפי שאלות.

(הטקסט היה אודות עץ שאין בו תועלת, והחכם הסיני ממליץ לשתול אותו בארץ אין בה כלום...)

הם כתבו הרבה שאלות, רובן פילוסופיות (או כאלה שניתן לפרשן כפילוסופיות). חילקנו את השאלות לשתי קבוצות, מידעיות ופילוסופיות. היה נראה שהם מתעצבים כשמחליטים שהשאלה שלהם מידעית ולא פילוסופית, וניסיתי להסביר שזה בסדר ושיש מקום גם לשאלות כאלה. הצבענו על שאלה לדיון, השאלה שנבחרה הייתה שלי: מה הכוונה "ארץ אין בה כלום"? חלק אמרו שהכוונה שאין בה בני אדם, וחלק אמרו שהכוונה שאין כלום, ממש שום דבר.

שאלתי איך אפשר לשתול עץ בארץ כזאת (כדברי הקטע), והם אמרו שאי אפשר כי צריך אדמה. הם הגיעו למסקנה שאת העצה שנותן החכם הסיני אי אפשר ליישם. הגענו לאפוריה.

התחלתי לעיין בשאלות אחרות, דווקא באלה המידעיות, והצבענו על אלה והתחלנו לדון בשאלה אחרת: "במי אין תועלת"?  בהתחלה הם אמרו שבעץ, ואז ציינו דמויות אחרות בסיפור שאין בהן תועלת.

לבסוף שאלתי האם יש תועלת בחכם הסיני, והם אמרו שכן. כאן הבעתי את דעתי, וטענתי שגם בחכם הסיני אין תועלת – הרי בדיון הראשון ראינו שאי אפשר ליישם את העצה שלו – אבל הם כבר היו עייפים מהדיון מידיי בשביל לפתוח בדיון חדש.

עזבנו את הנושא בחופזה מסוימת ויצאנו להפסקה.

ספרות:

התחלתי עם מעבר על הכללים לדיון, הסברתי שמדברים רק בהצבעה ושאנחנו נקפיד על כך לטובתם ולטובת הדיון. הוספתי שיחשבו האם השאלה שלהם חשובה לפני שהם מרימים את היד.

במהלך השיעור השתדלתי לענות על שאלות ענייניות בלבד, כדי לעודד אותם לשאול שאלות ענייניות (יש להם נטייה סתם להפגיז בשאלות).

התחלנו לקרוא – קטע מתוך "התפסן בשדה השיפון". בקריאה ראשונה קראתי אני בלבד, ובתום הקריאה לא היה ברור מה קראנו. לאחר הקריאה נתתי להם רקע מסוים על הספר והדמויות.

בחלק הזה היו הרבה הפרעות משמעת, כצפוי, ונאלצתי להוציא תלמידה אחת מהכיתה.

לאחר מכן עשינו קריאה נוספת, הפעם באופן דיאלוגי, כך ששני תלמידים קוראים את קולם של שתי הדמויות ואני קורא את קולו של המספר. הקריאה הייתה מוצלחת, והיה נראה שהדברים שוקעים.

שאלתי אותם האם לדעתם החיים הם משחק, ולמה, ואיזה משחק וכו' (בהשראת הטקסט). הם ענו שכן, ושצריך להישמע לחוקים אחרת הולכים לכלא, ועוד. הם התחילו לתת אנלוגיות שונות של החיים כמשחק.

פה עצרתי את הדיון במטרה להפנות אותם לכתיבה. נתתי להם כמה דקות לחשוב על החיים כמשחק (איזה מן משחק הם? מה הכללים?) ולאחר מכן חילקתי דפים. הם ישבו וכתבו בשקט מופתי, ואני התמוגגתי.

הם רצו לדעת אם מה שכתבו זה בסדר או מספיק, ואני שאלתי אותם אם הם מרוצים ממה שכתבו ואם יש להם עוד מה לכתוב. התעקשתי שיפרטו עוד, כי הרגשתי שהם יכולים לכתוב יותר.

בסוף השיעור חילקתי להם את הדפים משבוע שעבר והם קראו את המשובים והחזירו לי.