מכללת אורנים 11.01.2026

שבוע 12 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

פתחנו עם מסה של בכל סרלואי – "מתי גיליתי שאני שמנה". הזדמנות טובה להתחיל לספר מהי מסה, על היותה לא בדיונית, על חיוניותה של סובייקטיביות, על הניסיון. התלמידות נדרכו כבר בכותרת. אמרנו – גם כדי להשהות מעט את הדיון המתפרץ – שאלה מן הסימנים לאפקטיביות של המסה הזו: האופן שבו היא מעוררת דיון ומחשבה, שפע של אסוציאציות, נותנת מילים לדבר שהרגשנו בו אבל לא שמנו עליו את האצבע באופן הזה. בעצם הרבה הזדמנויות היו כאן: לדבר על האופן שבו מתנהל השיח בינינו, על פמיניזם ומגדר, על התחום החמקמק שבין היות סובייקט להיות אובייקט, על המאבק המתמיד של כל אדם, לחוש סובייקט שיש לה.ו מחשבות, עמדה, תחושות, שאלות, זיכרון, גוף.

התחלקנו לחברותות ואספנו משפטים מהמחצית הראשונה של המסה. עמדנו על כך שכל אחת תבחר משפט אחד בלבד להמשך הדיון בכיתה. בגילוי משמח של סובייקטיביות הכריזה אחת התלמידות בפתח דבריה: "אני אסתפק בשני משפטים", והתוותה דרך לבאות.

"אישה שמנה היא תמיד שתי נשים: האישה שאת רוצה להיות, וכל כובד משקלה של האישה הבלתי רצויה שנסחבת אחרייך, ואינך יכולה לברוח ממנה." תלמידה העירה שניתן להחיל את המשפט הזה על שלל תחומים, כלומר, את התחושה שאת נושאת איתך שתי נשים – אחת שאת רוצה להיות ואחת שאת לא רוצה. (הקדמה נהדרת לפגישה של וירג'יניה וולף עם "המלאך בבית". מעניין לאן נגיע.)

אחרי ההפסקה, עברנו לכאורה לפילוסופיה ולטקסט ולנושא חדש, שגילינו שמהדהדים, בלי שהתכוונו לכך, את המסה של בכל סרלואי. הנושא החדש, או ליתר דיוק הפילוסוף החדש, היה שפינוזה. סיפרנו קצת על המשפחה אליה נולד, על הבריחה מפורטוגל, ועל קהילה היהודית של יוצאי פורטוגל באמסטרדם, וגם, כמובן, על הבחירה של אותה קהילה, להוציא את שפינוזה מתוכה, ועל הבחירה של שפינוזה לא "לעשות תשובה" ולמצוא את דרכו חזרה לקהילה. דיברנו קצת גם על משפט גליליאו שנערך כששפינוזה היה בן שנה. אחת התלמידות שאלה למה בעצם הפריע לכנסיה שאנחנו נסתובב סביב השמש ולא להיפך? עם השאלה הטובה הזאת הגענו לעסוק בעימות המתמשך בין אנשי מדע, שמשנים לגמרי את הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם, לבין אנשי הכנסייה, שבמאה ה 17 עדיין מחזיקים בכוח פוליטי רב ואפקטיבי, וביכולת לפגוע במי שהם חשים שמאיים על כוחם.

מההקשר עברנו להגות עצמה, ולשלוש מילים של שפינוזה שהן מעט המחזיק את המרובה – "אלוהים או הטבע". ה'או' כאן הוא בשפה הפילוסופית או מכניס ולא מוציא. אפשר ככה ואפשר גם ככה. ולא – אתה חייב לבחור ככה או ככה. תרצה, תקרא ל"יש הנצחי והאינסופי" טבע, תרצה, תקרא לו אלוהים. אין הבדל בין שני הכינויים, כל עוד אנחנו זוכרים שהם מתייחסים לאותו הדבר במציאות עצמה. אבל מאיפה הגענו בכלל ל"אלוהים או הטבע"? אצל שפינוזה מהרבה מקומות, אבל בטקסט הספציפי שקראנו, מהעיסוק בשימוש השגוי שבני אדם עושים, לטענת שפינוזה, בדירוג דברים טבעיים כמצויים על רצף או בינאריות של שלמות ואי-שלמות. התחלנו לטוות את החוטים בין שני הדברים, אך המלאכה, בעזרת השם (או הטבע) תושלם רק בשבוע הבא.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

אחרי הניסיון של שבוע שעבר בעבודה בזוגות על שירים בעקבות שפינוזה - של ישראל אלירז, פסואה הייקו שניתן לזהות בהם מהלך של קליטה דרך חושים, תבונה ואינטואיציה (חיבור לאינסוף) - לקחנו צעד קטן אחורה (לאור הקושי והמבוכה שהתעוררו) כדי להרחיב את אפשרות הכניסה לשירה בכלל ולשירים האלו בפרט. 

התחלנו מהמיצג של ג'וזף בויס, "איך להסביר ציורים לארנבת מתה", שמתייחס (בין היתר) לתהליך ההבנה שלנו. כשהמיצג התקיים - אנשים צפו בו מחוץ לגלריה, במשך שלוש שעות, שבמהלכן "הסביר" בויס את הציורים לארנבת. הצפייה במיצג נראתה כצפייה ביצירה (מסגרת החלון כמסגרת ציור) שבה לא הציורים הם העיקר אלא ה"איך מסבירים". העבודה עוררה שאלות ביחס לתפיסה שלנו את תהליך ההבנה (וגם ביחס לניצול הארנבת למיצג, האם הוא הרג אותה בשביל האמנות שלו?): האם "הסבר", כלומר - כשמישהו מסביר משהו למישהו, הוא תנאי מספיק להבנה? לפי בויס התשובה היא כמובן לא. הילה אמרה שכדי שהבנה תתרחש, אנחנו צריכים לגלות עניין בתוכן - מה שמיקמנו כתנאי ראשון להבנה, והמשכנו להעלות תנאים נוספים, כמו עצירה, השהייה (של השיפוט שלנו, למשל). עמדנו על המשמעות של להיות נוכח.ת - לא רק להיות "שם" אלא גם להשתתף באופן פעיל ב"דבר" שמולנו. 

צפינו בשני קטעים מתוך ערב לזכרו של ישראל אלירז (אמיתי אמר שמהערב לזכרו נראה ששירה היא עניין מגניב :) - בדברים שאמרו עודד כרמלי ודרור בורשטיין, המתייחסים לאופן שבו שירתו של אלירז יכולה לשנות חיים, כמדריך להתעוררות, לתשומת לב לרגע, התעוררות שהיא הכרחית על מנת לחיות באמת, וגם לקשר של אלירז לשפינוזה. המשכנו עם השיר "הסח הדעת" של שימבורסקה, שיוצא נגד האוטומטיות של היומיום, ואז פנינו לקרוא ביחד שלושה שירים של ישראל אלירז (ובדיון עלו אינספור נושאים - על הפשטה של אובייקטים כדי להגיע אל הדבר כשלעצמו, על הקשר בשפה בין דבר - חפץ - לבין דיבור, על החומריות של המילה הכתובה, הקשר השרירותי בין המילים לדברים, היחס שלנו לעולם, נצחיותו/אינסופיותו של "החולף"...), וקראנו גם את "שיחה" של דן פגיס, כדוגמה להתייחסות לאובייקט באופן מגמתי/חלקי. 

את החלק הזה סיימנו עם תרגיל כתיבה: כל אחד בחר שיר של אלירז, התייחס אליו כאל מילון מילים עצמאי, וחיבר שיר או טקסט קצר שעושה שימוש רק במילים הנתונות. יצאו טקסטים נהדרים ממש! (יהלי, למשל, כתבה, בעקבות "אתה יושב ואוכל ושותק ורואה וחושב": "לדבר על מי אתה חושב, לדבר על מי שעובר במחשבותיך. מי יאמר לך לא לדבר עליו? אתה מבקש להיות לידנו, מי יאמר לך די? אתה רואה שנהיה לידו, אתה תיקלע לכאב גדול. אתה חושב לדבר עליו ואין מוצא. אתה יושב ושותק. אתה חושב: אין מה לדבר, צריך למחוק את היום כבר. אתה מבקש, די, אתה זוכר שאין לקצר את הדרך"). 

בחלק השני עברנו לדטרמיניזם. הצגנו בהתחלה את התפיסה של קאנט לפיה "חייב גורר יכול", עמדנו על הבעייתיות של התפיסה שהופכת את המוסר ללא רלוונטי, וחזרנו לשפינוזה ולהתמודדות שלו כדטרמיניסט קיצוני עם הדילמה הזו. לאחר דיון סוער יצאנו לעבודה בקבוצות  - לקרוא על "דטרמיניזם רך" מתוך "חופש ודטרמיניזם" של טיילור, ולהציג את הפתרון של טיילור, שהוא מעין שביל ביניים לפיו הכול הכרחי אבל לא הכול קורה בכפייה, ועל חופש כאשליה הכרחית בהינתן שלעולם לא אדע מה הדברים שגורמים לי לפעול כפי שאני פועלת.

מחכים לשבוע הבא, למהם (בכל זאת) חיים מאושרים לפי שפינוזה.    

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

אתמול היה שיעור אנרגטי וטוב, זה ככל הנראה הבגרות שמכניסה דריכות, במובן החיובי שלה. כמעט כל תלמידי הכיתה היו (24), ועברנו מדבר לדבר בפעימה טובה. התחלנו מקריאה 'מרתונית' בנובלה 'בין לילה ובין שחר' בהנחייתה של נגה לביא. בשלושה מקטעי קריאה, הוקצו לתלמידים והתלמידות דקות מדודות לקריאה של מספר עמודים בכל פעם. עם סיום הקריאה פתחנו שיחה קצרה לטובת איסוף קו העלילה והסוגיות העולות מתוכה. התמונות המרכזיות היו העימות בביתו של פסח, סביב תמונת היחסים בין האב והאח (מנחם), יחסיו המיניים המוקדמים עם נחמה בשולי הפרדס (ובשוליים ככלל) וההתרחשות בגדנ"ע. אמנם הזמן הקצוב הגיע על חשבון האפשרות להעמיק בדיון, אך גם לטמפו המהיר היו יתרונות משלו והוא ייצר תחושה של קשב ופעולה מסורה. אחרי ההפסקה התכנסנו סביב שפינוזה. אספנו תמות שעלו מצפייה בסרט 'המוחרם' בשבוע שעבר, שבנו אל הנקודות שהעסיקו אותנו בשנה שעברה, בעיקר העמדה המוניסטית מול הדואליסטית, שאלת החירות וההכרח וסדר העולם השפינוזיסטי עם הבשורה הגאולית המקופלת בו. תוכננה שאלת תרגול אך לא נותר מספיק זמן על מנת להשיב אליה. הסתפקנו במעבר על הסעיפים ובשבוע הבא נגיע לפתרון עצמו.