מכללת אורנים 26.10.2025

שבוע שני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

את תחילת המפגש בילינו באופן קצת מפתיע בחישובי הפרשים בין מספרים שליליים. אם סוקרטס עמד למשפט ומת ב 399- ואפלטון נולד ב 427-, בן כמה היה אפלטון כשסוקרטס מת?

אחר כך למדנו שאולי עדיף לא לעוף על עצמך בפני אנשים שמראש שוקלים להרוג אותך, מכיוון שהם מרגישים שאתה מתנשא עליהם. אף אחד לא אוהב שחצנים. אפילו לא ואולי בעיקר לא, אם לשחצנות שלהם יש בסיס, כמו במקרה של סוקרטס.

השורה התחתונה הזאת נגזרה מהסיפור המכונן של סוקרטס, אותו קראנו השבוע, ושסופר כנראה לראשונה במשפט שערכו לסוקרטס אזרחי אתונה, לפני 2424 שנה, כשהאשימו אותו שהוא כופר באלים, ממציא אלים חדשים ומקלקל את הנוער. לפי הסיפור, האורקל בדלפי אמר לחבר של סוקרטס, שאין יותר חכם מסוקרטס. סוקרטס, שידע שהוא לא יודע כלום, לא הבין איך שליח האל אפולון יכול לשקר או לטעות, וניסה לברר את הטענה, על ידי זה שדיבר עם כל מי שהיתה לו יומרה לדעת משהו. סוקרטס הצליח להוכיח לכולם שהם לא יודעים כלום. באופן לא מפתיע, אמר סוקרטס, הפרקטיקה הזאת השניאה עליו הרבה אנשים, אבל הוא לפחות הבין למה האל התכוון – בן אנוש יכול להיות חכם, לפי אפולון, אם הוא יודע עד כמה הוא לא יודע. במובן הזה, סוקרטס הוא החכם באדם.

דיברנו על יוון העתיקה, וקצת על האימפריה הרומית (בעיקר כדי להסביר למה לאלים יש יותר משם אחד, ומה עושה כאן משורר רומאי, כלומר – אובידיוס) אם לפני ההפסקה נכנסנו מהשער של הפילוסופיה, אחרי ההפסקה – מהשער של הספרות. דיברנו על האופן שבו מיתוס עובר כמו שמועה, שלא תמיד יודעים מתי פגשנו בה לראשונה, מאין היא באה ולאן היא הולכת. התחלנו לקרוא במטמורפוזות, ב"נרקיסוס ואכו". התמקמנו בין המוכר לחדש (כמו להתחיל סדרה עם המון דמויות, מהאמצע), נשארנו עם סקרנות טובה להמשך, ושאלות על המרחב שבין אהבה לאדישות, יוהרה ומודעות. 

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

פתחנו את המפגש בדיון במושג הפילוסופי שילווה אותנו לאורך השנה - מטאפיזיקה. שוחחנו על פשר המושג מכמה בחינות: אטימולוגית, היסטורית וגם תוכנית - על בסיס כמה מהשאלות המרכזיות הכלולות בו. משם המשכנו לחזרה על משל המערה, הוא הטקסט הפילוסופי בו סיימה הכיתה בשנה שעברה. בתרגיל כתיבה קצר, כל תלמידה כתבה רשימת שאלות בעקבות המשל, ואז הקראנו בסבב. השאלות הוצפו מיד: מי הם מחזיקי הבובות? והאם בכלל מצבם של האנשים הקשורים גרוע, קודם לכך שמספרים להם את האמת? ואיך ניתן לדעת שהעולם בחוץ הוא לא עוד מערה? כל שאלה הובילה אותנו לדיון קצר שהוסיף שאלות, שהתרבו בנו כמו שיח מטפס. כך, סיום השנה שעברה נעשה מבוא לתחילתה של זו.

אחר כך התבוננו בציורו של הולביין, 'השגרירים'. ניתחנו ביחד את התמונה: ראשית על בסיס הגלוי בה - שני אצילים מכובדים, כלים של מחקר מדעי, גלובוס, כלי נגינה; ואז התחושות - נוחות, ביטחון, עוצמה; ומתחת לאלו - גולגולת אחת שמערערת את התמונה כולה, ומזכירה את הנוכחות הבלתי נמנעת של המוות. אמיתי, תלמיד חכם שפגשנו השבוע לראשונה, קישר מיד למשל המערה - לנטייה שלנו לראות ראשית הצללים ולהסתנוור באימה מהאמת.

אחרי ההפסקה התפצלנו לעבודה בחברותות. כל קבוצה קראה בארבעה שירים, שנכבו כולם כשאלות: 'תשובה' של גולדברג, 'רשימה' של שימבורסקה, ועוד שניים של רוני סומק: 'שאלה מול האקרופוליס' ו-'איזה ספר, את שואלת, תיקח לאי בודד?'. בעבור כל שיר, חשבנו בקבוצות על השאלה, או שאלות, שבסיסו; האם הוא מציע תשובה כלשהי; ואילו ניגודים השיר מציב בפנינו. הספקנו עוד לדון בקצרה במליאה, וסיכמנו את השיעור בסימן שאלה גדול ומשמח. 

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

במפגש אתמול חזרנו לדון בבחירה הפואטית של קנז, לעבור בין דמות של "מספר עד" ששמו אינו ידוע, לבין מספר בגוף ראשון רבים, לבין סוג של מספר כל יודע. חשפנו דרך קריאה צמודה את המעברים האלה. למשל, העמוד הראשון כולו (עמ' 7) מסופר בגוף ראשון רבים. הוא מתחיל במשפט "עמדנו בשער הפתוח ולא העזנו להיכנס". שני הפעלים "עמדנו" ו "דיברנו" יוצרים במשפט הפתיחה של הנובלה תחושה של לכידות קבוצתית גבוהה. כאילו אותה קבוצת נערים, העומדת בשער, היא מעין גוף אחד שלא רק פועל יחד אלא גם חושב ומרגיש באותו אופן. כמובן שלכידות זו תעמוד למבחן כבר בעמודים הבאים, אבל בפתח הדברים יוצרת לשון ה"אנחנו" רושם של קבוצה הומוגנית, מגובשת ומאוחדת. פסח בולט בייחודיותו אל מול ה"יחד" הזה. אמנם, בהתחלה גם פסח הוא חלק מקבוצה (אביו, אחיו ובמידה מסוימת גם המקום הריק השייך לדמות אמו שנפטרה), אבל הרושם הראשוני שנוצר הוא שמשפחת פסח רחוקה מלהיות מחוברת בקשרי אמון, נאמנות או חיבה.

אותו מספר, שמתחיל את הסיפור בגוף ראשון רבים, משנה צורה בעמודים הבאים. הוא מתחיל להיצמד לתודעה ספציפית של אחת הדמויות (בכל פעם דמות אחרת). הדוגמה הבולטת ביותר היא בעמ' 17, שם המספר המתבונן בנעמי, אומר דברים שרק מספר כל יודע יכול לחשוף, או לחלופין, רק מספר שהבין או גילה דברים בדיעבד. האופציה הזאת - של שילוב מידע או תובנות שהושגו "שנים אחר כך" - אכן נרמזת בטקסט בכמה מקומות, למשל בעמ' 12 יש לכך דוגמה מצויינת: "עיניו של אריק התנוצצו בהנאה רבה מאחורי זגוגיות משקפייו. היה קשה לגלות את המתרחש בלבו של אריק. אולי לא התעניינו אז באמת במניעי זולתנו, כל כך היינו שבויים בעצמנו ובמתחולל בתוכנו. אבל לי הציקו השאלות האלו". מילת המפתח "אז" בציטוט הזה, מסגירה את פרספקטיבת הזמן שמאפשרת למספר לשלב בדבריו תובנות שמספר בגוף ראשון 'קלאסי' לא יכול לדעת.

בהמשך הקריאה עלו לדיון נושאים נוספים, למשל הופעתו של הצמד הקלאסי "ארוס ותנאטוס" (תשוקה ומוות) בעמ' 13, כאשר אחיו של פסח פונה אל אלי בשאלה "כבר יש זוגות אצלכם בכיתה?". השאלה גורמת לאלי להסמיק ומסגירה את המקום שבו הוא נמצא ביחס לסוגיית המיניות. בעמ' 14 התעכבנו על האופן שבו אריק מוביל את הקבוצה אל פרץ צחוק מתמשך, כשהוא מחקה בצורה גרוטסקית את המקוננות שישבו בבית האחוזה. הצחוק אפשר את פורקן המתח שהחזיקה הקבוצה במהלך ביקור ניחום האבלים. בעמ' 15 מגיעה סצנה זו לשיאה בהתרפקות רומנטית של המספר על הרגע שחלקו יחד: "אמרתי בליבי כי יש לנצור את הרגע הזה היטב בזיכרוני כרגע של חסד. זה היה מאותם רגעים נדירים שנפרצים בהם גבולות סמויים". גם לציטוט זה יש ארומה רומנטית מובהקת וכאן גם מתחיל מוטיב ארספואטי שילווה את היצירה כולה. בעמ' 16 התעכבנו על דמותו של אלי ועל איפיון ההווי הקבוצתי במושבה החקלאית, בשנות החמישים, בישראל.

גם שאלת האותנטיות, שליוותה את חלקו השני של השיעור, הופיעה באופן בולט בחלקים שקראנו, ובפרט בביקורת של אריק על הזיוף של בני החבורה, וניכרת גם באופן בו הוא מבין את ריקודי העם כפעולה מזויפת, בעוד שהריקוד השבטי הוא הוא הפעולה האותנטית. 

בחלקו השני של השיעור, בהמשך למבוא למאה ה-19, פגשנו את התמה הראשונה שתלווה אותנו השנה - אותנטיות. פתחנו עם עקרונות היסוד של זרם המחשבה האקזיסטנציאלי, דרך שאלות שהתלמידים והתלמידות עצמם פוגשים בחייהם. התחילה שיחה די ערנית על משמעות וייעוד, אל כמיהה אל יסודות שמעבר, ואף על חוויה של ריקות בחיי היומיום. ניסיתי להבהיר את המעבר בין אמיתות של ההכרה, מורשת הזרם הרציונאלי, לאמיתות של החיים, אחריהן נהו קירקגור וממשיכיו.

דרך ציטוטים מתוך היומנים שלו ("לחיות חיים אנושיים שלמים, ולא רק חיי הכרה, לבסס את פיתוח רעיונותיי לא על משהו הנקרא אובייקטיבי... אלא על משהו הצומח יחד והשזור בשורשים העמוקים ביותר של חיי", למשל) ניגשנו אל החיפוש אחר אמת סובייקטיבית. שם השאלות הציבו שאלות קשות בנוגע לתוקף של אותה אמת, ותוכנה הממשי. התשובות שסיפקתי מעט בלבלו אותן בשלב הזה, אתעכב על זה בהמשך.

אז עברנו לדבר על שלושת מעגלי הקיום, אותה מפה פנימית שניצבת בפני האדם הפוגש שאלות של משמעות קיומית. ראינו איך בכל אחד מן המעגלים האסתטי והאתי, יש משום הפיתוי, אך גם מוגבלות. במעגל החיים הדתי נגענו רק על קצה המזלג. נקדיש לו את המפגש הבא, עם קריאה מדגמית מתוך 'חיל ורעדה'.