אוניברסיטת בן גוריון 22.10.2025

פתיחת שנה בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

ההתרגשות מתחילה בבוקר ואני לא מתאפק; יוצא לבאר שבע ב עשר בבוקר כבר ושם נודד בקמפוס בין הבניינים והקפטריות. גם אור מקדימה ואנחנו סוגרים עניינים אחרונים.

אחרי ההתכנסות החגיגית אנחנו נכנסים לכיתה. אני יושב מאחור ומתחיל ללמד.

מהי פילוסופיה?

אופוזיציה לקומון סנס.

פילוסופיה בשבילי היא אופן ותהליך ופחות חומר; חומר נלמד והוא שייך להיסטוריה של החישבה והוא גם יעזור לנו לשפר את החשיבה ולהכיר את הסיפור הכללי.

אז איך מגדירים חפץ?

והאם יש אין או אין אין?

ולאן נעלם החור בבייגל כשמסיימים אותו?

הכיתה מתחילה להתלהב ולהשתלהב.

מדברים ומגיבים ומתפרצים

ומתחיל להיות חיוני ולבבי וחכם.

ואנחנו עוברים לשאלות של בנאליה של רוע ומדברים על נושאים באתיקה והזמן עובר מהר והנה אחרי ההפסקה משתנה החוויה והופכת לקסם.

או מחלקת לתלמידים את הפרק הראשון של אליס בארץ הפלאות.

התלמידים לא מבינים: אנחנו? נשמע סיפור ? רומן שלם? כמו ילדים?

כן!

לאט לאט שקט...ורק הקול שאור קוראת והקול שלי כשהיא מסמסת לי לתת לה לנשום ולהחליף אותה.

וקסם של שקט בכיתה.

אור מסבירה על הספר ומדברת עליו ועל הסוגה שלו.

היא מסבירה את הרציונל לקריאה המשותפת. ומסתבר שהתלמידים היו כולם בחוויה.

ואז

אור שואלת: שמתם לב שהספר של אחות של אליס היה משעמם כי "לא היו איורים ולא שיחות", והנה...גם בפרק שלנו אין שיחות.

והמשימה שמפתיע את התלמידים: ליצור דיאלוג (ולהציג אותו) בין אובייקט לאובייקט אחר בפרק.

יוצאים.

סוערים.

מתרגשים ומופתעים.

וחוזרים עם שיחות בין הבאר לספרים, בין המשקה למפתח ועוד ועוד והזמן עבר לנו כל כך מהר והלוואי שבשבועות הבאים נצליח לגוון ככה גם.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

שמחתי (עדי) לפגוש את הכיתה שוב ואת תמר, ומהר מאוד, אחרי ניסיון נרפה משהו לסמול-טוק של אחרי החופשה, התחלנו. שאלתי ״מהי ספרות?״ וניסיתי להבהיר (לא יודעת אם בהצלחה), שאני לא מצפה לתשובה מוחצת חד-משמעית, אלא לניסיונות לגשש ולאוורר מחשבות על המדיום הזה, על מה מאפיין אותו, על מה אנחנו מצפות למצוא בו ומה לא. הכיתה משתתפת יפה, מציעה ועונה, גם אם לעתים נדמה ש״טעות מביכה״ זו אפשרות שמאיימת על התלמידות. אני מאוד מקווה שאת האיום הזה נצליח למוסס לאורך השנה, וליצור אווירה אוהדת יותר שמזמינה גם תשובות גחמניות, לא זהירות ולא ״אחראיות״. פנינו לקריאת ״סיפור אינו משקף״ מאת ס. יזהר. קראנו והתעכבנו, וניסיתי - אני אוהבת את הטקסט הזה - להדגיש שההערות של יזהר לגבי מהו סיפור, מהו לא סיפור, ואיך כדאי לנו לנהוג בסיפור, הן קונקרטיות ולא מובנות מאליהן, ואם ננסה ליישם אותן ייתכן שנצטרך לחדד את תשומת ליבנו לרכיבים שאינם תוכן. אני מצפה לנסות לתרגל את זה בשיעור הבא, אחרי שקראנו עם תמר את משל המערה.

שמחתי (תמר) לראות את התלמידות.ים, גם אחד חדש, ומיד פצחנו בהמשך של הסיכום שלנו מהמפגש האחרון: מה היא פילוסופיה? עשינו דיון קצר בשאלה. אני הגעתי עם המילה "סטנדרטים", אבל שאלתי מעדי את ההתייחסות לדרישות. דיברנו על הדרישות שלנו משאלה כדי שתהיה פילוסופית, מסרט כדי שנרצה לצפות בו, ממגב כדי שיהיה טוב. נזכרנו שלפילוסופים שונים שפגשנו בשנה שעברה היו דרישות שונות מתשובות כדי שתחשבנה מבוססות, מוצדקות, אולי ודאיות. תהינו למה קל לאפיין את המגב הטוב מאשר את הסרט הטוב. תוך כך התלמידות.ים קשרו באופן טבעי את הטוב בין השאר בתכלית, בתועלת ובחוויה סובייקטיבית. סיפרתי שהשנה נחשוב על כמה מובנים של "נכון" ו"אמיתי", דרך עיסוק ישיר בקצת לוגיקה והרבה אתיקה, ודרך עיסוק עקיף במטא-פילוסופיה. הדגשתי שיש חשיבות לקשר בין מטאפיזיקה ואתיקה, כפי שנראה במובהק אצל אריסטו, אצל קאנט, אולי גם דרך שאלת חופש הרצון. אחר כך פגשנו סוף סוף את סוקרטס; התחלנו לקרוא את משל המערה מהפוליטיאה לאפלטון. יצרנו אסוציאציה כללית בין הצללים על קיר המערה לתופעות, ובין הדברים שמטילים את הצל לממשות. קיבלנו את ההרגשה שאור השמש הנעדר מהצללים מקנה את הממשות. תוך כדי קריאה התחלנו להתרשם שסוקרטס מציג את הפילוסופיה ככלי לשחרור של השכל מכלא של פרספקטיבה מקובעת, ועוד על כזבים, אבל השארנו מקום לאפשרות להתגעגע לישיבות עם החבר'ה במערה. סיימנו בלהתחיל לחשוב על זה שכולם רוצים את הטוב בעוד שלא כולם יודעים אותו. 

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(יעל) היה משמח מאוד לפתוח עוד שנה עם כיתתנו האהובה. אחרי הברכות והצגת התכנית לשנה הקרובה, פתחנו בתרגיל: ביקשנו מהתלמידים והתלמידות לצאת לקמפוס ולצלם תמונה שמייצגת עבורם את חוויית האוניברסיטה, תוך שימת לב לא רק לבחירת האובייקט אלא גם לזווית הצילום, לקומפוזיציה, לצבעוניות וכדומה. כשהתכנסנו שוב הקרנו את התמונות על הלוח ותלמידות התנדבו לפרש את הבחירות האמנותיות של חברותיהן.אז ניגשנו לפסקה הראשונה בטקסט הראשון שנקרא השנה - המסה "במערת אפלטון" מתוך ספרה של סוזן סונטג "הצילום כראי התקופה". דרך הפסקה ריעננו את הזיכרון של משל המערה וניסינו להבין איך סונטג משתמשת בו כדי לטעון משהו על צילום.

(נוריאל) אז בשמחה ובאחריות אנחנו מתחילים את השנה האחרונה ושנת מבחן הבגרות. היה כיף לפגוש שוב את הכיתה ולראות שלמרות החופש הארוך, הכימיה נשארה כפי שהיא והדיבור זרם כאילו המשכנו מפגש משבוע קודם.

אני התחלתי את השיעור בכמה דברים פורמליים כמו חלוקת חומר לבגרות, הסבר על הסילבוס וכמה מילים על בחינת הבגרות עצמה. לאחר הנימוסים וההפחדות התחלתי מבחינתי את השיעור.

שנת יב' היא שנה של סיום והתחלה, שחרור או יציאה לאי וודאות גדולה, התרגשות וחרדה, ולכן ביקשתי למסגר את השנה הזו ואולי בכלל את השלוש שנים שלנו יחד,  תחת מוטיב שבעיניי מספר את המסע הפילוסופי שהובלתי את הכיתה בשנים הללו. המסגרת הזו היא למעשה המודרניות והתרבות המודרנית עם ספיחים כגון הפוסט מודרניזם. למעשה אני מבקש להצביע על מה המודרניות מעניקה לנו, לוקחת מאיתנו ומה היא מחדירה בנו. לצד החופש, הריבוי והפוטנציאל, יש איבוד (או עיקור) של ההילה של העולם, של הרגש הרליגיוזי, של ההתפלאות, של הרגש" האותנטי. כן-כן, התרבות הזו שאוכלת את הראש כל הזמן על אותנטיות וחופש מחשבה, למעשה מזייפת רגשות ואולי מגבילה את המחשבה; למה? כי היא טוענת לסובייקטיביות כמעט מוחלט (במקרה הטוב), כלומר אין שום דבר קבוע ומהותי ו"אמיתי" שעומד מאחורי וביסוד הדברים (יהיו אשר יהיו), אבל דורשת במקומות מסוימים שנוח ומועיל לה אובייקטיביות (למשל בהטפות מוסר או אידיאולוגיות פוליטיות למיניהן), או רק לעורר בנו טריגר רגשי רגעי (משיכה, יופי, התפלאות מהטבע וכך הלאה), כשהיא עצמה למעשה טוענת שלא עומד מאחורי הקיום שום דבר אמיתי או בעל ערך בפני עצמו. את כל זה ביקשתי להמחיש דרך שני שירים של שארל בודלר מהאסופה "פרחי הרע", שני שירים מהמתונים באסופה הפרובוקטיבית והפורצת הזו. באחד, ה"שמש", בודלר מתאר את תפקידו והתנהלותו כמשורר בעולם, כמי שמאיר את הדברים החשוכים, הדחויים, הבזויים, הנקלים ומחדיר בהם איזה נופך או הילה שאולי אנו נקרא לזה "קדושה" או רליוגזית, אבל מהצד של השטן (כיאה לקתולי חביב כבודלר). והשני הוא "דמדומי ערב", המתאר את החיים עם רדת הערב בפריז וכאשר הנורמטיביים הולכים לישון (הפועל, איש המדע, האיש המאוהב), יוצאים להם הנקלים, הפושעים, ההוללים, הכבולים לעונג. והשיר המהמם הזה מסתיים באבחנה יפהפייה מה כל הנשמות האבודות האלו חסרו ולא יקבלו לעולם: אהבה, הבנה, ארוחת ערב עם אהוב/ה מעבר לשולחן. אלו שחיים בלילה, אינם חיים, מכיוון שלא חיו מעולם.

לשמחתי הרבה, למרות השפה הגבוהה של השירים, הנושא הקשוח וההסבר למה הבאתי את השירים הללו, הייתה היענות נהדרת והתקיים דיון ברמה.

כל זה היה הכנה לקראת הסוגיות הפילוסופיות של החטיבה הראשונה ובכלל של הפילוסופיה, ואלו הבעיות השונות שלא ממש נמצא לה פתרון, ולכן התחלנו עם הבעיה הפסיכו פיזית, קשר אני מנצל אותה כדי להתחיל לעשות חזרה על דקארט לבגרות, ולכן הזכרנו את ההבחנה שדקארט עושה בין גוף ונפש, ולמה (כלומר הטלת הספק ומציאת הוודאות הסובייקטיבית ולמה הגוף אינו מהותי ל"אני"), ומשם המשכנו לשאלה מה הבעיה בהפרדה הזו שדקארט השאיר אותנו בין נפש לגוף, כלומר איך לעזאזל שני דברים שונים בתכלית ולא מהותיים זה לזה, משפיעים זה על זה, איך משהו לא חומרי משפיע על משהו חומרי ולהיפך. עברנו על שלוש השאלות של הבעיה הפסיכופיזית (מה הקשר בין נפש לגוף, מהו גוף ומהי נפש), וההנחות החבויות בה. והשארנו לשיעור הבא את איך זה להיות העטלף ואת ניסוי המחשבה "החדר של מארי" ומה היא לעזאזל לא ידעה.

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

פתחנו את היום באווירה חיובית במיוחד. את השיעור פתחנו בברכה ובהסבר על מהות התוכנית, ומשם עברנו בקצרה למושגים של דיאלוג, נאום ודיבייט — ובאופן כמעט פלאי הצלחנו לעצור את עצמנו לפני שצללנו לנושא עצמו. לאחר הסקירה ההיסטורית סיימנו את השיעור בתרגיל כתיבה ראשוני ובהשראה לשיעור הבא.