יסודי בת ים 16.12.2021

שבוע תשיעי של לימודים ב'תרבוטק' בבת ים. גם הפעם לקיים מפגשים משותפים של שתי הקבוצות והנה לפניכם מה שהתרחש שם אתמול:

הדר הירש וסיגל נאור פרלמן :

פילוסופיה:

קראנו את הטקסט "האגדה על נרקיס מלך הביצה". השאלה שנבחרה: מה המעשייה הזאת מלמדת אותנו?

אלין: לפי דעתי המעשייה ומוסר ההשכל הוא שעדיף לא לריב. ואם רבים, מקבלים עונש, כמו שנמסיס הענישה את נרקיסוס והוא התאהב בעצמו.

אלרואי: על מה הוא מקבל עונש, על זה שהוא התאהב?

אלין: יש כאלה שמתאהבים בבן או בבת זוג - אני לא שופטת - ושאוהבים להיות עם אחרים. העונש שהוא קיבל הוא על זה שהוא התאהב בעצמו.

ליאורי: העונש זה כי הוא התאהב?

אלין: לא.

מעיין: הוא לא התייחס אל מי שניסתה לדבר איתו, ובגלל זה האלים הענישו אותו.

אלין: העונש הוא לא על זה שהוא התאהב, אלא שהוא התאהב בעצמו. וכי הוא התנכר להן. על זה שהוא התאהב בעצמו הוא קיבל עונש.

עדי: לא כל יום אנחנו מתאהבים בעצמנו.

אלין: נכון. לא כל יום מתאהבים בעצמנו. יש אנשים שרוצים להיות ביחד ויש שרוצים להיות לבד. ויש כאלה שאוהבים את המראה של עצמם, ויש כאלה שאוהבים את המראה של אחרים.

מעיין: יש ילדות בכיתה שאוהבות את איך שהן נראות ומשוויצות. וזה טוב להשוויץ.

ליאורי: מי שמשוויץ, השני מרגיש לא טוב.

אלרואי: נכון. לכן אני לא משוויץ.

אדיר: מי שמראה שהוא מלך הכיתה ומתגרה בכולם, זה לא כל כך יפה.

ליאורי: מי שמשוויץ חושב שהוא הכי טוב. והוא לא.

עדי: ולמה שלמישהו אחר יהיה טוב, ולנו לא?

ליאורי: כי זה לא מכבד שלי טוב ולאחר לא.

אור: אם ניצחתי במשהו זה טוב להשוויץ וזה כיף. אולי לפעמים זה לא כיף לאחר, ולא כדאי לעשות את זה בהגזמה. אבל לפעמים זה כיף.

אלין: אני מסכימה. לפעמים כיף לשמוח במה שיש לנו. לפעמים גם משוויצים בלי לגרום לאחר לקנא.

מעניין: אם למשל אמא קנתה לי משהו יקר ובא לי להשוויץ, למה זה רע? אם מישהו אחר רוצה גם את הדבר הזה שיקנה גם הוא.

אדיר: אם אתה מנצח מול הפרצוף של מישהו זה מעלה לו עצבים וזה לא יפה.

ליאורי: זה יכול במקרים מסוימים להקטין מישהו.

אורי: אם קנו לך משהו ואתה משוויץ מול מישהו שאין לו כסף זה לא יפה וזה עצוב.

מעיין: אם למישהו אין כסף הוא היה אומר, והאחר היה מפסיק להשוויץ.

אלין: את יכולה להשוויץ גם בפרטיות, בבית שלך. וגם יש ילדים שמתביישים אם אין להם כסף, והם לא מראים את זה, ומסתירים את זה ולא רואים כי הם טובים בבית הספר.

שני: יש כאלה שמשוויצים, והשני מחמיא להם ולא מתבאס.

אור: אני מסכימה, אבל תלוי במי מדובר. יש אנשים שיודעים לפרגן. 

אלין: את צודקת שיש אנשים שלוקחים את זה למקומות לא טובים, ויש כאלה שיודעים לפרגן. אבל גם לאלה שלא יודעים לפרגן, אולי יש להם סיבות לזה, כמו למשל אם אין להם כסף או הם מקנאים.

אלרואי: את אומרת שלהשוויץ זה יפה? זה ממש לא. לך זה נעים ולאחר זה לא.

מעיין: אולי זה לא כיף לאחר, אבל אם לך זה זה לא כיף אז היית אומר.

ליאורי: אם מישהו משוויץ, זה יכול להוביל לקנאה.

סיגל: ליאורי ומעיין הזכירו את המושג "קנאה".

אלין: לא אמרתי שלשהשוויץ זה טוב. אמרתי שזה יכול להוריד לך מהלב, כשאפשר לשמוח ולא תמיד לחשוב שלמישהו אחר אין. ולגבי קנאה, יש ילדים שמקנאים ויכולים לבקש מההורים שיקנו גם להם את הדבר.

סיגל: קנאה זה בחירה?

אור: לא. לפעמים זה בא בטבעיות. אלרואי, פעם ניצחת בכדורגל? ואמרת שניצחת? כי אם אתה אומר שלא אמרת, אז זה לא אמת. לפעמים אומרים שניצחנו וזה בא בטבעיות, ורק צריך לא לעשות את זה בהגזמה.

מעיין: מה שאור אמרה, נגיד יש קבוצה בכיתה שמשחקת כדורגל, אני, אור ואלין, ואנחנו מפסידות והקבוצה השנייה ניצחה ואמרה "יש! יש!", ואנחנו בסדר עם זה, כי העיקר שנהנינו במשחק. לא קורה כלום אם הקבוצה השנייה תשוויץ קצת.

ליאורי: אור, מה את יודעת מה אלרואי עשה? מה, את מסתכלת עליו? את מרגלת אחריו?

אלרואי: מעיין, מה אם לילד אין כסף?

מעיין: אנחנו חוזרים על הדיון שוב.

סיגל: נכנסנו ללופ בדיון. מעיין, את רוצה לנסות לחלץ אותנו לכיוון אחר?

[הלופ ממשיך]

אור: אם יש ילד בלי כסף, אולי אפשר לראות על המבט בפנים שלו שהוא עצוב.

אלין: נושא הסיפור זה שלא כדאי להתחמק מדברים או להגיד דברים לא נכונים, כמו שתפסו את נרקיסוס כשהוא ניסה לברוח מזה.

ליאורי: אני עשיתי הרבה דברים ועדיין לא גילו את זה.

אלרואי: מעיין את אומרת שזה טוב להשוויץ.

אלין: אני מבקשת לא לחזור לנושא הזה. סיגל מנסה לשנות את הנושא של השוויצריות.

סיגל: אני לא צד בדיון הזה, אני רק מציינת שלחזור על אותם דברים שוב ושוב לא מקדם את הדיון.

מוריאל: אם היו עכשיו מלמדים אותנו וכל שנייה אומרים "אתה צודק ואני מסכים" אז זה לא היה כיף.

סיגל: בהתבוננות על הדיון עולים שני דברים: 1) יש הרגשה שהדיון בלופ וחוזר על עצמו; 2) יש פה הערה על אופי הדיון, שיש בו חוסר כבוד אחד כלפי השני.

אלין: ליאורי, אולי עשית הרבה מעשים בחיים ולא תפסו אותך. אני יודעת שלא תמיד תופסים. לפעמים יש דברים חמורים ולפעמים יש דברים מוצדקים. ובסוף בכל זאת יתפסו ויגלו את זה ולא תמיד זה יישאר נסתר.

מעיין: תאמין לי שבסוף בעוד שנים יגלו אותך, או שאתה תגלה כי לא תוכל לשמור את זה בבטן.

אלין: כמו שמעיין אמרה, לא תמיד תשמור את זה בבטן. לפעמים לא מתאפקים ומגלים. יש כאלה שיותר קשה להם ויש כאלה שקל להם.

ליאורי: אני יכול לשמור סוד שנים. היו מקרים שאף אחד לא גילה מעשים, וגם לא יגלה. כי אם זה קרה מזמן אז כבר לא ידברו על זה יותר.

אלרואי: ליאורי צודק, כי יש אנשים שאפשר לסמוך עליהם.

אור: כשלא תופסים אותך על משהו שאתה עשית, יכולים להאשים מישהו אחר, ותהיה לך תחושה לא נעימה.

וכאן סיימנו את הדיון.

ספרות:

הטקסט היה פרק מתוך דני אלוף העולם של רואלד דאל. סיפרתי קצת על הסופר הבריטי ועל יצירתו, היו רבים שהכירו לפחות יצירה אחת שלו דרך צ'ארלי בממלכת השוקולד שעובד לסרט,  דיברתי על הייחודיות של הספר שממנו אקרא ולבסוף הוספתי שרואלד דאל היה ידוע גם בשנאת יהודים. אלרואי מיד צעק: אז למה את מביאה ת'ספר שלו?! אמרתי שאפשר לדבר על זה. היה מי שענה מיד: זה דיון פילוסופי ואנחנו בשיעור ספרות.

סיגל הסבירה שלאף אחד לא משנה שנתפלסף מתי שבא ומתאים לנו. היה דיון מעניין. הרוח בו השתנתה מפסילת צריכת תרבות שנכתבת ע"י שונאי ישראל (או שונאי גייז או כל קבוצה אחרת) לאמירה שנכון לעשות הפרדה בין הפרסונה ליצירה.

אפשר היה לדבר בזה עוד אבל פנינו לקריאת הסיפור על  דני ואביו שהמציא לכבודו את הסיפור על הענק הידידותי הגדול. תרגיל הכתיבה היה: כתבו חלום שחלמתם והעבירו את הטקסט שלכם לחבר. כתבו פרשנות לחלום.

עדיין לא הסתכלתי בעיון בעבודות אך מהסתכלות מרפרפת נראה לי שמשהו פוספס- הבנים כתבו על החלום שלהם להיות רונאלדיניו והבנות חולמות על קריירת משחק זוהרת...