מכללת אורנים 16.11.2025

שבוע חמישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

המשכנו מהנקודה שבה עצרנו בשבוע שעבר עם 'אתה בודאי זוכר' של דליה רביקוביץ'. התלמידים.ות שיתפו לפי סדר הישיבה בשורה אחת מתוך השיר שנראתה להם מרכזית או מצאה חן בעיניהם, וסיפרו – אם רצו – עם מה הם.ן נשארות.ים כשהלב מכאיב, "אחרי שכולם הולכים". היה מעניין ויפה לראות עם איזו שורה כל אחת מתמקמת בעולם שקם לעינינו בשיר. יש מי שנמשכו ל"צבעים העזים", למטפחת הכחולה ש"הופכת לעומק באר", ויש מי שביקשה דווקא את ההיסוס של "לכתוב שירים זה אולי דבר נעים". עלו בין השאר: התחושה של לא לדעת "מה איתך", אפשרויות שבין לבד וביחד, ימים שנראים גרועים פחות כשמסתכלים עליהם מסופם. שתי תלמידות הסבו את תשומת לבנו לשורה "אני נשארת." – כמה מאמץ ואומץ כרוך רק בזה. תלמידה אחת בחרה בשורה "אחר כך הכל יעבור ותהיה גביש טהור", פשוט משום שהרגישה שהאחרים עלולים לפסוח עליה.

השורה "טיפש מי שמניח לשמש לשקוע כרצונה." הזניקה תלמידות אחדות לבדוק את ההיתכנות המדעית לעצור את השמש, או לפחות לברר ממה היא עשויה. דיברנו על הנטייה להיאחז בהסברים מדעיים, בשעה שהשיר שולח אותנו דווקא לתור אחר שפה אחרת, שחורגת מכלי ההיגיון והביטוי השגורים. נזכרנו בזה כשקראנו קטעים קצרים מתוך שתי מסות של דרור בורשטיין על "דרך השירה" (כעמדה בעולם, ולא כהגדרה של סוגה): "שום דבר אינו סתמי" ו-"רוב האנשים קוראים לזה גשם. אפשר גם אחרת". "רוב האנשים קוראים לכוכב בוער שמצוי במרחק 150 מיליון ק"מ ומייצר בכל שנייה יותר אנרגיה ממה שיצר המין האנושי כולו בכל שנות קיומו — 'שמש'." משפט אחר מתוך אותה רשימה עזר להמשיך שיחה לא ממומשת מלפני שלושה שיעורים על היחס בין אהבה לאדישות: "דבר אחד בטוח: לא ייתכן יחס שירי לעולם אם אדישים אליו." קראנו את הדברים של בורשטיין (וצפינו בסצנה של שלוש דק' מתוך הסרט פטרסון שהרשימה מתייחסת אליה) כמו שטומנים זרעים באדמה בסמוך לגשם, בציפייה למה שיצמח, אבל בלי לדעת אם ומה בדיוק. למשל: לאטימולוגיה של המילה respect באנגלית (כהתבוננות מחדש Re-specere) – נקווה לשוב בשיעורים הבאים.

אחרי ההפסקה עברנו להשתהות אחרונה עם "אפולוגיה". ניסינו לקבל כיוון מכמה שורות של שי פרוגל במאמר שנקרא "משפטו של סוקרטס", בהן הוא מציע לקרוא את " אפולוגיה" פחות כשחזור דברי ההגנה במשפט ההיסטורי של סוקרטס, ויותר כמחזה שאפלטון כתב, שבו כל מילה נבחרה כדי שאנחנו, הקוראים/ הקהל, נכיר ונוכל לשפוט בעצמינו את סוקרטס. כך אנחנו יכולים להיות עסוקים פחות בעמידה של סוקרטס מול השופטים שעתידים לחרוץ את דינו, ויותר בסוקרטס האיש, ובאופן שבו הוא מוצג או מציג את עצמו לפנינו. בעקבות פרוגל שאלנו – מה אפלטון מנסה להגיד דרך אפולוגיה על הפילוסוף? עם השאלה הזאת יצאנו לחברותות, וחזרנו, מהר מהמתוכנן, עם יבול עשיר של תשובות – הפילוסוף הוא מי שמוציא אנשים מאזור הנוחות; מי שלא ברור אם הוא צנוע או להיפך; מי שיש לו הרגשת ערך פנימית; לא מתנצל על מה שהוא (למרות שם הדיאלוג); צודק כי האחר טועה, לאו דווקא כי הוא עצמו הגיע לאמת; אדם חופשי שמשוחרר מהסיטואציה שמיקמו אותו בה, ומרוויח רוחנית מכך שמתנגדים אליו ואפילו שונאים אותו.

סיימנו את המפגש עם מחשבה על הדמון המוזר של סוקרטס. לפי העדויות, אם היית גר באתונה במחצית השניה של המאה החמישית לפני הספירה, היה לך סיכוי לא רע לראות את סוקרטס עומד במקום במשך זמן רב, אפילו שעות, ולא מגיב לשאלות או ברכות. לפי עדותו של סוקרטס, הקפיאה במקום הזאת היתה סימפטום של התגלות של ישות אלוהית, שסוקרטס קרא לה דמון (הקונוטציה השלילית למילה נוצרה רק בימי הביניים, ולא היתה קיימת ביוון העתיקה). הדמון היה מתגלה לסוקרטס כשהוא עמד לעשות דבר מה, כדי להניא אותו מפעולה. העצירה נועדה גם לשם הקשבה וגם לשם מחשבה על הסיבה שבגללה הדמון הופיע. הדמון האישי היה אחת הסיבות שבגללה הגישו כתב אישום נגד סוקרטס, אבל הוא גם היה אחת הדרכים של סוקרטס לשמור על החירות הרוחנית שלו כלפי תושבי הפוליס.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

פתחנו את המפגש בהתייחסות לעודף ההמולה בשני  המפגשים האחרונים. שיתפנו את הקבוצה שהיה לנו קשה, בתוך כל הרעש. הזכרנו גם את האינפורמציה שקיבלנו מנגה, הודיה ויעל - שסיפרו לנו שבסבבי השיחות האישיות, הרבה מחברי הקבוצה התלוננו שהרעש בכיתה מפריע להם. בעיקר, ניסינו להבהיר שבשביל לקבל מהתכנית את כל מה שיש לה להציע - אנחנו חייבים ללמוד להקשיב האחת לשני ולקיים דיון. אחר כך ביקשנו שיכתבו לנו את דעתן בנושא, בפתקים אנונימיים, אותם אספנו. נרכז את המסקנות מהפתקים ונציג אותן בשבוע הבא. בכל אופן, השיחה עזרה - לפחות לבינתיים, הרגשנו שהמפגש היה קשוב יותר.

כשסיימנו עם החלק הפדגוגי, חזרנו אל העומק והכיף. הזכרנו את תחילת המהלך סביב 'יום נפלא לדגי בננה' משבוע שעבר, ואז קראנו את הסיפור: התחלנו שוב מההתחלה וקראנו ברצף עד לסיום. ככל שהתקדמנו עם העלילה, המבוכה והמתח גברו: האם סימור יפגע בילדה הקטנה? באשתו? יכולנו להרגיש שעוד רגע יגיע הפיצוץ. הוא באמת הגיע: יעל זיהתה את הרמזים האובדניים שהופיעו כבר בתמונה הראשונה; מרבית הקבוצה הופתעה.

יצאנו להפסקה, ואחריה שוחחנו על ההבדלים בין הפאבולה לסוז'ט, ושלחנו את הקבוצה לשחזר בזוגות את הסדר הכרונולוגי של העלילה, על-פי האירועים השזורים בשיחת הטלפון בין מיוריאל לאמה. אחר כך חשבנו על ההבדלים בין שני צירי הזמן, ועל האפקטים הספרותיים השונים שהפער הזה מאפשר. שוב התפצלנו לקבוצות, והפעם כל קבוצה קיבלה משימת עומק שדרשה לחזור הסיפור: השימוש החוזר בצבעים צהוב וכחול; מערכות היחסים בין הצמדים השונים של הדמויות; ומיקוד בשלושת הסיפורים הפנימיים שעולים בשיחה בין סימור לילדה סבליה - על הכושי והנמרים, על הבולדוג הקטן, על דגי הבננה. הספקנו לשמוע רק חלק מהרשמים לפני שהתפזרנו. נשוב לנקודה, וגם לדקרט, בשבוע הבא. 

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

השבוע התחלנו באופן רשמי את תהליך החזרה לקראת בגרות החורף במטאפיזיקה. הכוונה היא לא לחזור באופן סיזיפי על חומרים שנלמדו בשנה שעברה, אלא לשוב אליהם, להעמיק, להאיר מתוך ההיקף. בתקווה להצליח. התחלנו עם אפלטון, ועם שרטוט תחומי העיסוק שלו בפוליטיאה. הדיון נפתח עם הגדרת האוטופיה כצורה אפשרית של ביקורת פוליטית, ומשם על מרכבי האוטופיה הפלטונית - הכרה/אתיקה/פוליטיקה. לאחר הפתיח דיברנו בתורת האידיאות, שעוררה פחות גבות מורמות מכפי שצפיתי, ובהמשך קראנו מספר עמודים מתוך ספר ו', אלו המכילים את משל השמש. הרחבנו בדיבור על ממד הנמשל, על מקומו של המכיר, המושכל ותפקידו של האור שביניהם; על הריבוי הנחווה למול האידיאה האחת. משם ניגשנו למשל הקו המחולק, בעיקר על מנת לתאר את מדרגות הידיעה. מאתגר עבורי להסביר את העמדה של אפלטון לפיה ספרת האידיאות מחזיקה ממשות גבוהה יותר מזו של העולם הארצי. זה לא אינטואיטיבי עבורם, אבל המשל דווקא עשתה שם עבודת הנהרה לא רעה.

לאחר ההפסקה, חזרנו אל הנובלה "בין לילה ובין שחר" של קנז. קראנו מע' 23 עד 28. בעמודים אלה מתרחשת דרמה בכיתה. המורה לאנגלית, שאינו יודע על מות אמו של פסח, נכנס לכיתה "ובעינו כבר היה החיוך האירוני, המתקתק והמעליב, שהיה מזומן איתו תמיד כלפי פסח" (עמ' 23). פסח לא מגיב לאמירתו המעליבה של המורה, נדמה שהיא כלל לא נוגעת בו. אם עד כה היה פסח "אחר" או שונה בנוף הכיתה, הרי שכעת, לאחר השבעה, הוא הופך להיות "האחר" בהא הידיעה. שוחחנו על השינוי הזה: מנער מכווץ היושב בפינת הכיתה, הופך פסח לדמות זקופה המישירה מבט אל המורה. האם התבגר בבת אחת? האם הסתלקותה של אמו היא שאפשרה לעצמי החדש לבקוע מתוך הילד? אולי הכאב על מותה יצר בפסח את השינוי? העלנו פרשנויות נוספות אך לא הכרענו. עצם המטמורפוזה של פסח הוא העיקר. בהמשך הסצנה מתגלה איכותו החדשה של פסח בכל יופיה, המותאר כ"יופי מוזר, בלתי צפוי" (עמ' 28). יותר מכך, המספר אומר בעמ' 28: "מעולם לא ראיתי את עיניו ירוקות כל כך, ניבטות בנו שקטות ואכזריות… לפנים כמו היה משהו שהעיק מבחוץ על צורתו הטבעית, מנע אותה מלהתמלא, פגם בה, רופף את קוויה וטשטש אותה עד כדי גולמיות ועתה התעוררה אצלו הצורה הפנימית…" דברים אלה מתחברים למושג האותנתיות שעסקנו בו בשיעור פילוסופיה לפני כשבועיים. במידה מסויימת הדברים מתחברים גם לתפיסת האידאית של אפלטון, כפי שלמדנו בשיעור הקודם ובשיעור היום. 

המתח הדרמתי בסצנה עולה מדרגה כאשר הכיתה, בהנהגת אלי (ובמידה רבה גם נעמי), מחליטה לא להיכנס לשיעור ולשבות עד שהמורה יתנצל בפני פסח. מנהל בית הספר מתערב, אבל הכיתה מגוייסת כולה לדרישת ההתנצלות הפומבית "לא, אמר אלי [למורה לאנגלית], לפני כל הכיתה, כמו שפגעת בו בנוכחות כולם". (עמ' 25). המספר חושף בפני הקורא את מחשבותיו על המתרחש. הוא מרגיש את התנגדותו של פסח למרד שאלי מארגן, כשהוא אומר לו "בלי טובות זה בכלל לא מעניין אותי" (עמ' 27). המספר חושף את המניעים "האמיתיים" של המרד במחורה לאנגלית - יותר ממה שרצו להגן על פסח עצמו, רצו להילחם על העיקרון ודרך המאבק לחוות את תחושת הכוח שמעניק מהלך ההשבתה הקבוצתי. כאן דברנו על מוסר של כוונות לעומת מוסר של מעשים. דברנו על ההבדל בין צדק לצדקנות, בין מוסר למוסרנות, בין חסד להתחסדות. הבדל זה הוא עיקרון פילוסופי - אתי חשוב.

סיימנו את השיעור עם המאבק הפיזי שמתרחש בין פסח לאלי. כמו שני אלים הם נלחמו אחד בשני, ופסח הביס את אלי. אלי מעולם לא הובס קודם. הוא המנהיג הבלתי מעורער של הכיתה. הנער היפה, הגבוה, החכם וכריזמטי התהלך עם חברתו רחל הימן, שנחשבה לנערה היפה בכיתה, וביחד הם היו כמו זאוס והרה. המספר מתאר את אלי כמי שהוצא "משלוותו האולימפית" (עמ' 27) על ידי אחרות דיוניסית, חייתית וחושנית. כאשר פסח מכניע את אלא הוא קם כמנצח "וטרפו לרגליו" (עמ' 28). המספר חותם את הסצנה עם התרשמותו "ידעתי שכל העומדים סביבי רגישים ליופי המוזר, הבלתי צפוי, שהתגלה לעינינו". (עמ' 28) עצרנו כאן את קריאתנו מפני שיש כל כך הרבה מה לומר על הקטע המרתק הזה. מבחינה ספרותית יש כאן סצנה בעלת מאפיינים מיתיים, לכן בשיעור הבא נעסוק במושג "האחר המיתי" שטבע ישראל המאירי. מבחינה פילוסופית אפשר לדון בסצנה הזו דרך המושגים "אפולוני ודיוניסי" של ניטשה. הצלחנו לעשות זאת בדקות האחרונות של השיעור ונרחיב על כך עוד במפגש הבא.