יסודי בת ים 04.11.2021

שבוע רביעי של לימודים ב'תרבוטק' בבת ים. זה בדיוק מה שהתרחש אצלנו אתמול:

הדר הירש:

פילוסופיה:

התכנסנו למפגש פילוסופי אחרי שהילדים אכלו. בחרתי לעסוק בשיר של מאיר גולדברג שרמי קליינשטיין הלחין (מצורף).קראנו את השיר. הילדים קיבלו פתקים וכתבו שאלות. תליתי אותן על הקיר. הילדים טיילו בינהם והראו התעניינות.

רותם ביקשה שנעבור יחד על כל השאלות ונחשוב על המהות להן, שאלות מיידעיות או פילוסופיות. כשקראתי את השאלות לא ציינתי מי כתב מה. האם הוא מדבר על הילדות שלו?

ליאורי: זו שאלה מיידעית. הוא מדבר על הילדות שלו.

אדיר לוי: מסכים עם ליאורי

(אנחנו משתדלים אגב, ודי מצליחים לדבר  עם חפץ. הם מעבירים אותו בינם לבין עצמם. אני כמעט לא מתערבת בזה).

רותם: שאלה מידעית

אני: האם מישהו רוצה להתווכח עם הקביעה הזאת?

לא

שאלה הבאה שאני מקריאה: איזה תמונות הוא רוצה לזכור?

עדי: רוצה לזכור משפחה, הורים, חברים.

אדיר לוי: תמונות של חברים.

אני מקריאה שאלה: מה היום הוא לא יודע?

כאן אני חייבת להודות, לא התאפקתי. השקט שאיים להפוך לשיעמום הכריע אותי והוספתי: מי הדובר בשיר?

רותם: אדם בוגר מספר על עצמו בתור ילד.

אני ממשיכה לא להתאפק...: האם הזכרונות שלכם הם בהכרח מידע?

אורי: רק מידע

ליאורי: אפשר לשכוח, זה הופך לפילוסופיה. אבל כשזכרון קיים זה רק מידע.

דניאל ניסה להשתלב בשיחה עם סיפור לא רלוונטי על פיצה . הוא הבין שזה לא קשור. לשמחתי זה לא גרם לו לא לנסות שוב בהמשך.

רותם: כשיש משהו שממש חשוב לך אתה זוכר אותו ממש טוב. מה שלא רלוונטי אתה שוכח.

אני ממש ממשיכה להכביר: האם קרה שחוויתם חוויה עם מישהו שמוכר אותה אחרת מכם? איך הרגשתם?

עדי: מספרת סיפור על מקרה שכזה עם דודתה.

אני: ומה הרגשת?

רותם: הייתי מרגישה שזה מעצבן כי זה חשוב לי.

אני: אתם רוצים לזכור את הילדות שלכם?

אורי: אני לא רוצה לזכור כלום.

ליאורי: לא הכל. אני לא רוצה לזכור דברים רעים.

אדיר לוי: רוצה לזכור תוכניות שראיתי כשהייתי קטן

רותם: רוצה לזכור גם טובים וגם רעים כי זה הילדות שלי.

שני: זה כיף להזכר. רעים פחות, אבל בסדר.

רותם: לפעמים עוברים תקופות קשות. אם זה קורה שוב אפשר ללמוד ממה שהיה.

אדיר: ללמוד מטעויות.

אני חוזרת להקריא שאלה: איזה אנשים זוכרים?

אדיר: משפחה, חברים.

דניאל: כל מי שהוא זוכר אותם, רואה אותם.

רותם: אנשים חשובים. (מבהירה: אנשים חשובים זה לא נתניהו. זה מי שקרוב ומשפיע על החיים שלי)

דניאל: כמו דבר שחשוב לו. כל הדברים שחשובים לו שהוא נזכר וזוכר אותו.

אני מקריאה שאלה: למה הוא בוכה?

ליאורי: נזכר במישהו שאהב.

אדיר בן דויד: בגלל המזכרת, התמונות מרגשות. זה בכי משמחה של התרגשות.

רותם: אולי נזכר בדברים פחות טובים.

אני מקריאה שאלה: למה הוא אומר שהיתה לו ילדות אחרת?

דניאל: היתה לו ילדות אחרת מכל הילדים שהוא זכר. היה בו משהו שונה שמיוחד לו מכל הילדים האחרים.

שני: אולי היתה לו ילדות אחרת ממה שעכשיו.

רותם: אולי הוא רוצה לשנות בזכרון את המציאות שלא היתה טובה

ליאורי: אולי רוצה להיות אופטימי

אדיר בן דויד: מספר סיפור על דודה שנפצעה והכלב שברח. הוא לא אוהב להיזכר בזה.

רותם: אולי עדיף פחות להזכר בזה כי מעציב. ואולי זה טוב להיזכר

דניאל: אצלינו במשפחה ניפגשים כל שבת עם הדודים ומדברים על דברים רעים שקרו.

אני: רק על הדברים הרעים?

דניאל: כן. ככה אמא החליטה..

אורי: כל שבת אבא ואמא וסבתא יושבים ומדברים על אנשים שמתו. אתה זוכר את ההוא..? כמו מודעות אבל מהלכות...

ליאורי: איפה הסבא?

אורי: ישן

אדיר: מה שאמרת אומר שהן משפחה שלי ימות.

ליאורי: מעדיף לא לדעת את זה

רותם: לא רוצה שלבן משפחה יקרה משהו כי זה עצוב רצח. כי את קשורה ופתאום הוא לא יותר.

אדיר בן דויד: סבא רבא שלי נפטר. ואמא ואבא היו עצובים ובכו אבל לא אמרו לי מה קרה.

רותם: כשהייתי קטנה סבא רבא שלי מת. ההורים שלי בכו. הייתי קשורה אליו. לא הבנתי.

החוויה שלי מהשיעור היתה שאני צריכה ליישם את מה שאני כבר יודעת בתיאוריה, פשוט לשתוק... זה קורה וזה מעניין וזה מתפתח. 

ספרות:

כשהילדים יצאו להפסקה נשארו איתי בכתה שני ואור.  שאלתי אותן מה דעתן על השיעור. שתיהן אמרו שהיה מעניין. אמרתי שראיתי שמעניין להן, שהגלגלים בראש בפעולה, אבל חבל לי שהן לא השתתפו כמעט (שני מעט. אור בכלל לא).

שני אמרה שהיא פוחדת להגיד דבר לא נכון ושהיא תתפדח ויצחקו עליה. אור היתה נדיבה ואמרה שאין מצב שמישהו יצחק על שני. היא עצמה אמרה שהיא מתביישת.  הודיתי להן שהן באו לדבר.

אמרתי שאין מצב שמישהו יפגע בזולת במפגש כי אני שומרת שזה לא יקרה. חוץ מזה, שום דבר שנאמר בהקשר של הדברים שאנחנו עוסקים בהם, לא יכול להיות לא לגיטימי. אין תשובה לא נכונה בנושאים שבהם אנחנו עוסקים.

שמחתי על השיחה הזו.

השיעור החל אחרי הפסקה נמרצת.

חילקתי את תרגילי הכתיבה שהם רשמו בשיעור הקודם עם התשובה שלי. הם קראו בריכוז.

חילקתי את השיר גברת עם סלים שכתבה חיה שנהב. כולם הכירו את השיר וגם את מיץ פטל (הם השתגעו שסיפרתי שהספר הזה יצא בשנות השבעים). קראנו בסבב. (אור שאמרה שהיא לא משתתפת כי היא מתביישת על שפספסה שלוש פעמים את השורה שלה. רק בפעם הרביעית היא הצליחה. אף צחקוק לא נשמע בכתה למרות שזה היה סביר שיקרה).

שמענו גם את השיר (לבקשתם). אמרתי שאני ממש אוהבת שירים או סיפורים עם רשימות. שאלתי אם הם זוכרים דוגמאות נוספות. הם לא זכרו. ציטטתי את השורה הראשונה: "אני אוהב שוקולד" והם המשיכו "ועוגות גבינה".

התרגיל היה לכתוב שיר או סיפור עם רשימה כלשהיא. הם עבדו יפה. כשסיימו שאלתי מי רוצה לקרוא. הם התביישו. התנדבתי להיות ראשונה. הקראתי שיר שכתבתי על שמות. אחרי קראו רותם, תהל, אדיר בן דויד, עדי.

המשכנו לקרוא בספר ג'ורג'י את הפרק השני.

נפרדנו בשמחה. היה מפגש יפה.

אופק נגאר:

פילוסופיה:

לקח לנו הרבה זמן להתחיל את הקריאה עצמה בגלל בעיות משמעת. כשסוף סוף קראנו את הטקסט - ציטוט מתוך "אווטאר: כשף האוויר האחרון" - קראנו אותו כמה פעמים. הם שאלו הרבה שאלות אבל לא הספקנו לתלות אותם במרחב כי רציתי שיישאר זמן לדיון. עברנו על השאלות ובחרנו מהן אחת לדיון, למה הכוונה ב"רוב האנשים לא מתנהגים כך", שאלתי מה זה "כך" והם ענו "כאילו כולנו חיים יחד", רוב האנשים לא מתנהגים כאילו כולנו חיים יחד.

שאלתי אותם למה, והם דיברו על המגוון בחברה ועל זה שאנשים מתייחסים אחרת לאנשים ששונים מהם. הם נתנו את הדוגמה של הברווזון המכוער.

שאלתי מה היה קורה אם כל הברווזונים היו מכוערים ורק אחד היה לבן - מי היה מתנכל למי? אלין ענתה שהברווזים המכוערים היו מתנכלים ללבן כי הם הרוב. פה הדיון נעצר ועברנו לשאלה אחרת, מה הכוונה ב"אתה חושב שאתה שונה ממני", אבל הם כבר איבדו קשב ולא הצלחנו לנהל דיון.

ספרות:

שאלתי אותם אם הן זוכרים איזה קטע קראנו שבוע שעבר ושמחתי לראות שהם זוכרים. הם סיפרו לי בקצרה על מה שקראנו ואמרתי שנקרא היום המשך של זה, קטע נוסף מתוך "התפסן בשדה השיפון".

התחלנו לקרוא יחסית מהר, כי כבר בתחילת השיעור הוצאתי החוצה תלמידה שהפריעה גם בשיעור פילוסופיה באופן קיצוני, אבל היינו צריכים להתחיל שוב כמה פעמים כי הם איבדו ריכוז.

אמרתי להם לעקוב אחרינו עם האצבע והם עשו את זה והקריאו. לא כולם רצו לקרוא, וברגע שהרשיתי למישהו לא לקרוא הוא איבד את הקשב שלו. ליאל למשל לא רצתה לקרוא, ואחר כך נעלבה שאנחנו "לא נותנים לה לקרוא".

התחלתי לשאול אותם שאלות בסיסיות על הטקסט תוך כדי הקריאה כדי לנסות לתפוס את הקשב שלהם, וזה דיי עבד. חלק ממש אהבו את הטקסט וחלק לא. כשהגענו לסוף הטקסט, בו הייתה כתובה המילה "מטומטמים", הם כולם התלהבו ורצו לקרוא את השורה המדוברת. היה נחמד לראות אותם מתעניינים, אפילו אם זה רק בגלל המילה "מטומטמים".

בסוף הקריאה התחלנו דיון, שאלתי אותם שאלות כלליות על הטקסט (למה הוא בוכה לדעתם, איך הוא מרגיש ביחס לעזיבה וכו') אבל הדיון לא התפתח.

באיזה שהוא שלב ביקשתי מהם לכתוב על פעם שהם הרגישו כמו הגיבור, בודדים. כמה אמרו שהם אף פעם לא הרגישו ככה, ואמרתי שינסו לחשוב בכל זאת. חלק כתבו, חלק לא. הדגשתי שזה מגיע רק אליי ונראה שזה עודד כמה לכתוב.

השיעור נגמר בבלגן גדול כשהרבה תלמידים סיימו לכתוב ולא היה להם מה לעשות.